עיר המלאכים

לוס אנג'לס הפתיעה לטובה. שלוש וחצי שנים בסנטה קרוז וסן פרנסיסקו, קליפורניה ולא טרחתי להדרים אל העיר שמישהו תיאר לי אותה כעשרים עפולות מחוברות ואני קניתי. בנסיעה הזו, נוכחתי לראות את האופן שבו אנחנו "קונים" רעיונות. מסתבר שזה לא נגמר בילדות. זה תהליך שממשיך להתקיים גם בחיים הבוגרים. מישהו זורק לנו איזה רעיון ואם ישנו קרס שלרעיון הזה מתאים להיתפס עליו, הוא ייתפס. הוא ייתפס ואמונה נוספת ברעיון, במחשבה תצטרף לפסיפס שלם של אמונה ברעיונות, קונספטים, מחשבות. פסיפס שבורא את העולם שלנו – הסיפור שלנו. במסע חזרה על עצמה השאלה: מי אהיה בלי הסיפור שלי?

כל כך לא עשרים עפולות, שאין לי מושג מי היה הטמבל שזרק לי את זה ומי היה הטמבל שקנה את זה.

נחתתי באמריקה , אחרי הרבה הרבה הרבה מאוד שנים שלא ביקרתי בה. זאת אומרת מאז שויתרתי על הגרין קארד ועזבתי את האוניברסיטה ואת המשרה וחזרתי לארץ. מאז לא נסעתי לשם. וזה היה טוב לחזור לשם. זה הפתיע עד כמה טוב ונעים ובבית זה הרגיש. כמה נעים לדבר אנגלית אמריקאית ולהיות מובנת ולא להיתקע מול הפרצופיות של הבריטיות האוקספורדית שאיתה ביליתי את יום ההולדת בשנה שעברה. עד כדי כך נחמד שזה העלה מחשבות שניות על הרצון שלי לבלות זמן באוקספורד.

הגעתי ושוב נפתחו המרחבים העצומים האלה שאמריקה מאפשרת. הגודל והנימוס האמריקאי. ה"האו אר יו טודיי" וה"הב אה נייס דיי". עדיין זוכרת איך נכנסתי בפעם הראשונה לחנות באמריקה והמוכרת שאלה אותי "האו אר יו טודיי", הבטתי בה בעיני עגל, מנסה להיזכר מאיפה היא מכירה אותי ובו זמנית לחשוב מה לענות לה ובכלל מה זה עניינה, מה שלומי היום.

כמה טוב היה הפעם לגלוש מיידית לכל האטיקטים הקטנים האלה. לשים את המפית על הברכיים ולנגב איתה את פינות הפה ולהגיד "סטנק יו", "אקזיוז מי" על כל צעד.

אוי אמריקה. הייתי אז ילדה קטנה ומבוהלת שפחות או יותר צנחה מהשכונה אל העולם.

אהבתי את אמריקה עכשיו וכמה מוזר, גם את האמריקאים. ביליתי איתם ועם אחרים שבועיים אינטנסיביים במיוחד ולמדתי לאהוב אותם. ככה זה כשמתקרבים ונכנסים אל הורידים. משהו בדביקות הזאת שלהם, בריח הפלסטי שנודף ממנה, ובכל זאת הפלסטיקה הזאת מסדרת להם את העולם.

לוס אנג'לס – מדליקה. חופים מדהימים, חנויות מדהימות, מולים חביבים, שכונות יפות (ושכונות יפות פחות).  השלט של בוורלי הילס קצת הזכיר לי את השלט של גבעתיים.

 לא היה לי הרבה זמן לטייל אבל הספקתי לעשות וי על מה שרציתי.

 

אזור וניס, שנמצא בצד המערבי של לוס אנג'לס, שנקרא על שם העיר ונציה, שנבנה כפארק שעשועים במקור. האזור כולל את החוף המפורסם Venice beach, כך נראה החוף

היה לי הכבוד להצטלם איתו מחובקת. הצילום לצערי לא אצלי.

את התמונה של האיש והתמונה של החוף לקחתי מכאן

וכמובן הוליבוד

 בסמוך למקום שמחלקים בו את האוסקרים ולשדרת הכוכבים ממוקם מוזיאון השעווה של הוליבוד, שמוציא מדי פעם בובה מאוסף הבובות שלו לאוורור ברחוב- כאמצעי שיווק.

אנשים שמחופשים לדמויות מסרטים ומתפרנסים מלהצטלם עם הזולת. ברקע אפשר לראות את ג'וני דפ…הבחור היה דומה לו באופן מפתיע.

 ה-Farmers Market – מול חמוד מאוד, המול הזה והשדרה השלישית בסנטה מוניקה -מדרחובים פתוחים כאלה עם חנויות, פינות חמדה חביבות מאוד לטעמי.

חנות ספרים של הרשת  Barnes & Nobel שממוקמת ב"פרמרס מרקט"- הגודל, הגודל והאפשרויות האין סופיות מבחינת המבחר.

במלון

 

חלקתי חדר עם שותפה: מקסיקנית יפיפייה, כהת עור, העונה לשם, איך לא – אמריקה. חשבתי שהשם הוא ביטוי אולטימטיבי לחלום ההגירה אל ארץ האפשרויות של העשירים, אבל אמריקה, מסתבר, נקראה על שם המקבילה המקסיקנית של בית"ר, קבוצת הכדורגל שאביה אוהד.

פרטים בהמשך (אני מקווה). אל תשאלו אותי מה עשיתי שם – אם זה צריך לצאת ממני, אז כדאי שזה יהיה בפוסט.