המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.
אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.
אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.
אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.
אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.
בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.
אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.
אין לי מושג מה עובר עלינו.
באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.
אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.
ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.
אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.
גם אם יקראו לי גזען מעכשיו ועל להודעה חדשה (וזה כרנראה נכון), התחושה שלי לא תשתנה: בריסל הפכה להיות עזה של אירופה.
המחזה הנפוץ ביותר במרכז בריסל הוא בתי קפה שמוסיקה ערבית בפול ווליום בוקעת מהם עם אנשים שמשחקים שש בש על המדרכה, ובתווך מעט בלגים, ותיירים.
לא הבנתי. מה פירוש "הוריד מהפסים" ? למה נרדמתם כל יום בשמונה ? מה פירוש מתוחכמת ? מה לא נגעת ?
מעציב לשמוע שגם האירים התוססים נשאבו לתוך זה.
מיכאל – כמות הערבים בפריז גדולה מזו שבבריסל. וגם כנראה תלוי באיזה חלקים של בריסל, אתה מסתובב. כי שינם החלקים שבהם אנחנו שהינו – שהם מאוד מלוקקים, מאוד מעוצבים, מאוד עשירים, מאוד לבנים, וואספים – וזה לא חלקים קטנים של בריסל, שדרות ווטרולו וכל החגורה סביב מרכז העיר, סבלון, שארל לוואו, בואכה גרנד פלאס, בוא נגיד שאם עזה הייתה נראית ככה וזאת הייתה איכות החיים של התושבים בעזה, מזמן היה לנו כאן שלום. ובדרך הייתי מאחלת לכל הישראלים רמת חיים כזו.
חודי יקירי – כרגיל השאלות הנכונות.
הוריד מהפסים – במובן של הסגירה של הזרימה שעליה דיברתי קודם, של איזה נתק, של רמת אנרגיה נמוכה יותר, לא מחוברת, לא מודעת.
לא יודעת למה היינו שם כל כך עייפים – מתחבר אולי לרמה האנרגתית הנמוכה.
מתוחכמת – בעיקר מבחינת חנויות העיצוב, הגלריות, חנויות המותגים, השוקולדים. הקונדטוריות, האדריכלות, המוזיאונים, החוויה התרבותית שהיא מציעה, האופן שבו האנשים מתלבשים.
ולא ממש נכנסתי לזה, לא התפניתי, לא נהניתי, לא הייתי שם מנטאלית.
האירי החמוד שנפגשתי איתו היה כמובן מלא חיות. מעולם לא ראיתי שולחן מבורדק כזה. ערימות לא מסודרות של ניירות.
הוא היה חמוד – אבל המגדל הענקי שבו הוא ישב שמאכסן – רק וועדה אחת מכל הוועדות של האיחוד – זה פשוט מדהים.
מאידך בדרך חזרה יצא לי לדבר עם איזה בלגי שאמר שכל הענק תוסס הפקידים הזה מרתק אותו – שזה ניסיון מדהים בהתהוות. אפשר להתייחס לזה גם כך.
איכשהו, אוכל אף פעם לא דיבר אלי באופן מיוחד. גם לא מתוק. לפעמים קוביית שוקולד מריר משובחת עושה לי את זה. אולי שתי קוביות, לא יותר.
נשמע שמצד אחד "טרפת" את העיר (תרתי משמע) ומצד שני לא התחברת להוויה של העיר. ריחפת מעליה.
היינו בבריסל, כמעט לפני שנתיים. לא כלכך אהבתי. אולי גם העובדה שהיינו עם ילדים ורצינו לרצות אותם באטרקציות ושיהייה להם מעניין וכיף לא ממש עזרה להעמקה.
בכל מקרה, טוב ששיתפת. איפה אתם עכשיו?
נחתנו בארץ הקודש. החום גומר אותנו, אנחנו תשושים כמו שני סמרטוטים. אני אמורה לנסוע בעוד שבוע, לא בא לי. הנסיעות האלה מתישות. מצד שני, כשאני חושבת על הקרירות הפינית הנעימה…
תראי אני תמיד אהבתי מתוק ואצלי זה סוג של התמודדות לא לתת ל"אהבה" הזאת לטפס לי על הראש. הזוגי למשל הוא מהמחלקה שלך וגם הוא – נכנס לאיזה אמוק. לא ברור לי מה קרה לנו שם.
גם לא בטוח שטוב ששיתפתי…מצד שני זה בדיוק העניין – שחרור שוטף…
לא מבינה. למה לא בטוח שטוב ששיתפת?
איזה ערך יש לסוג כזה של חירטוטים? אולי חלק מאיזה מבט שלי על עצמי בתנועה…
החירטוטים משקפים איזשהו רגע. מבט של עצמך בתנועה. בעיני, חלק מהמטרות בבלוג, זה לתעד. לפעמים אני מתעדת כלום, אבל זה גם משהו. מבט של עצמך בתנועה הוא דבר מאוד חשוב. חלק מהדרך. ההנאה מהדרך היא לא רק מההגעה לנקודת היעד והסתכלות אחורה, היא גם בעצם תיעוד רגעים סתומים, תמונות מצב לכאורה חסרות משמעות, של התהליך. יש כאן בפוסט הזה המון דברים שאת יכולה לעבוד איתם והעלת אותם לרמת תמונת סטילס.
מסכימה. זה כנראה מה שעומד מאחורי הכתיבה הזו.
גם אני תוהה לאחרונה מה מטרת הבלוגים.
בכל מקרה, אני נהנה לקרוא על הסבל האיום בקומה ה-23 במלון הילטון בבריסל.
התאוששות מהירה. אם את צריכה עצות על רכיבת אופניים (הספורט היחידי שאני מכיר שמסוגל להוריד את מה שעשתים לעצמכם), אשמח לייעץ 🙂
נ.ב.
במה את עוסקת? תרם קיבלתי תשובה לדוא"ל.
אכן זה היה נורא, אבל היינו חזקים 🙄
אז ככה בגדול הנזק הוא משהו בין חצי קילו לקילו עלייה במשקל ואני חושבת שזה פשוט חסד משמיים. אני חושבת שזה הנזק הכללי כי גם הלכתי המון, ככה שזה כנראה התאזן.
מה שכן הרגל הפצועה שלי לא אהבה את הסטרס. אני משתגעת מהקטע הזה – אבל זה כל הזמן במגמת השתפרות. וגם זה חסד.
אני אכתוב לך מייל. פשוט זמן זמן זמן.
יש לי הצעה בעניין למה הלכתם לישון על יום בשמונה… נפילת סוכר 🙂
מתי אמרת שסוגרים את הלאונג'?
ואני מסכימה עם אפיסקה – כשאת מחרטת את שופכת החוצה חומר נא, לא מעובד. אני אוהבת גם את הפוסטים האלה, ואין צורך "לעבד" אותם, אם תשאלי אותי 🙂
אטאלנטה, מחפשת נקודות של "בית" בגלות 😉
יכול מאוד להיות שאת צודקת. את הלאונץ' סגרו כל יום באחת עשרה, אבל עם כל המאמץ שעשינו – בכל זאת היה גבול ליכולת שלנו…
אני מתה לשמוע איך את שם.
איך החוויה?
כלומר שילוב אידיאלי היה כל הבופה הזה אבל שהמעלית תהיה מקולקלת ואז ייסורי המצפון פוחתים.
הגעת לפסגת השוקולד. טעמת וחווית. קחי את זה למקום של הילדה הקטנה שהרשתה לעצמה את החיים הגדולים, בלי חשבון.
גדלתי בפליאה מול שוקולד עלית פשוט כך שכל חוויות השוקולד שלי מאוד שודרגו מאז המעבר לחו"ל וכיום ביקור בסופר משאיר אותי פשוט אדישה. בעיקר נגמלתי מממולאים למיניהם. פעם זה היה ה-שוקולד מבחינתי. היום שום פרלין משום שוקולטייר לא עושה לי את זה. מעדיפה שחור איכותי וזהו, אם בכלל.
מצד שני – לכי תדעי. אולי אם אני אגיע לשם גם כן יחזור הטייס האוטומטי. הוא פעל יופי בחודשים הראשונים שלי בגרמניה. פשוט דגמתי בשיטתיות מדפים שלמים של אגפי הממתקים בסופרים. ויש הרבה סחורה שם שמעולם לא נשזפה בישראל. אחרי 10 חודשים ו-14 ק"ג שנוספו להם הצלחתי להוריד את הטייס מפעולה.
כך שיש דברים יותר גרועים. אפשר לגור בבריסל ולא רק לבקר בה לכמה ימים.
אני מבינה ממך בעקיפין גם שבעצם הפינים לא חזקים בשוקולד. הם חזקים בקפה לשם פיצוי?
חלמתי עלייך הלילה. הייתה לי תחושה שתגיבי. כל פעם שדברים כאלה קורים, למרות שהם חוזרים וקורים לי – מדהימים אותי כל פעם מחדש, כאילו שזאת הפעם הראשונה שאני נפגשת עם קטע כזה. המוח פשוט מסרב להאמין בהתרחשות של התופעות האלה שהוא לא יכול להסביר. חלמתי דברים טובים. שמה שאת רוצה מתגשם. שמחתי בשבילך ושמחתי לראות אותך בחלום. זה היה חלום מלא אהבה. זה היה טוב.
ובעניינים פחות חשובים 🙂 – השוקולד של הפינים (להבדיל מהאוכל שלהם) נותן פייט לא רע. יש להם שוקולדים טובים מאוד. זה לא קורה לי כי זה פשוט לא קורה לי, כשאני חוזרת מחו"ל אני חוזרת עם פחות משקל. לא יודעת מה קרה הפעם.
וגם הקפה של הפינים טוב. הם שותים המון המון קפה. לדעתי זה קשור לסיפור של האור ושהם חייבים משהו לעורר.
במחשבה שנייה אני יודעת מה קרה שם. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד מול המאפים הצרפתיים. לא יכולה. כשאני רואה Pain au raisin (לחם בצימוקים) שזה השם שהמאניקים האלה נתנו למה שהאמריקקים הפכו לדניש (פחחחחח) אני מפסיקה לחשוב בהיגיון. תביני אני והזוגי הקפנו את בורודו שעתיים כדי למצוא את המאפיה שבה אכלנו את ה-פה או רזין המושלם. ויותר מהלחם עם הצימוקים אני חולה על Chausson aux pommes שאי אפשר לתרגם את זה אפילו – את הבצק הפריך המופלא הזה מלא בתפוחים. זה היה הביקור ההוא, הידוע לדיראון – אז להבדיל מהפעם חזרתי עם שני קילו אחרי שבוע. וזה למה? כי אז ביליתי בצרפת עצמה עם צרפתים ועשיתי בעיקר בטן גב.
אתון יקרה, מחר אני אשלח לך חוויות במייל.
על קצה המזלג, שוויץ לוקה באופן כללי בקסנופוביה. אני לא רגועה כשאני הולכת פה ברחוב 😦
לא הרגשתי את זה. אבל מצד שני – הייתי באיזו עיירת נופש וגם הייתי בצד הגרמני. את בצד הצרפתי נכון?
לא יודעת.
תכתבי.
מה קצב הפספורטים השנתי שלך?
:))))
עזוב זה, היה לי קטע היסטרי מול איזה פקיד הגירה שוויצרי. נסעתי מבלגיה חזרה ארצה דרך ציריך. אני מגיעה אל האיש של הפספורטים והוא שואל אותי מתי נכסנתי לאירופה ואני לא מסוגלת להיזכר אם זה היה ביום שישי או ביום שבת. תסכים איתי שזה לא נשמע טוב. אני מתחילה לחפש את האינישארי של הנסיעה כדי להיזכר בוודאות. הוא כמובן לא מצליח בין כל החותמות למצוא את החותמת שנכנסתי. ואז הוא שואל אותי לאיזו מדינה נכנסתי כשהגעתי לאירופה. וגם כאן אני מכוונת גול עצמי. בלגיה אני עונה לו, שוכחת שנכנסתי דרך פרנקפורט.
מה שהציל אותי לדעתי – זה חוסר הסבלנות שניסיתי נורא למתן, אבל עבר איזה מסר של " נו יאללה, אין לך קייס כאן , שחרר" . פשוט לקחתי את האינישארי שמתי לו את זה מול הפרצוף ואמרתי לו – אני מתנצלת אני נוסעת המון – כל מה שאתה רוצה לדעת על הנסיעה הזאת כתוב כאן.
מצד אחד זה עזר ומצד שני זה הקפיץ אותו. אני לא יכול להאמין לך את משקרת לי – התחיל הפקידון. עכשיו אני איך שראיתי אותו ידעתי שהוא יבחר לשפוך עלי את מררת יומו. ידעתי שהוא אנטישמי. אני, שבפנים הגעתי לנקודת רתיחה – שמרתי חיצונית על איפוק. ידעתי שאסור לי, פשוט אסור לי להיכנס לפרובוקציות שלו, שהוא מחפש אותי. "אתה צודק אני במקומך הייתי חושבת אותו הדבר" ( חיוך רחב)." זה באמת נראה כאילו אני משקרת. אבל זה באמת הנסיעות האלה, זה נורא, אני עובדת מאוד קשה, אני בקושי רואה את הבית. אני כבר לא זוכרת איך קוראים לי….". מאחורינו תור מפה ועד מחרתיים. הוא נרגע.
כל המדיטציות האלה שוות אימון! אלופה את. הישג להצליח לעשות מה שאת עשית. גם קלטת שהוא מנסה לשסתם עליך וגם לא אפשרת לו את זה בשיא הנחמדות האפשרית. אולי מה שהכי מרשים בעצם הוא הקטע של התור מאחוריך. ספגת שם המון אנרגיות לא נחמדות והן לא הוזיזו לך מספיק כדי להילחץ מזה. כלומר את מפרגנת לעצמך ברמה מספיק עמוקה את הידיעה שזכותך לתפוס מקום ושלמי שזה לא נוח – יש בעיה ולא לך.
תודה על דיווח החלום. והקטע של המאפים – מבינה אותך. יש דברים שברגע שהם שם – לא אפשרי לא להינות מהם. וזה לא הגוף שרוצה אלא הנפש שכמהה לעונג. הטאנק הרוחני מחפש מילוי וכשאתה יודע כבר איפה יש דלק טוב – שווה ללכת על זה.
ועזבי חשש קילוגרמים -זה מתאזן מעצמו. יש הרי שני סוגי קילוגרמים – אלו שנדבקים ולא יורדים ואלו שנעלמים מעצמם כי הם בסך הכול אגירת נוזלים מוגברת לכבוד ריבוי הפחמימות הפתאומי. התחושה שלי היא שהסוג שנשאר הוא רק בגלל הלקאה עצמית. זה כמו שיש צלקות על הגוף שלי שממש בקלות נעלמו לעומת אחרות מדברים לחלוטין שוליים שלא נעלמו במשך חודשים רבים (שריטות וכאלה). והתובנה שלי הייתה שהן היו תוצאה של נפילות ומעידות שנורא כעסתי על עצמי במהלכן. על זה שהן בכלל קרו. הרגשתי אידיוטית ואהבלה והעונש היה שהצלקות היו שם כתזכורת. כאילו כאזהרה להיזהר יותר. לכן אמרתי לך לפרגן לעצמך. כי זה משחרר עודפים.
הלחם בארץ כל כך לא משהו שבמובן הזה הוא ממש ברכה למרזים. כשאני בארץ אני לא אוכלת בכלל לחם כי זה לא טעים לי. את הלחם הצרפתי הנ"ל עוד לא יצא לי לטעום. אבל בטיולים פשוט מתבקש לפרגן לעצמך דברים. כשאני בארץ אני אוכלת המון בקלאוות וזיתים. כי בארץ זה טעים. פה זה אף פעם לא טרי אלא מיובא ממצרים וכאלה וזה פחות כיף. יש בשביל מה לבוא.
צודקת, החצי-קילו וקצת הזה כבר התאייד 🙂 חזרתי למשקל שאיתו נסעתי. אני אומרת לך זה חסד עליון לאכול בצורה מסודרת מאוזנת וטובה ולא לאכול ג'אנק (סוכר ושומנים מוקשים על נגזרותיהם). הרגשתי את זה פיזית כל כך חזק שם בבלגיה. אולי זה היה השירות הגדול של כל הקטע הזה.
לשסתם – זאת מילה חדשה בשבילי : את יכולה להסביר את השורש 😀 ?
מהתור לא נלחצתי בכלל – זאת הייתה הבעייה שלו – לא שלי הוא זה שבחר להתקטן עלי (אחות ללשסתם) ולהאריך את תקופת עמידתי אל נוכח אשנבו. 😀
המאפים האלו, תאמיני לי, האויב הכי גדול. למה לכל הרוחות אוכל טעים הוא גם או משמין או לא בריא? עשיתי את הטעות והבאתי למעונות את מכונת הלחם של ההורים, ועכשיו כל בוקר הריח של השיפון בתוספת עגבניות מיובשות ופשתן ממלא את הדירה. אני לא עומד בזה. מזל שהשותפים גם מתחלקים.
מקנא בך שאת מצפינה לפינלנד הקרירה עוד שבוע. תודה לאלוהים שהמציא את המזגן.
הכל במידה – זאת החוכמה. לחם הוא בסדר גמור, יחסית לקראוסונים. מבחינת כמויות השומן והסוכר.
כן, החום מתיש אותי מאוד.
יש מצב שאני תקועה על סלנג לא מעודכן. לשסתם לחצים זה בעצם להוציא קיטור על מישהו. פעם היינו גם אומרים "משחרר חופשי". או משהו כזה.
ולעומת זאת את "להתקטן עליי" חידשת לי:-)
נחמד לשסתם. להתקטן עלי – זאת המצאה שלי
אפרופו המצאות, אני נוהגת להתהלך בשחצנות עם כל מיני מילים שרשמתי על שמי, עד שיום אחד בת דודתי שולפת לי בנונשלנטיות "להפניק". אני: אה! זה שלי (פונה לקהל הבית לקבל אישור). היא: כל הערסים משתמשים בזה.
שלא לדבר על הבן זוג (מותר לגנוב לך "זוגי"?) שמבחינתו גבנ"צ זה שלו. כל השאר גנבים בני גנבים.
בטח שמותר לך לקחת את הזוגי, רק לזכור שזאת ההמצאה שלי 😉
להפניק – אהובה עלי במיוחד!