באחת בצהריים, כחום היום, צעדנו ערב רב בעקבות העגלה המתגלגלת. אתמול בלילה הוא נפטר. סרטן לבלב. תהליך מזורז ודחוס של סבל – לפני חודש וחצי הוא הלך לרופא כי כאבה לו הבטן. בדמי ימיו.
תהליך ההתמרה. לרגע אתה מדבר וחושב וכואב ופוחד וברגע הבא ישנה הגופה הזאת שמשלשלים אל הקבר ומניחים עליה את הבלטות. לאן נעלמת? לאן מה שהיה חי התאייד? איך זה שלא מחניק לך שם למטה בתוך האדמה? הרעיון הזה שהמוח והלב הם האחראים על החיים, הם מהות החיות – נראה לי מגוחך. זאת התודעה שהלב משמש לה בסיס. האם הלב והתודעה הם שני דברים נפרדים?
זה מה שאני אוהבת אצל היהודים, הכל ישר לפנים. הגויה שאינה מונחת בארון ורואים את הראש שמשתלשל כלפי מטה כשמחליקים את הגופה פנימה והכסף שדוחפים לרב לתוך היד, רגע אחרי האל מלא רחמים. רב, שנראה כאילו בטעות החליק אל תוך החליפה במקום להיות איזה סֶרְפֵר בקליפורניה. משקפי שמש כאלה עם זגוגיות כחולות ומשהו במבט, בשיער הבלונדיני, בשיזוף, בלסת הגברית. לרגע חשבתי שהוא יקרע מעליו את המעיל השחור, יפעיל טיפרקורד, ובסליפ שחור קטן יתחיל לרקד בין הקברים: יו קן אה אה אה, רינג מיי בל, שו בי דו בי דו.
הכל היה הזוי. החל ממסע הלוויה שמי שהוביל אותו מבית הנפטר אל בית הקברות טעה בדרך וכך שיירת המכוניות מצאה את עצמה טועה בכל מיני סמטאות ורחובות, והחל במסע הלוויה עצמו, זה שהתנהל ברגל. כאמור בחום היום, האלמנה, נתמכת בבת הבכורה ומסביב הילדות הקטנות, אני מאחורה בהשגחה ותמיכה של מים וטישו ושאף אחת לא תתמוטט, הזוגי שגדל עם האיש מאז שהוא היה ילד, צועד לידי והדמעות זולגות לו על הלחיים ומסביב ישנה ההליכה השקטה הזאת, פה ושם קול בכי, מישהו מקנח את האף. הרב- סרפר מסלסל ונתמך בעגלה שאותה דוחף הקברן. נראה שלרב- סרפר יש חיבה אל המתים שלו, מין קירבה כזאת, פמיליארית. ואני הולכת, תוהה ומתבאסת מהאופן שבו הרוחניות נגזלה מהחילונים שסביבי שברגעים האלה נצמדים אל הפורמט היחיד של איזה טקס שיש לו משמעות שאותו מציעים לובשי השחורים שצועדים לפנינו. אבל בה במידה ברגעים האלה אני מודה להם בלב, כי הם היחידים שמכניסים איזו לחלוחית של משמעות רוחנית לכל הטקס הזה. "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?- מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? – למקום עפר,רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". הרב של האיש שקברנו היום נשא דברים. האיש שקברנו היום, החל איזה תהליך של חזרה בתשובה בעקבות מות אביו. כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהוא רצה להתחבר מחדש אל האבא. אני חושבת שהוא כל כך התגעגע אל האבא שהוא מת אליו.
א יושב, בסתר עליון; בצל שדיי, יתלונן.
ב אומר–ליהוה, מחסי ומצודתי; אלוהיי, אבטח-בו.
ג כי הוא יצילך, מפח יקוש; מדבר הוות.
ד באברתו, יסך לך–ותחת-כנפיו תחסה; צינה וסוחרה אמיתו.
ה לא-תירא, מפחד לילה; מחץ, יעוף יומם.
ו מדבר, באופל יהלוך; מקטב, ישוד צוהריים.
ז ייפול מצידך, אלף–ורבבה מימינך: אליך, לא ייגש.
ח רק, בעיניך תביט; ושילומת רשעים תראה.
ט כי-אתה יהוה מחסי; עליון, שמת מעונך.
י לא-תאונה אליך רעה; ונגע, לא-יקרב באוהלך.
יא כי מלאכיו, יצווה-לך; לשמורך, בכל-דרכיך.
יב על-כפיים יישאונך: פן-תיגוף באבן רגלך.
יג על-שחל ופתן, תדרוך; תרמוס כפיר ותנין.
יד כי בי חשק, ואפלטהו; אשגבהו, כי-ידע שמי.
טו יקראני, ואענהו–עימו-אנוכי בצרה; אחלצהו, ואכבדהו.
טז אורך ימים, אשביעהו; ואראהו, בישועתי.
הייתה שם נציגות נכבדה מבית חב"ד והם היו היחידים שנשאו דברים ואני התבאסתי שאף אחד מאיתנו לא אמר כלום.
וצעדנו בדרך ואז הגענו אל החלקה. שם נעצרנו. מסתבר שלא עדכנו את הרב-סרפר שקוברים היום יהודי שומר שבת. הידעתם יהודים יקרים שבבתי הקברות של החברא-קדישא ישנן חלקות לצאן קדושים שומרי שבת וחלקות לחארות מהסוג שלנו? התחושות היו מעורבות. האלמנה התבקשה להחליט האם היא מעדיפה לחכות רבע שעה כדי שיחפרו חלקה בחלקת שומרי השבת. זה טוב לנשמה שלו, אמר לה הרב. האלמנה כדי לכבד את בן זוגה המאמין ז"ל, בחרה בחלקת שומרי השבת, וכך מצאנו את עצמנו צועדים אל צידו השני של בית הקברות עד שהגענו קרוב לחלקה ואז מתחת לצילו של עץ עמדנו. המת היה מונח על העגלה ומסביבו אנשי חב"ד. הם עמדו ודיברו ליד הגופה ואני לא יכולתי לסבול את זה. ביקשתי להגיד תהילים וכמו באיזה מגע קסם הם התיישרו כולם וככה הם ואני במרחק, כשהמת שוכב בינינו, התחלנו להתפלל בשקט עד שהחלקה נחפרה. זה היה רגע מלא עוצמה.
ואז קברנו אותו. ונסענו אליו הביתה, אל הדירה החדשה שהוא קנה והוא לא גר שם יותר.
And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?
אוי. השארתי את הפוסט הזה לסוף הדברים. ידעתי שהוא יצרוב חור בבטן. חודש וחצי זה כלום זמן להיפרד וגם לא מספיק מהיר ופתאומי כדי להיחשב לחסד. אם בכלל אפשר חסד.
והחידה הזאת, של ההתמרה מחי ללא, היא ההרף שהכי קשה לתפוש.
ואין נחמה. ואין איך להכיל בתגובה לפוסט את כל הצער הזה. או לחבק. ובכל זאת אני מנסה.
זו ש יקרה, אין צער. באמת שאין. אם יש כאב זה כאבם של אלו שהיו קרובים אליו, זה מה שכאב גם אתמול, להרגיש את כל כאב הפרידה מסביב. את הקריסה הזאת שמתרחשת כשהעולמות שאנחנו מסדרים לעצמנו מתמוטטים – חגיגת הבלוף שלרגע ישנה הצצה אל מאחורי המסך שלו. אני מנסה לתרגל מעברים קלים בין להיות ללא להיות. לא להיכנס כאוטומט למקום הזה שמוות הוא בהכרח צער. קל לדבר כשזאת לא פרידה שצורבת בבשר, שקורעת את הנשמה. אבל הרעיון הוא לתרגל, כדי שגם פרידות קשות לא יצרבו בבשר. זאת הדרך – אחנו חיים ואחר כך לא. להפנים את זה – שזה מה שזה וככה זה. להפנים רגשית שתורי יגיע, שתורם של הקרובים אלי, של האהובים שלי יגיע, לקבל את זה.
אתמול ראיתי איך האלמנה והילדות לא היו מסוגלות להתקרב אל הקבר, להביט על הגוויה. הבנתי שכבר אז כשהייתי נערה היה בי את המשהו הזה שמישיר מבט. כשקברו את האבא שלי עמדתי שם קרוב, סופגת את כל הפרטים. מתבוננת, רושמת. זה לא היה פשוט בכלל, אבל אני עקבתי אחרי הראש, והתבוננתי אל תוך האדמה הפעורה ואל האיש שמלמטה סחב את הגופה פנימה. אולי זאת אמא שלי שאיפשרה לי מבט כזה אל המוות. ממנה ירשתי את המבט הלא מפחד אל הסוף. היא לא פחדה מהמוות וככה היא ניצלה ממנו שם במחנה. אבל היא מתה בכל כך הרבה מובנים אחרים.
וכן חסד – תמיד חסד. לא תמיד מובן לנו. אבל תמיד מדויק ובמובן הזה זה חסד. זאת המציאות ולכן היא מושלמת.
חיבוק, אם זה עוזר. אני חושש שלא ממש.
עדיין זה לא ממש קרוב, אבל את מתחילה להדאיג,
זה התחיל עם איזה שכן או שכנה, ואחר כך מייקל, ועכשיו זה.
ונכנסתי לכאן חודש שלם יום יום לראות אם כבר שיחררת קיטור חדש, והיום טראח, אבו קיטור.
אני לא מאמין בכלום כמו שאת יודעת, אבל יש כיוון, אז מכאן אני קורא לזה שאני לא מאמין בו – תעצור, תפסיק עם המטווח הזה, אין לך מה לחפש יותר בסביבה שלה בזמן הקרוב.
כולנו נעוף מכאן, זה לא חידוש, זה גם לא חידוש שאנחנו לא יודעים איך נעוף, כמו שהפליא לשיר ליאונרד, אבל נראה לי שעבור המון אנשים מה שחדש וראדיקאלי הוא שהם לא הפנימו את העובדה שכשזה יקרה, זה יהיה לבד.
ואת הלבד הזה אני מבקש לחזק, ועבורו קבלי עוד חיבוק.
המת מת לבד, וכמוהו גם המתאבלים, כל אחד מהם מת לבד עוד קצת בתוכו.
אבל הוא הרגש של הכי לבד בעולם, אין שום נחמה בביחד.
אוי נשמה יקרה דדי. עשית לי צמורמורת מהקצה של המוח עד לקצה הידיים.
אתה לא מאמין, אתה כמו שאני קוראת אותך שייך למרגישים – ומה שאתה מרגיש, והאופן שבו אתה מרגיש ורגיש למה שקורה סביבך – זה בדיוק זה.
המת יכול לא למות לבד. בחיי שזה נראה לי אפשרי. זאת אומרת הוא אמנם זה שמת, זה שעובר את התהליך הלא פשוט, אבל אם יש אהבה סביבו ותמיכה הוא לא מת לבד. זה חשוב נורא דדי.זה נכון שההתמודדות עם המוות היא רק שלך וזה מאוד נכון מה שאתה כותב – שככה זה גם לאורך החיים – שההתמודדויות הן תמיד שלך ואני אחדד – שאלו הן כל ההתמודדויות – רק אתה מול עצמך – זאת ההתמודדות בחיים שלנו.
אני מבינה בדיוק על מה אתה מדבר – על החיזוק הזה של הלבד. זה הכי חשוב. רק מקום של לבד חזק כזה יכול להתנחם ולהתמך ולחוות את האיכות הזאת שקוראים לה אהבה. רק מקום חזק לבד יכול להיות ביחד. לא מתוך תלות.
הנה פסקה קטנה מביאליק שמתארת יפה כל כך את מה שאני מנסה להצביע עליו:
"לא הראני אלוהים בחלומות לילה
וקוסם לא ניחש לי
איפה ידבקני יומי האחרון
ומה דמות לקיצי כי אדע:
אם בתוך אהלי על יצועי אגועה
ומחמדי כולם על ידי,
עד אחד יבואו, יחנו עלי דומם,
משמרת אהבה וקדושה סביב מיטתי,
ומנו נשימותי האחרונות בחיק אל חיי
כמנות סגולות חמדה – "
זה לא נקרא למות לבד.
יש אהבה דדי. יש תמיכה, יש אכפתיות, זה מאוד מאוד משמעותי. לא היית שורד יום אחד בלי התמיכה שאתה מקבל כל הזמן, אפילו מהסירים האלה שאתה אוהב לבשל בהם. גם זאת תמיכה. העיניים שדרכן אתה רואה. פעימות הלב. שום דבר הוא לא מובן מאליו. אתה קשור בכל כך הרבה קשרים לכל כך הרבה דברים. שכשאתה אומר שאתה חי לבד, אני שואלת את עצמי, איפה אתה מתחיל ואיפה אתה נגמר?
משתתף בצערך.עצוב.
חשבתי עלייך לא מזמן, שנעלמנו זה לזו. נזכרתי בך כשראיתי צילום של בניין מהזוויות שאני אוהבת ונזכרתי בזה שאמרת שפתחתי לך אפשרויות.
תודה.
ראשית, משתתף בצערך.
מדוע לא קמת ונשאת דברים מפי האתון?
מוות הוא החלק העיקרי בחיינו, לפחות ע"פ סרגל הזמן.
אני רק מאחל לאדם זה שעוד לפני מותו הגשים את חלומותיו והשאיר עוד אחד לפחות תלוי, לסיבוב הבא.
יש לי שאלה, האם סעלך מכיר את הבלוג שלך?
שנזכה לימים טובים יותר…
ראשית, תודה.
חשבתי לפני שהגענו להלוויה, אם כדאי להכין משהו, אבל איכשהו זה לא התגבש. וכשכבר היינו שם, מכיוון שלא הכנתי את זה – לא רציתי להסתכן. הספד – זה דבר כל כך רגיש, שהרגשתי שאני לא מוכנה להתסכן וגם האנשים היותר קרובים ( אישתו, הבן זוג שלי לא דיברו – אז מי אני…)
כן "בעלי" (לא אוהבת את הביטוי הזה- אבל זה מה יש) מכיר את הבלוג וקורא בו או שאני מקריאה לו ומשתפת אותו לעיתים.
צימררת אותי.
כן, מסעי הלויה הם תמיד הזויים.
אנתמיד עוטף את המזון המר בהזיות.
קל לבלוע, ולא צריך לעכל.
פעמיים מתתי ושבתי,
וחלקים בי עברו נקרוזה.
זה לא יהיה יותר פתאומי…
אנמחבק אותך ושולח נחמות {}
אוהבת אותך שדות.
מה הבעיה עם "בעלי"?
השורש ממנו הוא בא?
זה מבט דומה להסתכלות שביקרת בפוסט "החיים כלב פועם ומוח חושב". המילה "בעלי" לא חייבת לאצור בתוכה רק את "תפיסת הבעלות" אלא את השייכות "רצונית"…
הולך לחזור להתעסק בהגשמת חלומות :-).
איפה אתה רואה את הרצוניות מתבטאת בשורש בעלי? בעלי זאת בעלות שנוצרת בבעילה.בעילה שהיא אקט של בעלות – שים לב למעגליות. איפה בדיוק מתבטאת כאן הרצוניות? שהבעילה נעשית בהסכמה? ממש לא הכרחי. אונס היה אז, בימים ההם עבירת רכוש.
– בסדר. נכון שיש לנו עניינים יותר חשובים מזה 🙂 ?
אה, ואיך זה מתחבר ל"חיים כלב פועם ומוח חושב"? – ממש לא הבנתי. זה מה שאני אוהבת אצלך דרז'יק שאתה מאתגר אותי.
אני אסביר לך, מקום אחר, זמן אחר…
שמח לאתגר אותך, אחרי יום כמו שהיה לי, לפחות שמת לי חיוך על הפנים.
עצוב.
אני ראיתי איך קוברים סבא אחד מצד האבא בגיל 10, ואת הסבא השני אני ראיתי כשהיה מונח לפני הקבורה כשעיניו היו פתוחות בגיל 9- ועד היום אני זוכרת את הרגעים האלו במדויק. כיוון שהייתי ילדה ראיתי איך קוברים, משום מה אצלנו- ואני לא מסכימה לזה כלל וכלל, נשים לא נעמדות ליד הקבר.
מלבד זאת, לי אין בעיה לדבר על מוות כמו על החיים- זה רק האחרים שמשתיקים אותי בגלל שהם נעשים משותקים מהמחשבה על זה.
כל היום חשבתי על זה שאין לי שום דבר חכם או רגיש או מאיר עיניים לומר. אני איתכם באבל. לא יכולה לקחת מכם את תחושת האובדן, אבל אני משתתפת בצער ובעצב שלכם.
יהי זכרו ברוך.
במיוחד במיוחד חזק הקטע שהתפללתם בזמן שחפרו את הקבר.
ברוך דיין אמת.
אתון יקרה, הלוואי ואצליח לנסות ולהעיז להסתכל על המוות כמו שאת מנסה, לקבל, להשלים (לא באמת, אף פעם אי אפשר באמת, אבל להתקרב כמה שאפשר), לא להפנות מבט. כשאני רואה את המילה סרטן או כל דבר חביב מזן זה, אני פשוט מתחילה בצ'ק ליסט שלי (המתעדכן מדי יום!) מה לעשות בשביל שלי זה לא יקרה.
מלחמה, תאונות דרכים, מה עוד? אולד לני כבר מנה כמה אופציות נאות עבורנו.
הלב נשנק לי מהמחשבה שההווה הכל כך "בטוח" שלי, המשפחה, הבריאות, הגיל, הכל כל כך זמני! לא יכולה לשאת את זה. היום יותר מתמיד. לפני מס' ימים חברה שלי סיפרה לי שהיא קוראת את ארווין יאלום בספרו האחרון שמדבר על המוות. לאחר שהוטחה בפני העובדה המהממת שמישהו אחר יגור בבית שלי ויגע בו באינטימיות הזו ששייכת רק לי, ביקשתי ממנה שבמידה ולא שאבה מהספר עד כה איזושהי תובנה מעודדת, זה הזמן לעצור. אין לי עניין. כל הדברים שלי, הסודות הקטנים שלי עם עצמי, הפתקים, השטויות הסנטימנטליות? סביר שיושלכו לפח. את מי זה יענין? הו, הכחשה, את אהובתי. שירתת אותי כל כך טוב זמן כה רב. מדוע זה תפני ללכת?
אגב, כבר מזמן רציתי לקרוא את ספר המתים הטיבטי, בתקווה לקבל איזו השלמה ושלווה. מניחה שמישהו כאן בטוח קרא… אבל אחרי שסיימתי עכשיו את הספר המרתק-חריף-משעשע ביותר "יש אלוהים?"/ריצ'ארד דוקינס, אני בספק אם אוכל אי פעם לרמות עצמי אפילו לשניה ולהשתכנע באיזשהו קיום אחר מלבד הנוכחי.
הי אתון,
משתתף בצערכם.
הלוויות, שבעה, נושא נורא רגיש בחברה החילונית. אצל הדתיים, יש סביב זה מנהגים שלמים, כך שהכל עובר באוטומט. בחברה הכללית (כך אני קורא לחברה החילונית), יש אי הכנה. יש איזו חוסר התמודדות עם הארועים היומיומים הללו.
מאז שעברתי לחיות בקרב החברה הדתית וספגתי את מנהגיהם, גילתי כמה חשובה ההלוויה והשבעה לנשארים (קרי, למשפחה). ולמדתי כמה קל להגיע ולחזק את המשפחה. בעוד ששאר חבריי הכללים, בד"כ מאד מפחדים מהשבעה וההלוויה. והדבר משפיע מאד על ההון-החברתי.
זהו,
אז שהשם ינחמכם בבנין ציון.
(נ.ב. אני במילואים עד חמישי בערב, כך שכנראה לא אגיב עד אז)
לימור – ברגע שמתחילים הטקסים ה"יהודיים", הנשים נדחקות הצידה. בהלוויה למשל, יש את הקטע של כיסוי הקבר. הגברים ניגשים ובאתי חפירה מעמיסים ממלאים את הגומחא באדמה שנחפרה קודם לכן. רציתי גם לעשות את זה, אבל הזוגי רמז לי, שלא כדאי…
אחר כך בשיחה עם הרב (לא הסרפר, השני שנראה כמו רב), הרב אמר שנהוג שרק גברים. זה הזכיר לי את הקטע שהיה לי בשל"ט בנח"ל. בקטיף של השקדים אם אני לא טועה. מתחת לכל עץ עומדים חמישה. 4 שמחזיקים שתי יריעות בד מלמטה ואחד שדופק בעץ כדי שיפלו השקדים על הבד. מרימים את הבד וממשיכים הלאה. באופן מסורתי הבנות החזיקו את הבדים והבנים דפקו בעצים. התעקשתי שגם אני רוצה לדפוק בעץ. את לא יודעת איזה סיפור נהייה מזה. לא ויתרתי וזה היה זוועה – כל החארות השובניסטיות עמדו שם וחיכו לספור כמה מעט שקדים יפלו מהעץ…
תמיד יש לי תגובה דואלית לקטע הזה, לאופן הזה שנשים נדחקות אל מחוץ למרכז, לנראות, לעשייה. מיד בא לי להתחיל מהומות מצד אחד ומצד שני – זה מחרמן אותי בהיסטריה. אין לי מושג למה, אבל ההפרדה הזאת מהגברים ישר מתחילה להדליק אותי.
אפיקה יקרה – כתבת נורא יפה. תודה מותק.
אקס – שמחה מאוד לראות אותך כאן. כן, זה היה קטע מדהים. לעמוד שם ובעצם למדוט כשחצי מטר ממני מונחת הגופה של מי שהיה הגיס שלי, והאנרגיה שיצאה מהגברים בשחור. ואיך מסביב היו פטפוטים ואנחנו יצרנו אי של שקט מסביב לגופה. תודה.
חמרמרת – אין קיום אחר מלבד הנוכחי, זה לא סותר שיש בנוכחי קיום שאת לא קולטת 🙂 קראתי את ספר המתים והחיים – ספר כבד במיוחד, חשוב. אבל כדי להגיע למקום של ההשלמה – זה מה שנדרש להשלים. כמוש זה נשמע – להעביר דרך העיניים שלך את כל מה שאת כל כך פוחדת ממנו ומתקשה להכיל ופשוט לנשום תוך כדי שהמראות האלה עולם אצלך. להיות ליד זה. תביני, בסופו של דבר כל זה רק דימיונות שלך על איך זה עשוי להיות או להרגיש. במציאותה דברים יכולים להיות אחרת לגמרי. אבל עדיין חשוב שתיפגשי עם העולם הזה של הדימויים שיצרת. למה זה חשוב? זה יוצר גמישות רגשית שהיא חשובה להישרדות. אני מבינה שאין לך אמונה במשהו מעבר למה שאת יכולה לתפוס אז כשאת עושה את התרגילים האלה של להעביר את מה שאת פוחדת ממנו מול העיניים, תבקשי מעצמך עזרה להיות מסוגלת לראות את הדברים ממקום מדויק יותר ותנסי להיות שם עם מה שעולה, בטוח שמשהו חכם בהתייחסות לכל זה יעלה.
טל ירון יקירי.
בבניין ירושלים ננוחם.
תודה
שיעברו בקלות המילואים.
נדמה לי שכבר דיברנו קצת על מוות. אני מצטער על אובדן חיים, לא בהכרח על מוות, למשל בשיבה טובה. אבל צער של אנשים מסביב מחלחל אלי.
מחר האזכרה של אמא שלי, יום השנה הרביעי.
כן, הכאב של האחרים.
איך אתם עושים את האזכרה של האמא?
מוות וחרמנות דווקא הולך טוב ביחד 🙂
אותי מרגיז שלא מאפשרים לראות את קבורה. אני לא רוצה שיגיע היום הזה, אבל אני כבר יודעת שעוד יבוא היום שאמרוד כי ארצה לראות קבורה של אנשים מסויימים…
לימור – לא חסר לי לראות את הקבורה… האמת היא שבכלל הייתי שמחה לצמצם לאפס את מינון הלוויות…
רק עכשיו ראיתי. משתתף בצערכם. לאבד הורה… אני כל כך לא רוצה לחשוב על זה… עצוב עצוב עצוב.
התחברתי לבדידות שהזכרתם קודם, בשני הרגעים החשובים ביותר בחיי כל אדם הוא בודד: בלידתו ובמותו. למרות שאיני מאמין, אני חושב שהביטוי "ברגעים אלו אתה עומד מול בורא עולם" הכי מתאים כאן. שכל אחד יבחר את ה"בורא" שלו.
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
ירונצ'וק, 🙂 לא יכולתי להחליט אם קלטת את הבדיחה ב"בניין ירושלים ננוחם" ועשית רפליקה מוצלחת לעניין, או שחשבת שזה ברצינות והמשכת את הקו. מרוב שלא יכולתי להחליט הלכתי לראות שזה באמת אתה 😆
"רבים מכאובים לרשע, והבטוח בה' חסד יסובבנו" – נראה אותך מרים להנחתה מכאן 🙂
תודה על הניחומים.
גם אני לא יכול להחליט 😕 זה הדיזוננס הקוגניטיבי כבוגר בר אילן מחד, וכסטודנט בבן גוריון מאידך.
ת'אמת רציתי בהתחלה לכתוב "שלא תדעו עוד צער", אבל אני שונא שאומרים לי את זה (כי זה לא יקרה אף פעם. תמיד בחיים יש עוד צער) ומה ששנוא עליך וגו'.
בוגר בר-אילן זה לא פשוט 😐 התחלתי שם איזה תואר פעם ופשוט ברחתי עוד בתום הסמסטר הראשון. האוניברסיטה הכי מדכאת שיש. אני זוכרת את החלונות השבורים, את חוסר האסתטיקה הכללי, משהו באווירה. זה היה לא משו, ואני כותבת את זה באנדרסטייטמנט.
מנחה וערבית וביצים קשות 😕
אני הייתי מעדיף לשבת מסביב לשולחן ולהעלות זכרונות.
הביצים הקשות האלה…אני לא מבינה איך לא הצליחו לקלקל לי את ההנאה מלאכול ביצים קשות עם כל הסיפור הזה. אצל אבא שלי – עוד טבלנו אותן באפר אמיתי (איי סוור) – לא ברור לי איזה אפר זה היה. אנחנו ישבנו שבעה כמו שיושבים במאה שערים. פשוט לא יאומן. מצד שני – זה היה כל כך מדויק. הלא להתרחץ (אלא רק ככה שטיפות מקומיות), לשבת על מזרונים, לא ללבוש נעלי עור, וכו'. התפרקות מכל מה שקשור לענייני העולם הזה.
אולי תארגן ישיבה מסביב לשולחן כמו שאתה רוצה? – זאת גם הייתה האמא שלך. לא נראה לי סותר. אפשר מנחה, ערבית ביצים קשות וישיבה מסביב לשולחן והעלאת זכרונות. הרי בטח אתם גם אוכלים אחרי שאתם חוזרים מהקבר, לא? זה הזמן לשיחה. בלי להכריז על זה, אלא פשוט ליזום את זה.
הינה סיפקת לי את הטריגר הנוסף הנחוץ כדי סוף-סוף לסיים את קריאת רב- המכר האלמותי של סוגיאל רינפוצ'ה. תודה !
זנחתי אותו לפני 3-4 שנים ומאז רק חיפשתי, בלי הצלחה, סיבה לחזור ולקרוא בו. (אגב הטריגר הראשון לחזור לקרוא בספר הוא העבודה שמאז שהפסקתי את הקריאה, התקרבתי ב 3-4 שנים ליום מותי)
ץ – חייבת להתוודות שגם אני לא סיימתי. הוא טוב כדי להבהיר כל מיני נקודות – נותן גישה לתיאורים של המוות והתחושות בזמן המוות שלא פגשתי במקומות אחרים, וגם כמדריך למי שרוצה לעזור לאחרים למות. ראיתי סרט על טקס ליווי של מת, טיבטי – מאוד מרשים ומעניין ואחר מכל מה שאנחנו מכירים כאן במערב.
ויש גם את העניין הזה של קבורת נשרים. טקס מדהים שמצטלם נהדר לנשיונל ג'יאוגרפיק.
מאז שהתחלתי ללמוד ולתרגל אני מנהל עם עצמי ועם יקיריי דיון נוקב, אם כי חסר תכלית, עד כה (-: בנושא המוות. תודי שיש משהו מנחם במחשבה על מוות. (נדמה לי שהיה זה הסופר הרוסי ניקולאי גוגול שאמר- "המחשבה על מוות, ככל שמפחידה, מפחידה הרבה פחות מהמחשבה שלא תמות לעולם").
במידה מסויימת התחלתי להתכונן ליום מותי. מקווה לסיים את ההכנות בהקדם. לך תדע מה ילד יום. 😉
סביב מה נסוב הדיון? – עם העובדה שנמות קצת קשה להתווכח 🙂
איפה יש כאן דיון ?
🙂
"מאז שהתחלתי ללמוד ולתרגל אני מנהל עם עצמי ועם יקיריי דיון נוקב, אם כי חסר תכלית בנושא המוות" – לדיון הזה כיוונתי. על מה אתם מתדיינים?
אההה, הדיון הזה …
הדיון הזה נסוב סביב
1. שבריריות החיים, עראיות או שמע ארעיות
2. לחיות מבלי להיאחז בחיים
3. המוות כמורה לחיים (מה היית עושה אילו ידעת …? נדוש אבל עובד)
4. ענייני קבורה/שריפה (מכירה את "עלי שלכת"?)
5. מה תוחלת החיים האופטימלית, מבחינת היקום (כדור הארץ)?
דברים כאלה…
נשמע דווקא כמו דיון מאוד תכליתי – רק הסעיף "לחיות מבלי להאחז בחיים" יכול להיות בעכל השפעה עצומה…שלא לדבר על "המוות כמורה לחיים" – שזה תרגיל ראשון בכל סדנא שבה מנסים לעזור לאנשים לברר מה הם באמת רוצים לעשות בחיים.
משתתפת בצערכם 😦
Thank you dear.
את כותבת יפה.
תודה מאיר. אברך זה שם משפחה? או שאתה אברך?