Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2009

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

עיר המלאכים

לוס אנג'לס הפתיעה לטובה. שלוש וחצי שנים בסנטה קרוז וסן פרנסיסקו, קליפורניה ולא טרחתי להדרים אל העיר שמישהו תיאר לי אותה כעשרים עפולות מחוברות ואני קניתי. בנסיעה הזו, נוכחתי לראות את האופן שבו אנחנו "קונים" רעיונות. מסתבר שזה לא נגמר בילדות. זה תהליך שממשיך להתקיים גם בחיים הבוגרים. מישהו זורק לנו איזה רעיון ואם ישנו קרס שלרעיון הזה מתאים להיתפס עליו, הוא ייתפס. הוא ייתפס ואמונה נוספת ברעיון, במחשבה תצטרף לפסיפס שלם של אמונה ברעיונות, קונספטים, מחשבות. פסיפס שבורא את העולם שלנו – הסיפור שלנו. במסע חזרה על עצמה השאלה: מי אהיה בלי הסיפור שלי?

כל כך לא עשרים עפולות, שאין לי מושג מי היה הטמבל שזרק לי את זה ומי היה הטמבל שקנה את זה.

נחתתי באמריקה , אחרי הרבה הרבה הרבה מאוד שנים שלא ביקרתי בה. זאת אומרת מאז שויתרתי על הגרין קארד ועזבתי את האוניברסיטה ואת המשרה וחזרתי לארץ. מאז לא נסעתי לשם. וזה היה טוב לחזור לשם. זה הפתיע עד כמה טוב ונעים ובבית זה הרגיש. כמה נעים לדבר אנגלית אמריקאית ולהיות מובנת ולא להיתקע מול הפרצופיות של הבריטיות האוקספורדית שאיתה ביליתי את יום ההולדת בשנה שעברה. עד כדי כך נחמד שזה העלה מחשבות שניות על הרצון שלי לבלות זמן באוקספורד.

הגעתי ושוב נפתחו המרחבים העצומים האלה שאמריקה מאפשרת. הגודל והנימוס האמריקאי. ה"האו אר יו טודיי" וה"הב אה נייס דיי". עדיין זוכרת איך נכנסתי בפעם הראשונה לחנות באמריקה והמוכרת שאלה אותי "האו אר יו טודיי", הבטתי בה בעיני עגל, מנסה להיזכר מאיפה היא מכירה אותי ובו זמנית לחשוב מה לענות לה ובכלל מה זה עניינה, מה שלומי היום.

כמה טוב היה הפעם לגלוש מיידית לכל האטיקטים הקטנים האלה. לשים את המפית על הברכיים ולנגב איתה את פינות הפה ולהגיד "סטנק יו", "אקזיוז מי" על כל צעד.

אוי אמריקה. הייתי אז ילדה קטנה ומבוהלת שפחות או יותר צנחה מהשכונה אל העולם.

אהבתי את אמריקה עכשיו וכמה מוזר, גם את האמריקאים. ביליתי איתם ועם אחרים שבועיים אינטנסיביים במיוחד ולמדתי לאהוב אותם. ככה זה כשמתקרבים ונכנסים אל הורידים. משהו בדביקות הזאת שלהם, בריח הפלסטי שנודף ממנה, ובכל זאת הפלסטיקה הזאת מסדרת להם את העולם.

לוס אנג'לס – מדליקה. חופים מדהימים, חנויות מדהימות, מולים חביבים, שכונות יפות (ושכונות יפות פחות).  השלט של בוורלי הילס קצת הזכיר לי את השלט של גבעתיים.

 לא היה לי הרבה זמן לטייל אבל הספקתי לעשות וי על מה שרציתי.

 

אזור וניס, שנמצא בצד המערבי של לוס אנג'לס, שנקרא על שם העיר ונציה, שנבנה כפארק שעשועים במקור. האזור כולל את החוף המפורסם Venice beach, כך נראה החוף

היה לי הכבוד להצטלם איתו מחובקת. הצילום לצערי לא אצלי.

את התמונה של האיש והתמונה של החוף לקחתי מכאן

וכמובן הוליבוד

 בסמוך למקום שמחלקים בו את האוסקרים ולשדרת הכוכבים ממוקם מוזיאון השעווה של הוליבוד, שמוציא מדי פעם בובה מאוסף הבובות שלו לאוורור ברחוב- כאמצעי שיווק.

אנשים שמחופשים לדמויות מסרטים ומתפרנסים מלהצטלם עם הזולת. ברקע אפשר לראות את ג'וני דפ…הבחור היה דומה לו באופן מפתיע.

 ה-Farmers Market – מול חמוד מאוד, המול הזה והשדרה השלישית בסנטה מוניקה -מדרחובים פתוחים כאלה עם חנויות, פינות חמדה חביבות מאוד לטעמי.

חנות ספרים של הרשת  Barnes & Nobel שממוקמת ב"פרמרס מרקט"- הגודל, הגודל והאפשרויות האין סופיות מבחינת המבחר.

במלון

 

חלקתי חדר עם שותפה: מקסיקנית יפיפייה, כהת עור, העונה לשם, איך לא – אמריקה. חשבתי שהשם הוא ביטוי אולטימטיבי לחלום ההגירה אל ארץ האפשרויות של העשירים, אבל אמריקה, מסתבר, נקראה על שם המקבילה המקסיקנית של בית"ר, קבוצת הכדורגל שאביה אוהד.

פרטים בהמשך (אני מקווה). אל תשאלו אותי מה עשיתי שם – אם זה צריך לצאת ממני, אז כדאי שזה יהיה בפוסט.

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »