בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.
בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.
בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.
רציתי לכתוב לך על "חלומות" של קוראסאוה באחד הפוסטים שלך שדיברו על מוות. אחלה סרט.
אני חוזר וקורא עכשיו את "נצחיות מודעת" של רמאנה. מכל המורים, הוא מצלצל לי הכי נכון.
כן, הוא מצלצל נכון מאוד. בזמנו עזר לי מאוד המשל שלו:
"ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה".
מעניין שכשעכשיו כשאני שוב קוראת את זה, אני פחות מבינה. פחות מבינה איך הוא משתמש בחלוקה של בפנים ובחוץ. הענק הזה בוודאי הבין שאין בפנים ובחוץ. בזמנו הבנתי את זה בהקשר של המדיטציה. הנדידה – כך הבנתי, היא שהמוח נודד מהריכוז שאין בו מחשבה (פנימה) אל הזרם של הפטפוט (החוצה). וככל שהריכוז מתייצב ומעמיק, הנטייה של המיינד לפטפט יורדת.
היום, אני מבינה שמחשבות תבואנה ותלכנה (להלן הילדים), זהו אותו הפנימה, הנקודה היא ההזדהות איתן. והחלום הזה הוא חלק מהעניין של לשחרר אותן – להיפך לתת להן להסתובב חופשי, במיוחד לשליליות – השיפוטיות, אלו שגורמות לנו סבל.
ואני צודקת כנראה בפרשנות שלי כי הנה שיחה מתוך הספר:
שאלה: איך לשלוט במחשבות?
מהרישי: התנודות של ההכרה הן הודות לחולשתה, ולבזבוז האנרגיה שלה בצורת מחשבות. כאשר אתה גורם להכרה להיצמד למחשבה אחת, האנרגיה נשמרת וההכרה מתחזקת. חוזק של ההכרה מושג על ידי תרגול. בשלבים הראשונים, ההכרה חוזרת לחיפוש רק לאחר הפסקות ארוכות. עם תרגול מתמשך, היא חוזרת לאחר הפסקות קצרות, עד שלבסוף אינה נודדת כלל. אז השקטי הרדומה מתגלית וההכרה נספגת לתוך הזרם של החיים.
מדהים אותי איך הדבר הזה "הארה" מקבל צורות שונות. רמאנה זצ"ל, הגיע למצב שבו "ההכרה נספגת לתוך זרם החיים". הוא הגיע לזה מתוך מסורת היוגה, מתוך האדויטה – הטרמינולוגיה, התרגול מאוד ספיציים ובהתאם הטרמינולוגיה.
זה מחזק אצלי את התובנה שהתבונה עושה אותנו, והמיינד מלביש על זה את היספור התורן – של איך הגעתי הלום. זה נכון אבל העניין הזה של יצירת תנאים.
הציטוט הזה מאוד רלוונטי לפוסט הזה. הרצון לשלוט במחשבות לטעמי בעייתי מאוד. הדבר היחיד שאפשר להשיג הוא מצב שבו אתה אוהב כל דבר שעובר לך במוח, זאת אומרת – אתה מפסיק להאמין למחשבות שבאות והולכות. ועל זה שהן באות והולכות – אין שליטה וחלק מאי האחיזה היא ההבנה שאין שליטה ושלא אתה הוא זה שחושב את המחשבות שלך. המחשבות נחשבות, או יותר מדויק המחשבות חושבות אותך 🙂
יכול מאוד להיות שזאת השליטה שהוא מדבר עליה.
וגם זה שלו (אני משחררת קטעים שאספתי בעבר):
When sitting in meditation, say, “That’s not my business!” with every thought that comes by
When coming out of sitting, don’t think that you’re coming out of meditation
וגם כאן לא ממש מסכימה איתו. יש מחשבות שהן בהחלט הביזנס שלי. ורצוי מאוד שהן תהיינה הביזנס שלי – אם כי אני מבינה מה הוא עשה. זה האופן שבו הוא יצר אי- אחיזה, שזה הגביע הקדוש.
נשמע הגיוני.
מדוע לא חקרת עד כה את המחשבות? מה מנע ממך? ממה חששת?
אני חושבת שזאת ברירת דיפולט – ברירת המחדל. אני משליכה את המחשבות שלי על אחרים, על הנסיבות ובעצם מכסה מעצמי, מרחיקה, מדחיקה, מחשבות/התנהגויות שאני מזהה ככאלה שאני לא אוהבת, או שהן תוצר של תסכול/התנגדות לתוצאות/נסיבות שאני לא רוצה. זה מסדר עבורי את העולם. החלק הזה שאני "לא אוהבת" אצלי נתפס כלא באמת "אני", הוא החלק הדחוי שיושב במחילות, גר במרתף.
נראה שיש מחיר להשלכה של המחשבות שלך על אחרים. המחשבות הולכות ומצטברות. הולכות ומעמיסות. הולכות וחונקות?
מה היה קורה אם היית מתמודד עם כל מחשבה בתורה כאשר היא הייתה מגיעה, וכאשר את צריכה להתמודד איתה?
מה היה קורה אם היית לוקחת אחריות מסויימת על המיקרים?
האם יכול להיות שהיית מקבלת קצת יותר שליטה, וקצת יותר רווחה מעומס המחשבות?
המחשבות לא הולכות ומצטברות טל 🙂 והשלכה על אחרים זה האופן שבו המיינד עובד 🙂
מה שאני מנסה לעשות הוא לחקור את המחשבות השליליות.
אני לוקחת אחריות מלאה על ההתנהלויות שלי.
והשליטה היחידה שאפשר לקבל בנושא המחשבות, בעיקר אלו השליליות זה: א. להיות מודע להן. ב. לא להאמין להן.
אין לי בעייה של "עומס" של מחשבה.
תודה טל.
אופס… עומס שלי, גרם לי להיות לא מרוכז…טעות. סליחה 😳
🙂 על מה סליחה, טל?
ובעניין העומס – אחד אחד, טורקי טורקי… 🙂
אבל מה קורה כשהטורקים מסתערים עליך בנחילים?
פשוט התנועה לדמוקרטיה ישירה מתרחבת מאד, ומתמלאת המון פעילות. זה קורה בשיטת החבר מביא חבר, ונראה שהרבה חברים הביאו עוד יותר הרבה חברים 🙂
כל תהליך הגדילה דורש הרבה מחשבה, הרבה השקעה, ואני נשאר מדולדל, עד שאינני יכול לענות כמו שצריך 🙂
אז אתה צריך עזרה (למנות אנשים שאתה סומך עליהם ככאלה שיענו לחדשים, או לבקש עזרה קבועה מאנשים שאתה סומך עליהם), או להגדיר מחדש, מה אתה עושה או למי אתה עונה, או שאתה מכין חומר קריאה (תשובות לשאלות), חומר עזר.
חשוב להגדיר סדר עדיפויות ולעשות את מה שהכי חשוב קודם. לא לבזבז זמן על דחופים, אלא על חשובים.
אכן 🙂
ולנהל את הזמן שלי בהתאם 🙂
תודה אתון על העזרה.
בבקשה 🙂
חשבתי שפשוט ראית את הסרט החדש של "שליחות קטלנית".
אם להאמין לפרסומות, "רד בול" יפתור לך את הבעיה :-).
אבל אני סומך עלייך גם בלעדיו.
בעניין שליחות קטלנית – בהחלט אפשרי, בהתחשב בכמות הזבלונים שאנחנו צופים בהם לאחרונה. פשוט לא יאומן. סרטים של סנדרה בולוק וכד', אתמול ראינו איזה סרט על נסיך דני וסטודנטית אמריקאית שמתאהבים – והשיא, באמת השיא אני חושבת שזה היה הסרט של וולט דיסני על מלון הכלבים. אחרי הסרט ראיתי כלבים באור חדש.
אתמול חזרתי מצ'כיה. יש להם שם משקה שנקרא "קופולה", משהו שהתפתח במלחמת העולם השנייה, אני לא זוכרת שאריות של מה זה – אבל משהו תעשייתי שהם מוסיפים לזה טונה סוכר וקופאין – באופן שאמור להזכיר קוקה קולה. זה נחשב משקה עממי, שהמקומות החדשים והמתחוכמים לא מחזיקים. הזוגי התמכר במיידי, רד בול, זה משחק ילדים מול הסיפור הזה. בקרוב הפוסט – אתה תאהב את זה. הפעם זה גם היה טיול טבע. מערות, הרים, אגמים. חבל על הזמן דרזי'ק ובכלום כסף. יחסית זול שם.
נו יאללה, אני ממתין לסיפור דרך מלא…
אני אין לי את הכשרון שלך לסיפורי דרך…אני אשתדל 😯
tuna סוכר וקפאין. אני חושבת שהצ'כים עלו על משהו הפעם:P
וואניה היה אומר: שוב היא מטיילת!*&%#@
הנה הסיפור המלא.
הזוגי ממש התמכר 😯
עושה רושם שזה עובד על בעלים באשר הם. אלא אם כן פתחת שם בלוג מתחרה 😉
חמרמרת – זה האתר שלי בפליקר 8)
אה. כמה חובבני מצדי. שאלת תם – מה זה האתר הזה ס"ש (סימן שאלה). והאם הדמות שבחרת לך הוא לא במקרה הסנאי מ"עידן הקרח" ס"ש
פליקר זה מין אתר (כמו בלוגלי או ישארבלוג) שמאפשר לאנשים לפתוח לעצמם משהו שדומה לבלוג – אבל בפורמט של תמונות שהם מצלמים. וכן הסנאי שבחרתי וממש לא במקרה הוא הסנאי מעדין הקרח
האתר הזה הוא הבלוג צילומים שלי.
בשם הנהלת הפינה "הדביל שטרם השכיל" אני מודה לך על ההבהרה הסבלנית.ולפי כל מה שהספקתי לקרוא בבלוג הזה, נראה דווקא שאת מצליחה לאכול את רוב האגוזים שנקרים בדרכך.שמחה בשבילך!
עוד לא נולד הסנאי שמצליח לאכול את רוב האגוזים 😀
זה מה שכל כך אהבתי בדמות הזאת ב"עידן הקרח", המרדף המעורר חמלה שלו אחר האגוז, היה כל כך קל להזדהות.
רציתי לכתוב "כל", ושיניתי ל"רוב", מפאת ראיית הנולד…
על "כמות נכבדה" של אגוזים אנחנו יכולות להסכים? או שאני שוב צריכה לשחרר את ואניה? הוא יכול לבטא את זה בפחות אנדר סטייטמנט.
הסרט הזה הוא אחד הבודדים שהדיבוב העברי שלהם מוצלח אולי אפילו יותר מהמקור בעיני(טל פרידמן לא מתאפק ויוצא לו בסוף "דבר חלש" אחד..).ואין ספק שהסנאי בריקוד הסלואו-מושן הנימוח שלו בדרכו אל מלך מלכי האגוזים הוא פשוט שיר הלל להכמרת-לב…
אני מוכנה לסגור על כמות מכובדת של אגוזים אבל רק מהזוית הרוחנית/פסיכולוגית. החומר, הנסיבות, הכל משתנה כל הזמן. האנדרסטייטמנט יפה לנו.
לא ראיתי בדיבוב לעברית. ראיתי באנגלית, קשה לי עם הדיבובים בעברית, הורס לי ת'קסם אלא אם כן זה במקור סרט ישראלי. וגם בתוספות היה להם את הסרט בדיבוב לכל מיני שפות – זה היה ענק, לראות את זה בדיבוב לקנטונית, או הונגרית, או פולנית…