אתמול נכנסתי לאמבטיה וחשבתי לעצמי: קיץ שלם עבר מבלי שראיתי ז'וק אחד. איך שהמחשבה הזאת חצתה לי את הראש, אמרתי לעצמי תיכף תראי ז'וק, כנראה שמסתובב פה איזה אחד. בבוקר קמתי ועל הקיר בסלון בגובה שמשקיף על פני החדר, נח לו אקסמפלר בגודל של מלפפון חמוץ קטן. ציחקקתי ביני לביני.
אין לי מושג מה לעשות עם הסיפור הזה. פרשנויות פשט ודרש – תתקבלנה בברכה.
הנה כמה הצעות משלי:
· המחשבה מייצרת מציאות.
· התת מודע שלנו חש את מה שעומד להתרחש ומשדר להכרה הרגילה.
· הסטטיסטיקה פועלת.
· שום דבר לא מקרי.
· הכל מקרי.
· אני חוזה עתידות.
· לג'וקים יש יכולת תקשור.
· יש לי גלאי ג'וקים מנטאלי.
פרשנות מקורית תזכה את המחבר בכרטיס לברנו, צ'כיה – היישר אל חיק מערות הנטיפים המופלאות שהייתה לי הזכות לכתת בהן את רגלי, בדיוק היום לפני שבועיים.
תבורכו ותזכו לחתימות טובות ולחוזים לטווח ארוך.
תוספת מאוחרת על עוד ז'וק ברל שתרם את חלקו לתובנה של יצור אנושי
קייטי ביירון, בילתה שנים בדיכאון, וסבלה מאלכוהוליזם והפרעת אכילה, עד שבשנת 1986 היא התעוררה "לראות את המציאות" כפי שהיא מגדירה זאת. זה קרה לה כשהיא שכבה על רצפת החדר במוסד הגמילה שבו היא שהתה וגילתה שג'וק מטפס על הרגל שלה. בספר החדש שלה "אלף שמות לאושר" היא מתארת:
בזמן ששכבתי שם והייתי מודעת, כלומר הייתי המודעות, התעוררה המחשבה, " זאת כף רגל". ומיד הבנתי שזה לא נכון. וזה היה האושר שבכך. הבנתי שהכל הפוך. זאת לא כף רגל, זה לא ג'וק. זה לא היה נכון, ובכל זאת היתה שם כף רגל והיה ג'וק. אבל לא היה שֵם לכל הדברים הללו. לא היו מילים נפרדות לתקרה או לפנים או לג'וק או למשהו מכל זה. אז זה התבונן בכל גופו, התבונן בעצמו, בלי שם. שום דבר לא היה נפרד מזה, שום דבר לא היה מחוץ לזה, זה פעם כולו מרוב חיים ואושר, והכל היה חוויה אחת רציפה. זה לא היה נכון להפריד את אותה שלמות, לראות משהו מחוץ לזה. כף הרגל הייתה שם, אבל היא לא הייתה דבר נפרד, וזאת הייתה הרגשה מגוחכת לקרוא לה בשם "כף רגל" או בכל שם אחר. הצחוק לא הפסיק לזרום מתוכי. הבנתי שג'וק וכף רגל הם שמות לאושר, ושיש אלף שמות לאושר, ובכל זאת אין שם למה שנראה אמיתי באותו רגע.
אחרית דבר:
היום, בשעה 22:10 שעון ישראל, פגש ג'וק ברל את מותו, תחת הקרוקס של הזוגי. היינו באמצע הצפייה בסרט השלישי ברצף שצפינו בו ביום קדוש זה. סוג של התעללות עצמית שתכליתה מחיקת תאי מוח, סוג של אוטונזיה עצמית. טקס שאנו נוטים לחזור עליו בחגי ישראל, במיוחד אלו שמונעים ממך תנועה באמצעות כלים מוטוריים. היינו באמצע הצפייה ב"רוקנרולה" ( מומלץ) וזה אחרי שצפינו באיזה סרט מדע בידיוני, שלמרות שצפיתי בו לפני חצי שעה תהרגו אותי אם אני זוכרת איך קוראים לו – משהו עם גחלת ולפני זה ראינו את הסרט על ויקטוריה המלכה (הצעירה – גם חביב) כשלפתע ללא אזהרה וללא בקשה לעצירת הסרט, בתנועה חלקה ומהירה קם הזוגי ממקומו פסע לאמצע הסלון ורקע ברגלו. הנינג'ה שהוא התפתח להיות: בעין אחת צופה על סרט פעולה והשנייה רושמת תנועות חשודות על מרצפת הקרמיקה.
תהה נשמת ז'וק צרורה בצרור.
שנה טובה וכל התשובות נכונות. היית צריכה לממספר את התשובות. הלב שלי עם תשובות 2+1.
😯
שנה טובה פיצ'י. לא חשבתי על האפשרות שכל התשובות נכונות. כמה הסיפור שלנו תמיד מוגבל :)))))
הזוגי טען שהזמנתי אותו 😀
אתמול כשנזכר במכון הגמילה מאנשים חשב לעצמו: קיץ שלם עבר מבלי שראיתי אפילו אחד. איך שהמחשבה הזאת חצתה לו את המחושים, אמר לעצמו תיכף לא תתאפק ותעוף דרך החלון הפתוח, זה עם האור. בבוקר נח על הקיר בסלון בגובה שמשקיף על פני החדר, לפתה ראה אותה וציחקק בינו לבינו.
אוי נו באמת, זה קלי קלות, מה יש לך? תקשיבי, מקשיבה? אז ככה. את ראית את הז'וק בלילה שלפני מבלי להיות ערה אליו את יודעת כמה פרטים אנחנו רואים ביום מבלי להיות מודעים אליהם? המון! מכירה את הניסוי עם שתי הקבוצות של האנשים שמוסרות בינהן כדור והאדם שעובר את הניסוי מסתכל על הסרטון כשהוא מתבקש לספור את כמות המסירות שאחת הקבוצות התמסרה בינה לבין עצמה ובמהלך הסרטון עובר בין ערבובית האנשים והכדורים אדם בוגר כשהוא מחופש לגורליה? לא מכירה? בכל מקרה המון המון אנשים לא שמים לב לאדם הזה ואפילו בצפייה חוזרת ומודעת לא מאמינים שמדובר על אותו הסרטון. גם אני לא האמנתי עד שעשיתי את הניסוי לכמה אנשים שלא שמו לב. בכל מקרה, אני סוטה מהנקודה, ראית את הז'וק לילה לפני בלי להיות מודעת וזה גרם לך לחשוב את המחשבה שחשבת ואז בוקר אחרי הוא הופיע.
נו, נשמע הגיוני? חסר לך שלא.
אוי זה טוב יואב 😆
הזכרת לי באחת מערכת יחסים ביזארית, שנמשכה יומיים (או שבוע? שבועיים?) ושני דברים נשארו לי כזכרון ממנה (אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה ואיך קראו לו):
א. אפיתי לכבודו עוגת לימון, שברגע שסיימתי לאפות אותה כשניסיתי להעביר אותה מהתבנית אל הצלחת חצי ממנה התמוטט על הרצפה והכלב שלי דאז אכל את מה שנפל. וזה היה פחות מעניין מהעובדה שהוא היה נורא נבוך מזה שאפיתי לכבודו עוגה, פשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו ואני זוכרת שליבי התכרכם מחמלה.
ב. במערכת הקצרה הזו הספקנו לכתוב יחד סיפור בהמשכים מנקודת מבטם של חתולי השכונה. זאת הייתה חוויה ענקית, איך החתולים האלה ישבו וריכלו על היצורים הגבוהים עם ההרגלים המשונים האלה שמסתובבים ומתרבים אצלם בשכונה.
רצתי מהר לראות אם אתה האיש של החתולים ואתה לא. קראתי את האודות וראיתי את התמונה ומאוד אהבתי.
בעיקר הזדהיתי עם ה- עבד עבד עבד עבד עבד…
דאלי – זה הורס את כל הקסם וגם נראה לך שהייתי רואה ז'וק וזה לא היה נרשם???? נראה לך???? אני מבינה לראות גורילה ולהדחיק, אבל ג'וק, בחייאתק לראות ג'וק ולא להיות ערה לזה? ❗ ❓ ❗ ❗ ❗ ❗ ❗
וגם – אם הגרסא שלך נכונה מצבי קשה בתור אחת שמחפשת להתעורר 🙄
הבת שלי היום ראתה מרבה רגליים
שנה טובה לך ולז'וק ברל.
את מפספסת את המסר האמיתי של הסיפור שלך –
ראית ז'וק -> צחקקת. וכל זאת בעוד כבוד מחושיו שומר על יתרון אסטרטגי בלתי מעורער! אולי את עוד לא מוערת אבל בטוח מוארת.
הי אתון,
מצטער על המחשבה הלוגית, מול חדוות היצירה של החברים הטאויסטים כאן.
כמה דברים שנראים לי הגיוניים.
בואי נחשוב על הסיטואציה. את במקלחת. אחד הדברים הגרועים ביותר שעלולים לקרות לנו במקלחת (חוץ מהקטע ההיצ'קוקי המפורסם), הוא שג'וק יכנס לנו למקלחת, ויחלוק איתנו את ריצפת המקלחת. במיוחד אני חושד, שהדבר נכון לאלו מאתנו בעלות כורומומי XX.
כלומר נראה שהשתעשעת לך בתחושת "וואו, איזה סבבה, אני מרגיש כל כל טוב עם עצמי, שגם אם יגיע לכאן ג'וק, אני אצליח להתמודד בצורה שפויה". היית חייבת לבדוק את זה. בצורה מודעת חיפשת את הג'וק שיעשה לך את זה. שיתן לך את התחושה שאת יותר חזקה ממנו וממה שהיית פעם.
אולי באופן לא מודע, פעלת כדי ליצור את הסיטואציה. השארת חלון פתוח. השארת אוכל שהם ימשכו אליו. השארת מכסה אשפה פתוח. משהו שחולל את הופעת מקרה הבוחן שלך.
או שסתם חיכית להזדמנות, וארבת לה.
ואז היא הגיעה. את היית מוכנה, וראית שאת באמת יכולה.
אפשרות אחרת היא שזה היה משחק דימיון מודרך שלך, או חלום, שעזר לך להרגיש חזקה.
בכל מקרה שתי התשובות הן אותו הדבר.
זאת ההערכה שלי.
מה דעתך?
אפיסקה – אני הזמנתי גם אותו 8) אני כנראה מתקשרת גם עם מרבי רגליים.
חמרמרת – ז'וק ברל זה ענק !!!! 😆 ביוק עכשיו סיימנו לצפות בסרט צרפתי מצחיק ומוצלח, תרגמו את זה לעברית: "ברוכים הבאים לצפון".
וכן גם אני הסבתי את תשומת עצמי לתגובה הביזארית 😯 – הסיפור גם משתפר. המטבח שלנו מחובר לסלון – ואחרי שראיתי את ז'וק ברל (מעתה זה שמו בישראל) – פשוט התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, כשאני צופה בו בחיבה… נראה לי שאני בשלבים הסופיים של הדרך להארה 💡
אתה מתקרב טל 🙂 האמת היא שגם לי היה איזה הסבר חצי רציונלי. המקום שממנו בשנה הקודמת התפרצו אלינו הג'וקים – זה היה דרך החלון של המקלחת. ואז אמרתי לעצמי זאת הייתה האסוציציה שלי ואולי היא הייתה כזו – כי ראיתי שהחלון יותר פתוח ממה שאני משאירה בדרך כלל מאז שהבנתי שזהו השער לג'וקים. אחרי שראיתי את ז'וק ברל הבוקר, חשבתי על ההסבר הזה והלכתי לבדוק את החלון – שהיה סגור לכדי הפתח הרגיל.
את ז'וק ברל לא חלמתי – והראייה הזוגי שישב לאכול ארוחת בוקר ואני בנון שלנטיות הצבעתי על ז'וק. זה היה עניין של דקות עד שהתבצע ניסיון לרצח (שאגב לא צלח :lol:), אלוהי הג'וקים אוהב את ז'וק ברל. הוא כנראה חזר למכון הגמילה מאנשים שלו.
נו, אז טוב, התשובה הברורה שהקב"ה אוהב אותנו, ומזמן לנו בדיוק את הדברים שאנו מחכים להם.
את עשית את תהליך ההתעצמות שלך. את תהליך ההתחזקות שלך. הרגשת שהצלחת בו, אבל היית צריכה את המבחן האמיתי שיראה לך שאת יכולה באמת.
הקב"ה הקשיב טוב, ושלח לך מלאך קטן (בגודל של מלפפון חמוץ), שיאפשר לך לאושש את מה שהרגשת בעצמך.
וכיוון שהמדובר במלאך, ניסיון הרצח לא צלח.
ומי שיש לו יסורי מצפון על ניסיון להרג מלאך, אל יחשוש. זה רק היה להראות שיש עוד עבודה לעשות 🙂
זה קצת דומה ליעקוב והמלאך. במשך 20 שנה, יעקוב הולך אחר שיקרי לבן הארמי. לאט לאט, הוא מבין שהוא צריך לתפוס עצמאות. הוא צובר אומץ, מתכנן את הבריחה ומוביל את עצמו לעצמאות. בדרך הביתה, הוא יודע שיש לו חוב לא סגור עם אחיו. מאדם שהולך אחר אחרים, הוא מבין, שהוא צריך להכיר את טבע האדם (את אחיו), ולגבור עליו, באמצעות ידיעת האמת על ניבכי נפש אחיו (ושאר בני האדם). אבל הוא מהסס. האם הוא באמת מוכן?
ואז הקב"ה שולח לו מלאך. (מקביל למלאך החביב שלך, אבל קצת יותר אסטטי). והם נאבקים, ויעקב יכול לו. וכדי שיעקוב ידע שהוא לא חלם, הוא השאיר לו ברכיה חביב בירך.
ואז הוא אומר לו אתה יכול כי שרית עם אל. אתה מחובר לאמת. אתה שורה עם האמת. ועכשיו גם תוכל להתמודדות הקטנה שיש לך עוד לפניך.
ובחזרה אליך. הייתי אומר כי עשית בתוכך שינויים גדולים מאד, ושרית עם האמת. ועכשיו, בע"ה תוכלי גם את לבעיות הפיזיות של העולם שמעבר לנהר. יש לך את היכולת להתמודד ולגבור.
בהצלחה,
טל
הצליח לי 😛
ידוע הדבר כי כל אינטראקציה עם המחושתנים הנ"ל נגמרת בתוצאות לא רצויות עבור מבצע הפעולה המבועת. (גם נקודותיים אין לי במקלדת)
1. נסיון לרצח -> על פי רוב (נעשו מחקרים רבים)מסתיים
בכשלון. השלכות – הידיעה כי יצורים שמסוגלים לחיות שבועיים בלי ראש הצליחו לחמוק ממך. גרועה מזאת היא המחשבה שאת תלכי לישון כשאינך יודעת מתי הוא סוף סוף יבצע את זממו ויעוט על גופך הענוג (לא להאמין, עולה לי בראש הקריקטורה מדר שטירמר, איך היהודון המזוהם מניח את טלפיו על נערה ארית טהורה). בזמנים עברו לא הייתי ישנה לעולם (!) באותו חדר עם ז'וק חי.
2. נסיון לרצח -> רצה המקרה ועלה בסנדלך להצליח. מעתה ועד עולם לא ימחה מזכרונך מראה המיצים המשתחרר, תחושת הצמיגות הנימוחה עת ישתחרר הסנדל מעדנות מן האובייקט, וקול גרירת הגווייה עם הקצה של המטאטא (לעולם אינך רחוק מספיק מז'וק), החוצה אל פיות החתולים המשחרים למעט בשר.
ותהו חכמנו מה עדיף. והחליטו להניח בצד את השאלה ולהתעסק בדברים יותר חשובים (דיני נידה וכד').
תמונה יפהפיה.
אני לא מסתדר עם חוזים לטווח ארוך בדרך כלל, אבל תודה : )
לגבי השאלה : מן הסתם עולות בדמיוננו הרבה מחשבות, שברובן לא מתממשות, ואת אלה שכן אנו זוכרים יותר מאשר את אלה שלא.
אבל גם אם אחרי שלקחנו את זה בחשבון נגיע למסקנה שיש כאן משהו מעבר לסטטיסטיקה, עדיין יש שאלה מה גודל האפקט. למשל, נניח שאם אנחנו מתרכזים אפשר להעלות את הסיכוי לזכיה ברולטה בשבר אחוז מסוים. נניח גם שניסויים מדעיים מצליחים לגלות את האפקט הזה ברמת מובהקות גבוהה. אם לאחר השיפור הזה התוחלת עדיין שלילית, לא מהמרים ברולטה.
באופן כללי, נראה לי שרוב העבודה שלנו היא בתחום הסדר הידוע של התופעות. אני מפלרטט עם הנושא הזה – אני קורא לו מאגיה – מדי פעם, אבל גם בדרך אל השחרור נראה לי אינטואיטיבית שלא כדאי לשים דגש גדול מדי על התופעות המעניינות האלה. אבל אני לא לגמרי סגור על זה : )
טל – צחקתי צחקתי 😆 😆
ואיזו פרשנות יפה לסיפור של יעקב והמלאך.
כן בדיוק. לראות את הז'וק ברלים באשר הם, בדיוק כפי שהם מלאכים הבאים לשרת אותנו. לא יכול להיות אחרת.
חמרמרת – לי ולז'וק ברלים עבר היסטורי עשיר ורב תהפוכות.
ניגע רק בסיפור אחד והוא שכשלמדתי אנטומולוגיה (מדע החרקים), כן היה גם פרק כזה אצלי במסגרת לימודי הביולוגיה. הייתה תקופה שחרקים היו הדבר שהכי הקסים אותי ( הספרנית הייתה אומרת לי תמיד – מה לבחורה נחמדה כמוך ולחרקים?) והיו לי במקרר לבעתתה של השותפה שלי דאז כל מיני חרקים מוקפאים (בטמפרטורות נמוכות הם לא מתים, רק מפסיקים לזוז) וגידלתי זחלים של פרפרים שאחריהם עקבתי באמצעות מיקרוסקופ, מרגע בקיעתם מהביצה, והיה שמח.
גרתי אז בקומת קרקע ונסעתי לחודש להתנדב בשמורת הטבע של עין גדי. ואחד מעובדי השמורה (פקח) שפיתחתי איתו יחסים אינטימיים רצה להרשים אותי ולקח אותי בלילה לראות תחנת האכלה של חיות (גם זכיתי לראות איתו נמר בשמורה אבל זה שייך לסיפור אחר). משהו בחוויה נחקק בי (סוג של עירבוביה על המגוחכות של בני אדם שיושבים עם משקפות אינפראאדומות ומביטים בחיות אוכלות ומצד שני כל החוויה – לילה, חיות, מדבר, רוח אקסטטית של הורמונים באויר וכו').
כשחזרתי גיליתי שדירת הקרקע החמודה שלנו הפכה לבית מחסה לז'וק ברלים. בואי נגיד שאי אפשר היה לספור אותם על כף יד אחת. במקום להתאבד אמרתי לעצמי – למה לא להפוך את זה למיזם אמנותי-מחקרי? קניתי ספריים של צבע (כולל צבע זהב) – ריססתי אותם בצבעים ועשיתי להם תחנות האכלה. הרעיון היה שאני אעקוב אחריהם עם פנסים. סוג של סרקזם מחאתי, בדיחה פנימית ביחס לחוויה שעברתי במדבר. מה שנקרא – תפסתי קטעים עם עצמי על אנשי השמורות. הז'וק ברלים מצידם לא ממש שיתפו פעולה עם המיזם -הם לא הגיעו לתחנות ההאכלה ומצד שני בכל יום נוספו חדשים.
לקח לי איזה שבוע להישבר. אני ושותפתי (אני בטוחה שאני חקוקה אצלה באגף הטראומה) התחלנו לצוד אותם ולהטביע אותם באמבטיה. עזבי, זכרונות קשים. הם סירבו למות ( סעיף 1 אצלך שהציף את הזיכרון המודחק וההזוי הזה ).
מה בא הסיפור ללמד? – שזאת לא הפעם הראשונה שלא מיד ניסיתי לרצוח ז'וק ברל ברגע המפגש איתו.
וגם שהאתון הייתה פעם הרבה פחות מבויתת וחננה.
חוד – אחרי שהשתעשעתי כאן בעזרת קוראי ומגיבי המשובחים. אין לי ספק שהיה כאן מסר – בעניין "מחשבות מייצרות מציאות". הדגמה קטנה אך אפקטיבית (סטייל קסטנדה 😆 ), סוג של המחשה אפקטיבית. יש דברים לא נדע – אינטואיטיבית נראה לי זה שייך לשם. ג'וקי נעלם כמו שהוא הופיע.
אה ותודה בעניין התמונה – חוד. לראות את זה במציאות, זאת הייתה חוויה חוויה. איזה נטיפים מדהימים היו שם.
אוף טופיק עצבני:
שמתי לב שאת כותבת ז'וק. לי ידוע שכותבים ג'וק. האם את גם אומרת ז'וק (Z עם צ'ופצ'יק למטה) או ג'וק (J)?
היה לי רגע דיסלקטי. נכון לכתוב ג'וק, אבל ככה נולד ז'וק ברל.
אולי דז'וקים בעסק של הגשמת משאלות לב כמוסות?
🙂
שנה טובה, בייב.
כזאת את – מיוחדת, כשרונית ומסוגלת להביא זווית שאף אחד לא העלה – גם תרמת את דז'וק וגם – הפרשנות המקסימה שמפרגנת לברלים בגדול.
מיליון שנים טובות, בחזרה.
על כמה אנשים שהתעוררו שמעת, שהגיעו לשחרור על ידי עבודה ? כל האנשים ששמעתי עליהם, זה פשוט קרה להם יום אחד. רמאנה, סאי באבא, מהר באבא, אולי אושו, אולי קייטי. הדוגמה היחידה לשחרור מלא בעקות עבודה מתמשכת שאני מכיר הוא הבודהה, סידהארתא.
אז זהו שהסיפור הזה שזה קרה להם יום אחד, ממש לא נראה לי. גם קייטי. צריך לצפות באישה הזאת מקרוב, כדי להבין את האינטלקט החד, הלא מתפשר שיש לה. היא עברה גיהנום לפני כן והגיהנום שהיא עברה היה חלק מההכנה. זה שיום אחד היא הבינה שמה שגורם לה סבל הוא האמונה במחשבות שלה ואם היא תפסיק להאמין למחשבות שלה היא תפסיק לסבול – זה לא שהיא הלכה למכולת ביקשה יוגורט והופס היא הבינה. עשר שנים לפחות היא התבשלה היטב היטב היטב במיץ של החרא. וגם – לא היה לה מה להפסיד. שנתיים היא קמה מהמיטה רק כדי לעשות צרכים. המוח החקרני והחד שלה, הכנות העצמית הענקית – כל זה היה כבר שם. והדיכאון גם הוא לא בא משום מקום.
את רמאנה – אני מכירה רק באמצעות נצחיות מודעת – ואני יודעת שהוא ישב במערה עשרים שנה? אושו, סאי באבא ומהר באבא – לא מכירה.
אחרי שכתבתי את מה שכתבתי – אני אגש לזה מכיוון אחר.
שום דבר חוד, שום דבר, אבל שום דבר, שום דבר, אתה לא עושה ואתה לא חושב – אין פועל. אין. אתה לא זה שחושב את המחשבות שלך. המחשבות באות והולכות ואין לך שום שליטה על זה. ואם אתה חושב שיש לך שליטה על זה, אז זאת מחשבה אחת שמכוונת את המחשבה השנייה – לתשומת לב או לעצירה. זהו תהליך אין סופי של מחשבה שמובילה למחשבה הבאה. מה מניע את הגלגל הזה, מהי התבונה שמתבוננת, העד? האם יש לה איכות שמניעה? אין לי מושג.
ולכן ההתעוררות היא חסד.
אה והבודהא – כן הוא עשה עבודה "מסודרת" ולכן הוא פיתח תורה בהתאם, "דרך" שיש בה הנחיות של מה מועיל ומה לא מועיל – דרך שבאותה המידה יכולה להיות מלכודת נצחית.
כל מתעורר – מניע אחרים דרך התהליך שהוא עבר, דרך הכלי שהניע אותו.
אז מה, לעשות את כל הדרך הזו ובסוף אי אפשר לצעוק "הצלחתי !!1!!1!!!" ??
בעסה.
יום כיפור מצוין שיהיה : )
כתבתי שורה שהתייחסה לבעסה הזו ומחקתי אותה. מחקתי אותה כי בסופו של דבר תלוי מאיזו זוית מסתכלים. הרי לקיחת אחריות היא עניין חשוב,אם לא מרכזי. כל עוד שאני תולה דברים בנסיבות ובאחרים אין סיכוי לכלום. אז מהזוית של הטרמינולוגיה הזו – אפשר לקחת אחריות על הובלת העגלה אל חוף מבטחים.
יום כיפור הולך להיות עמוס חברתית 😀 מרוב שדאגתי למלא לעצמי אותו בתכנים, יש לי יומן פגישות עמוס שמתחיל מהיום בערב – מסתבר שיש לי לא מעט שכנים חברים. חברות שהן שכנות ושכנה שהפכה לחברה. אשרי!
וחוץ מזה לקחנו ארבעה סרטי וידאו ואני גם מתכננת לעבוד. אה ולאפות עוגה. האופטימיות הבלתי נדליית שלי.
השנה אני לא צמה.
שנה שעברה צמתי.
הזכרת לי עם הברכה, ברכה שקיבלתי מחברה בריטית:
A Happy Kipur Day
יום כיפור נפלא פרח חד ויפה שכמוך.
ככל שמגדילים את הסירה שאתה מגיעים לגדה השניה, יש יותר מה לפרק כדי שנוכל לעלות לחוף… אולי בהתחלה בונים קווין מרי של סיבות ותרגילים והרגלים והתמדה ומשמעת עצמית ואחריות… וככל שמתקרבים זורקים עוד לוח ועוד מוט, עד שנשארים עם רפסודה קטנה… תמונות בעשן
יש סיבה מיוחדת שאת צמה / לא צמה ? איך היהדות מתחברת לך ?
נו, אילו סרטים ? ( הפייבוריט של כל הזמנים שלי – הנסיכה הקסומה )
ישבתי בבית הכנסת וקראתי תנ"ך. שנה שעברה הגעתי עד יהושע, השנה הגעתי עד מלכים ב'. בתפילות עמידה עשיתי מדיטציית עמידה. יציב להפתיע, כשהידיים מונחות קלות על מדף הקריאה שמלפנים. היה טוב.
תודה אע נפלאה 😳
הז'וק עשה את שלו. הז'וק יכול ללכת. ועוד ביום כיפור. נראה לי שהוא נוצרי בכלל.
ואגב, הסיפור שלך מעולה, על שפע רבדיו. אין עלייך במגוון החוויות, את ממש גורמת לי להרגיש כעקרת בית (לא) מצוייצת ו(כן) מצויה. סחתיין ענק על היצירתיות, אומנית וחוקרת בו"ז. לגבי הדחקות שהרצת עם עצמך – אני חושבת שזו הדרגה הכי גבוהה של הומור. כי כשאת מצחיקה את עצמך את אוהבת את עצמך ואת נמצאת באותו רגע גם הכי על הקרקע שאפשר (אם אין אני לי וכו') וגם למעלה (הצחקת את עצמך. מה עוד צריך? אין כמו צחוק בדרך אל ההארה. אני בטוחה שאושו היה מסכים איתי). ומזווית אישית: אני מוצאת את עצמי הרבה מריצה דחקות עם עצמי. זה נורא כיף. זה גם קורה בד"כ אחרי שאני לא מתאפקת ומנסה להריץ את הדחקה המסכנה אל מול אדם כלשהו, שמסיבה עלומה מסרב לשתף פעולה (הוא לא מבין אותי? נבוך? לא בא לו עלי? לא הצחקתי אותו? ברגעים כאלה עולה לי תמיד הסצנה מהסיפמסון שבארט זורק את הכדור לכלב שלו, והכדור פשוט נתקע בו, בעוד על פניו שורה הבעה אטומה). בכל אופן, אינטראקציה כזו, על כשלונה המביך, תמיד מביאה אותי גם לגחך על כך שההומור שלי משותף בעיקר לי.
ואפרופו חרקים, הן אכן קסומים ואני מבינה אותך לחלוטות.
אם כי הקו נמתח בברלים.
אבל לזכות בן זוגי ואנוכי ייאמר שבאופן עקבי כל שנה אנחנו מגדלים תולעי משי. באופן עקבי אנחנו לא מצליחים לסגור מעגל, כיון שהדרקונים הקטנים לעולם לא בוקעים מהביצים שאנחנו משכינים אחר כבוד ובזהירות יתרה במעטפה במקרר. לא. לא מניילון. יש פתרונים מישהו? מבחינתי עד שיוכח אחרת, מחזור החיים של חרקים הוא פיקציה. המחזור האמיתי הוא: לקיחת תולעים (זחלים, נכון) צעירות מגן ילדים -> גידולן והאבסתן בעלי תות-> התגלמות->בקיעת פרפרים והזדווגות->הטלה->ביצים במקרר לשנה->הוצאה מרגשת של הביצים->ציפיה וחכיון->אכזבה וזריקת ביצים לפח-> לקיחת תולעים מגן ילדים.
ואנקונדה קטנה לסיום: ה-SMS המרגש ביותר שבן זוגי קיבל ממני עד היום, לדבריו הוא: ארנסטו התגלם!
חמרמרת – לדעתי העניין של הביצים במקרר – הוא הצעד הלא נכון. הביצים צריכות טמפרטורת חדר אם זכרוני אינו מטעני.
הצחקת אותי מאוד עם הארנסטו. והזכרת לי את אפלטון ועוד זחל שנתתי לו שם מפוצץ שנעלמו מהקופסא ולחרדתי גיליתי את אחד מהם זוחל על השולחן אצל הגנילקולוגית שהלכתי אליה לבדיקה (…)
– תולעת משי יפה וירוקה שזחלה לה שם על השולחן והיא כמעט התפלצה, מאיפה זה הגיע הנה? אני החזרתי לה מבט תמה, כאילו אני ואפלטון מעולם לא נפגשנו 😀 אוי את מעלה אצלי זכרונות.
חוד – בהבנה שלי היהדות היא כמובן תורה רוחנית שיש בה אמת ושעשויה להוביל אל האמת, בעבודה נכונה (בעיקר קבלה וחסידות, אבל אני מתארת לעצמי שבכל זרם – יש את הדרך שמובילה אל האמת, זה גם תלוי באדם המחפש).
ההחלטה אצלי אם לצום או לא זה עניין של הרגשה.
בגדול הצום הוא טוב, במובן שהוא מאפשר "התרוממות רוח" ויש בזה טוב ההתחברות הזאת אל הכלל ואל המסורת ואני בעד התחברות כזאת – כי אני עדיין מאמינה שאני יהודיה 🙂 (האם זאת האמת? – במובן של ההגדרות והקטגוריות)
השנה זה לא התאים. אבל זה היה מבעס לחלוטין הצפייה המטמטמת הזאת בסרטים. אם כי באמת רוקנרולה – סרט שווה.
אפלטון והגניקולוגית – חזק!
אני אזכור את הטיפ שלך לעונת התולעות הבאה, ואעדכן בתוצאות. חן חן