Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2009

תזכורת

 

"That I Would Be Good"

that I would be good even if I did nothing
that I would be good even if I got the thumbs down
that I would be good if I got and stayed sick
that I would be good even if I gained ten pounds

that I would be fine even if I went bankrupt
that I would be good if I lost my hair and my youth
that I would be great if I was no longer queen
that I would be grand if I was not all knowing

that I would be loved even when I numb myself
that I would be good even when I am overwhelmed
that I would be loved even when I was fuming
that I would be good even if I was clingy

that I would be good even if I lost sanity
that I would be good
whether with or without you

Read Full Post »

סוסים

אנשים יקרים,

לאתון נגמרו המילים. רגע נדיר. בלילה חלמה האתון שהיא נמצאת באיזה מין מבנה עץ כזה שממוקם על עץ – מבנה מלבני שאותו היא חולקת עם עדר סוסים ומתחת לעץ מעין אגמונצ'יק והכל מסביב (מבט מגבוה) פסטורליה שכמו לקוחה מסרטי טבע של וולט דיסני, עם צבעוניות של שנות ה-60. והסוסים מתחילים לקפוץ מהמבנה (שמשמש כמו רמפה) אל האגם והאתון מפחדת לקפוץ איתם. אבל איזה מחזה אדיר ורב עוצמה. האתון מוצאת את עצמה למטה (לא ברור איך) וליד האגם שבו רוחצים הסוסים היא רואה אגם אחר ( אולי אני אכנס לזה? היא חושבת לעצמה) ואז היא מגלה מין דבשות ירוקות ששוחות בו – שמעידות על חיות לא מזוהות שנמצאות באגם – וזה גורם לה לפחד ולא להיכנס לאגם.

בתמונה הבאה האתון מחפשת את האוטובוס הנכון לעלות עליו. היא מחפשת את המדריכה שלה, בסוף היא עולה על האוטובוס שהכי נראה לה. החלק הקדמי שלו הוא די רגיל אבל כשהיא מתקדמת אל החלק האחורי – החלונות כולם פתוחים ונושבת דרכם רוח, אתון מרגישה מאוד לא נוח עם החלק האחורי הזה של האוטובוס והולכת לחפש מקום ישיבה בחלק הקדמי ( תוך כדי תהיות האם היא עלתה על האוטובוס הנכון) – לא משימה פשוטה כי רוב הנוסעים יושבים בקדמי.

ובמילים אחרות השינוי כבר כאן והאתון משקשקת ומחרבנת קוביות מרוב פחד.
המשימה היא לנסות להבין על איזה מחשבות יושבים הפחדים וברגע שכתבתי את השורה הזו – התחיל כאב ראש מטורף.


חיפשתי משהו שויזואלית יוכל לחבר אל התמונות בחלום. 

Read Full Post »

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

Read Full Post »