לוס אנג'לס הפתיעה לטובה. שלוש וחצי שנים בסנטה קרוז וסן פרנסיסקו, קליפורניה ולא טרחתי להדרים אל העיר שמישהו תיאר לי אותה כעשרים עפולות מחוברות ואני קניתי. בנסיעה הזו, נוכחתי לראות את האופן שבו אנחנו "קונים" רעיונות. מסתבר שזה לא נגמר בילדות. זה תהליך שממשיך להתקיים גם בחיים הבוגרים. מישהו זורק לנו איזה רעיון ואם ישנו קרס שלרעיון הזה מתאים להיתפס עליו, הוא ייתפס. הוא ייתפס ואמונה נוספת ברעיון, במחשבה תצטרף לפסיפס שלם של אמונה ברעיונות, קונספטים, מחשבות. פסיפס שבורא את העולם שלנו – הסיפור שלנו. במסע חזרה על עצמה השאלה: מי אהיה בלי הסיפור שלי?
כל כך לא עשרים עפולות, שאין לי מושג מי היה הטמבל שזרק לי את זה ומי היה הטמבל שקנה את זה.
נחתתי באמריקה , אחרי הרבה הרבה הרבה מאוד שנים שלא ביקרתי בה. זאת אומרת מאז שויתרתי על הגרין קארד ועזבתי את האוניברסיטה ואת המשרה וחזרתי לארץ. מאז לא נסעתי לשם. וזה היה טוב לחזור לשם. זה הפתיע עד כמה טוב ונעים ובבית זה הרגיש. כמה נעים לדבר אנגלית אמריקאית ולהיות מובנת ולא להיתקע מול הפרצופיות של הבריטיות האוקספורדית שאיתה ביליתי את יום ההולדת בשנה שעברה. עד כדי כך נחמד שזה העלה מחשבות שניות על הרצון שלי לבלות זמן באוקספורד.
הגעתי ושוב נפתחו המרחבים העצומים האלה שאמריקה מאפשרת. הגודל והנימוס האמריקאי. ה"האו אר יו טודיי" וה"הב אה נייס דיי". עדיין זוכרת איך נכנסתי בפעם הראשונה לחנות באמריקה והמוכרת שאלה אותי "האו אר יו טודיי", הבטתי בה בעיני עגל, מנסה להיזכר מאיפה היא מכירה אותי ובו זמנית לחשוב מה לענות לה ובכלל מה זה עניינה, מה שלומי היום.
כמה טוב היה הפעם לגלוש מיידית לכל האטיקטים הקטנים האלה. לשים את המפית על הברכיים ולנגב איתה את פינות הפה ולהגיד "סטנק יו", "אקזיוז מי" על כל צעד.
אוי אמריקה. הייתי אז ילדה קטנה ומבוהלת שפחות או יותר צנחה מהשכונה אל העולם.
אהבתי את אמריקה עכשיו וכמה מוזר, גם את האמריקאים. ביליתי איתם ועם אחרים שבועיים אינטנסיביים במיוחד ולמדתי לאהוב אותם. ככה זה כשמתקרבים ונכנסים אל הורידים. משהו בדביקות הזאת שלהם, בריח הפלסטי שנודף ממנה, ובכל זאת הפלסטיקה הזאת מסדרת להם את העולם.
לוס אנג'לס – מדליקה. חופים מדהימים, חנויות מדהימות, מולים חביבים, שכונות יפות (ושכונות יפות פחות). השלט של בוורלי הילס קצת הזכיר לי את השלט של גבעתיים.
לא היה לי הרבה זמן לטייל אבל הספקתי לעשות וי על מה שרציתי.
אזור וניס, שנמצא בצד המערבי של לוס אנג'לס, שנקרא על שם העיר ונציה, שנבנה כפארק שעשועים במקור. האזור כולל את החוף המפורסם Venice beach, כך נראה החוף
היה לי הכבוד להצטלם איתו מחובקת. הצילום לצערי לא אצלי.
את התמונה של האיש והתמונה של החוף לקחתי מכאן
וכמובן הוליבוד
בסמוך למקום שמחלקים בו את האוסקרים ולשדרת הכוכבים ממוקם מוזיאון השעווה של הוליבוד, שמוציא מדי פעם בובה מאוסף הבובות שלו לאוורור ברחוב- כאמצעי שיווק.
אנשים שמחופשים לדמויות מסרטים ומתפרנסים מלהצטלם עם הזולת. ברקע אפשר לראות את ג'וני דפ…הבחור היה דומה לו באופן מפתיע.
ה-Farmers Market – מול חמוד מאוד, המול הזה והשדרה השלישית בסנטה מוניקה -מדרחובים פתוחים כאלה עם חנויות, פינות חמדה חביבות מאוד לטעמי.
חנות ספרים של הרשת Barnes & Nobel שממוקמת ב"פרמרס מרקט"- הגודל, הגודל והאפשרויות האין סופיות מבחינת המבחר.
במלון
חלקתי חדר עם שותפה: מקסיקנית יפיפייה, כהת עור, העונה לשם, איך לא – אמריקה. חשבתי שהשם הוא ביטוי אולטימטיבי לחלום ההגירה אל ארץ האפשרויות של העשירים, אבל אמריקה, מסתבר, נקראה על שם המקבילה המקסיקנית של בית"ר, קבוצת הכדורגל שאביה אוהד.
פרטים בהמשך (אני מקווה). אל תשאלו אותי מה עשיתי שם – אם זה צריך לצאת ממני, אז כדאי שזה יהיה בפוסט.
הי אתון,
טוב לשמוע ממך 🙂
אני לא מתלהב מהסגנון האמריקאי. איך שהוא, הפלסטיקה החגיגית הזאת אינה מאפשרת לך לדעת מה הכוונות האמיתיות שלהם. נראה לי שהם עוטפים הכל בעטיפה יפה, אך בפנים הם יכולים להיות אינטרסנטים גדולים.
איך שהוא, אני מעדיף את הישירות הישראלית. את הידיעה שכשמישהו אוהב אותך, הוא יחייך אליך, וכשהוא שונא אותך, הוא יראה לך את זה. היושר והאמת, הם בסיס טוב יותר לבניית חברה קהילתית בעיניי.
נפגשתי עם אמריקאיים, שעד כמה שניסיתי, מעולם לא ידעתי את כוונותיהם האמיתיות, גם לאחר תקופה ארוכה.
האם את מרגישה שאת יודעת לחדור את הקליפה הזאת? או שמא, אינך מוצאת צורך לחדור את הקליפה?
איזה כיף של תמונות, רואים שאת נהנית! מעולה לחוש ממך את הסבבה.
האם הקטע של אוקספורד בריטניה סופי ונעול? כי נשמע לי שאמריקה מתאימה לך לפי כל מה שעולה אצלך מהגיחה לשם.
מאחלת לך הכרעות מוצלחות 8)
טל – יושר ואמת זה נושא מאוד סבוך. אני חוששת שגם הישראלים לא בדיוק אמונים על יושר ואמת, במיוחד כשזה למשל מגיע לקטעים של מתן שירות או שמירה על החוקים, האמריקאים די עוקפים אותנו בסיבוב בקטע הזה.
המפגש האחרון הזה שלי עם האמריקאים היה דווקא מפגש שנכנס ממש לתוך הקרביים ובחוויה שלי הם שפכו אותם החוצה די בהצלחה.
אלוניסקה – הקטע של אוקספורד רחוק מלהיות נעול וסופי. הוא כרגע בשלב משאלות הלב
כן אמריקה במובנים מסוימים הרבה יותר קלה ובמובנים אחרים פחות. האמריקאים הרבה יותר תובעניים מבחינת כל מיני דרישות של קורסים וכאלה.
החרעות מוצלחות – מה אפשר לבקש יותר בחיים 🙄 ?
איך את שם במקום החדש?
היי, משהו קצת לא קשור. המגיבים אצלך כותבים לך תמיד תגובות כך כך ארוכות ומושקעות שברוב המקרים אני נמנע מלהגיב רק בגלל הסיבה הזאת, בדרך כלל אין לי איזה משהו מבריק לספר ופשוט בא לי להגיד לך משהו קצר כמו אחלה פוסט או תמונות יפות, אבל אז אני לא כותב כי זה קצר מדי. רואה? שוב יצא לי קצר מדי.
😀 הצחקתני. הרגת אותי. אתה מוזמן לכתוב תגובות קצרות. כף לקרוא ש"אחלה פוסט ותמונות יפות". וגם יש מגיבים שבהחלט כותבים כאן תגובות קצרות – אתה לא תהיה בודד בעניין.
OK!
נראה יפה מאוד.
אמריקה מעניינת מאוד. בדיוק סיימתי את "חם, שטוח וצפוף" של פרידמן. גם "סיקו" של מור מעורר מחשבה.
קצת מרגיז הרעיון של לתת טביעות אצבע בשגרירות שלהם כדי לקבל ויזה.
אני זוכר את תחושת הגלישה אל האטיקטים מאנגליה, מהנסיעה לקורס הויפאסנה שעשיתי שם. יש מה לומר בזכותה, וגם בזכות מה שיש אצלנו. ועוד יותר בזכות הטעימה והחוויה של תרבויות שונות : )
הטקס של טביעת האצבעות חוזר על עצמו בכניסה לארצות הברית. הם לוקחים ממך גם זיהוי לפי רשתית העין ועברתי גם וואחד תחקיר. כל כך ברור לי למה הקטע הביומטרי – אסור שיעבור.
טעימה וחוויה -כן, בעיקר זה. כרגע אני בחוויה וטעימה של ג'ט לג אכזרי.
הו אתון, מהי העבודה הכה-שווה שלך שבזכותה את מטיילת בכל העולם (כאן צריך לבוא סימן שאלה. הלך לי במקלדת).
אני ירוקה ולא במובן הטרנדי של המילה. התאותי לתת מענה לסקרנותי החצופה סימן שאלה.
ואניה שלי לא יודע את נפשו עוד. שנים של ריסון מתמוטטות כמגדל קלפים. תחזיקו אותו.
תני לו חופש לואניה
ועל זה אמרו אבותינו את האמירה הפלצנית הבאה:"אם תרצו אין זו אגדה" 8) 😯 😳 😛 😐 😆
שנה טובה אחותי למספוא 😀
שנה מאושרת ומלאת חציר רענן גם לך!
אתון, אני הולך עם דאלי פה. אין לי משהו שנון להגיד מלבד שהתגעגתי.
שנה טובה!
התגעגעתי – זה מעולה!
נראה לי שאיבדתי את שמחת כתיבת הפוסטים. מקווה שזה זמני, נורא נהניתי כשהיה לי את זה.
שנה טובה גם לך! הכי טובה!
עוד! עוד! (אם כבר אנחנו בעניין תגובות קצרות:)).
🙂 – אותך מזמן לא ראינו 8)