אנשים יקרים.
יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.
אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.
מוכר לכם המצב הזה?
ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.
יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.
אני מעריצה סוג כזה של אומץ.
ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?
אוי, אתון, איך קלעת בול למצב התודעתי שלי? (רק בהפוכה, כן?) איך מקבלים אומץ לצאת ממלכודת הנוחות המקוללת? איך מתקדמים הלאה, מקבלים כיוון? אני מרגישה כבר שנים כמו "ציון דרך סטאטי" מהחמישיה הקאמרית. מכירה? זאת אני במסווה של דב נבון. בדרך הבטוחה להפוך לכרוכיה הנוזלת לאיטה על הקיר אל השטיח, אול דה ווי טו דה אלצהיימר. (זה הפתרון הטוב ביותר (והאחרון כנראה) שהמוח שלי הצליח להגות לבעית הגרעון באקטיבציה).
ואני חושבת שאני אוהבת את עצמי, אפרופו בלי אלימות עצמית. אבל לא מסוגלת להמנע מהכאה על חטא. ככל שאני מסתכלת סביבי, ואף פנימה, כל העובדות מצביעות על בחירות לא נכונות, מהמניעים הלא נכונים, פחד, או יותר נכון, חוסר תעוזה, חוסר כיוון. הבנת את הרעיון. העגלה נוסעת, ומי לא קפץ עליה?
סליחה, זה הבלוג שלך :roll:ואפרופו, אני בטוחה שאם אספיק אי פעם לקרוא את כל הדיונים בבלוג המקסים והחומל הזה, אולי אצליח להבין דבר אחד או שניים. אבל הזמן… ואפרופו אחרון לבינתיים, אני ממש גאה להיות לשם שינוי המגיבה הראשונה 😉
ובגלל שאמרתי, גם עשיתי, והלכתי הלאה לפוסט שלך מלפני שנתיים.הכבוד העצמי כאדם יוצר. כן. אני חושבת שהיכולת לעשות את מה שאתה רוצה בלי להסתכל מעבר לכתף היא קריטית. והיא נלקחה ממני לפני שנים רבות רבות, על ידי יותר מדי מילים שקטות ופוצעות. פחות מדי שמחה והתלהבות. הדוגמא שלך על הבחורה עם הפסיפס הרומאי פשוט קולעת ומדהימה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד כאן. תודה באמת באמת.
הי אתון,
מרתק ומקסים כרגיל 🙂
כתבת:
"במחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?"
אלימות כמעט בשום מקום אינה כוח בונה,למיטב הבנתי. היא הורסת, מחרבת, מלחיצה, יוצרת התנגדויות, ומונעת ראיה ברורה של המצב.
ראיתי סרטון יפיפה בTED, שבו חקר הדובר כ-500 אנשים מצליחים. כולם עושים את מה שכתבת עליו (התעקשות, התקדמות, מחשבות ומציאת פתרונות). אבל בלב ליבה של כל העשיה הזאת יש תשוקה, או במילה אחרת אהבה. אהבה אמיתית לחלום שלך, להגשמה שלך. וההגשמה שלך, שבאה מתוך תשוקה ואהבה, יש בה כדי לרפא את כל המכות והחבורת שאת עוברת בדרך. יש בה כדי להקים אותך על הרגליים. יש בה כדי לנחם אותך בעיתות משבר. והיא זאת שמושכת אנשים להושיט לך יד בשעת משבר. אבל הכי חשוב, היא גם מהווה עבור מגנט רב עוצמה, שמושך אותך אל המטרה.
אהבה, כבר אמרנו?
כך נדמה לי. מה דעתך? ❓
טל – לא תמיד אתה אוהב את המסע שאתה יוצא אליו. לפעמים אלו מסעות שכמו נכפים עלייך. משהו שאתה יודע שאתה חייב לעשות, ולפעמים בגלל שאתה כל כך פוחד, האהבה לא זמינה. התחושה היא של מצפן- כוח מגנטי, לפעמים עמום, שאתה כמו עיוור הולך אליו ויודע שאתה מת מפחד אבל שאתה חייב את זה לעצמך.
וזה שאנחנו "יודעים" שאלימות אינה כוח בונה, זה לא משחרר מהשיפוט והביקורת העצמית והתחושה שאנחנו לא מספיק טובים ולא ראויים. הלקאה עצמית. כל זה – זאת אלימות.
גם פחד זה אלימות, כי פחד בעצם צומח ממחשבות מלחיצות שאנחנו מאמינים להן ובעצם מייצרים לעצמנו את הסבל.
חמרמרת – הייתי מציעה לך לקחת את כל המחשבות האלה שלך על העבר ולחקור אותן. האם זאת האמת שאלו היו בחירות לא נכונות? האם את יכולה לדעת בוודאות במאה אחוז שאלו היו בחירות לא נכונות? איך את מרגישה כשאת מאמינה שאת בחרת בחירות לא נכונות ממניעים לא נכונים? איך את מתנהגת כלפי עצמך? כלפי אחרים? איזה תמונות עולות אצלך כשאת מאמינה למחשבה שבחרת בחירות לא נכונות? מה את מרוויחה מהמחשבה הזאת? האם את יכולה לתאר לעצמך איך זה היה אם לא היית מאמינה במחשבה הזאת? – או לנסות להפוך אותה: נניח למצוא דוגמאות להיפוך שלה – שאת כן בחרת בחירות נכונות – האם אפשרי שזה מה שקרה?
אנחנו בונים לעצמנו סיפורים (בעיקר ביחס לעבר) שאנחנו מאמינים בהם שמייצרים עבורנו סבל ותוקעים אותנו.
ובכלל העבר – מה שיפה בו שהוא היה. ישנו ההווה. הבחירות של ההווה, אלו שנעשות ברגע הזה. אולי מה שאת קוראת לו נוחות מקוללת – זה הדבר המדויק עבורך? ואם לא – מה את מרגישה שהוא היה מדויק יותר.
פעם כתבתי כאן משהו שאיש מאוד חכם אמר לי – שיש הבדל בין רוצה לשתות קפה ושותה קפה. נדרשת כנות עצמית לבדוק האם אני באמת רוצה לשתות קפה? ואם אני באמת רוצה – איך זה שאני לא מחזיק כוס קפה ביד עכשיו?
בעודי מתחילה סופסוף להרגיש שהנה, אני מתחילה למצוא את מקומי מבחינה מקצועית ואישית, פתאום מגדל הקלפים של תוכניותי קרס ואני מוצאת את עצמי בדיוק במקום בו את מתארת, מחפשת באפלה אחר דרכי במציאות החדשה. אולי המסע הזה שכרו בצידו, אולם בינתיים השינה שלי (ושלוותי באופן כללי) סובלת קשות.
מעניין איך לעתים המציאות שלי והפוסטים שלך מסתנכרנים 😉
את נותנת לי הרבה חומר למחשבה ובדיקה. את צודקת, אולי אני שופטת את עצמי בחומרה מדי כשאני חושבת על העבר בצורה כזאת. כשאת שואלת אלו תחושות עולות כשאני מאמינה למחשבה על בחירות לא נכונות? הרבה עצב. עולות לי דמעות ברגעים אלה. תחושת בזבוז, פספוס והפסד. כל מה שידעתי תמיד שאני לא רוצה להיות.
אני מאמינה שאני יכולה לנסות להפוך את המחשבה. אבל באיזשהו אופן זה נראה לי יותר כמו תרגיל אינטלקטואלי, שהוא אמנם יפה כרעיון, אבל נראה לי כמו מן נסיון לרמות את עצמי ולהמציא לי סיפורים אודות המציאות שיצרתי במו ידי, איתה אני לא חיה מאוד בשלום, אבל היא ממש כאן. כל דבר אחר יהיה לעשות לעצמי הנחות.לא סתם אומרים שמי שנמצא בדיכאון רואה את המציאות בצורה הכי אובייקטיבית שלה. אבל לא נפתח את זה עכשיו, אני מנחשת (אם תרשי לי :?את דעתך לגבי מציאות אובייקטיבית)… ועם זאת אני מבטיחה לעצמי לנסות לראות את הדברים אחרת. אולי מנקודת מבט חומלת יותר ולא שופטת (קשה, קשה..). אני חושבת שאיבדתי את המרכז של עצמי לפני שנים רבות. לפחות אני מחפשת. ולפחות הגעתי לכאן (לבית החמים שלך, הכוונה ;))
קלטתי משהו פתאום: כל המילים השליליות בנויות באותה תבנית:
בזבוז, פספוס, טמטום, חינחון, טינטון, צמצום..
לא מצאתי אף מילה נעימה בתבנית הזאת.
המילים החיוביות, לעומת זאת, לא דומות בכלל אחת לשניה: אהבה, חמלה, יצירתיות, צחוק, הגשמה…
השאלה קרייזי, שאני שואלת גם את עצמי, האם יש אפשרות להניח לזה. מה שיהיה יהיה. לקבל את זה. פשוט חבל על הסבל המיותר בדרך. יש לנו העדפה כזו ואחרת – אבל לא תמיד בטוח שאנחנו יודעים מה באמת נכון לנו. ומה נחסך מאיתנו במצב החדש שבו לא קיבלנו את מה שרצינו, או נראה שלא נקבל. לנסות לתת יותר קרדיט לכל התהליך הזה, יותר לבטוח שמה שנכון שיקרה יקרה. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, אבל זה ממש לא, לפחות לא פחות נאיבי מהיומרה לשלוט בהתרחשויות.
חמרמרת – זה לא תרגיל אינטלקטואלי. המיינד, כשהואר מאמין במשהו הוא מגייס מיד את כל ההוכחות לזה שהוא צודק. ככה זה עובד. להפוך את המחשבה זה לתת למיינד לרגע אפשרות לבחון את הדברים מזוית אחרת.
את מזכירה לי חברה שהלכה למשפט והייתה בטוחה שהיא תפסיד. אמרתי לה תנסי לחשוב שתנצחי. אני לא יכולה לספר לעצמי סיפורים, היא אמרה לי. ולחשוב שתפסידי -ז ה לא סיפור?
אותו הדבר לגבי הגישה שלך. את בטוחה שהיספור שלך על העבר הוא לא סיפור שאת מספרת לעצמך שמשרת לך כל מיני צרכים ובעצם מאפשר לך להמשיך ולהישאר במצב תקוע? את מענישה את עצמך עם השיפוט הזה וכאילו "עושה" משהו, רואה את האמת, לא משקרת לעצמך. אבל מתוך ההיכרות שלי עם הלקאה עצמית – הלקאה עצמית – זה האמא של הבלופים, זה מה שמאפשר לחזור שוב ושוב על אותה התנהגות כי אין שם מפגש אמיתי עם הדברים. ההלקאה העצמית נועדה לחסום. אמרתי לעצמי שאני לא בסדר – ובזה שאני אומרת לעצמי שאני לא בסדר, אני בסדר, הענשתי את עצמי, הנה – נו, נו, נו פויה, ועולם כמנהגו נוהג. מה בפעם הבאה שאני צריכה להחליט החלטה מה אעשה אז – זה הדבר היחיד שהוא משמעותי. וכדי להגיע לבחירה אחרת ולא לחזרה על אותם דפוסים, כדאי לי לקבל את ההתנהגות שלי, להבין את המניעים שלה, ללמוד אותה. הלקאה עצמית חוסמת את היכולת להתבונן, להיות כנים עם עצמנו.
ואני מציעה לך ברצינות לקחת את המשפט: "אנ בחרתי בחירות לא נכונות ממניעים לא נכונים" ולהתיישב בצורה רצינית עם השאלות שהצעתי. בשקט עם עצמך להקשיב לתשובות שבאות מבפנים. לא מיד לחסום את האפשרות הזאת – עם ההתנגדות שעולה אצלך. את כל כך מאמינה למחשבות האלה,שזאת האמת וכל דבר אחר הוא "הנחה" ואולי האמת היא משהו אחר לגמרי? את לא רוצה לנסות לבחון את העניין? כל מה שיש לך להפסיד זה את הסבל, את העצב, את תחושת הבזבוז והפספוס. אני לא אומרת שאת צריכה לוותר על כל אלה, אני לא מבקשת ממך שתוותרי על כל זה. פשוט תנסי לראות האם זה נכון שאת בחרת בחירות לא נכונות ממניעים לא נכונים והאם את יכולה במאה אחוז לדעת שזאת האמת? – תתני סיכוי לאפשרות שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, לפחות תתני ללא הזה סיכוי. תבחני אותו.
וגם מה את חושבת שיקרה, מה את פוחדת שיקרה אם את לא תאמיני למחשבה הזאת שאת בחרת בחירות לא נכונות ממניעים לא נכונים?
אני זוכרת את עצמי בתחילת שנות העשרים שלי, מבטיחה לעצמי לא להיות במקום הזה של הנוחות הזו, שתמיד יהיה לי האומץ לקום, לעזוב, לחפש- וכן, המחיר יקר, ולא- לא רואה את חיי מתנהלים אחרת. יכולתי פעמים רבות, וכל יום אני יכולה לבחור בדרך הזו, הנוחה- אבל אני לא מסוגלת לבחור בה- כי אני יודעת שברגע שאבחר בה משהו בי יגווע לעד. בשנים האחרונות גם לאט הופסקו האלימות וההלכאה העצמית- ברגע שהפנמתי עד ככמה זה חוסם.
בעבר חשבתי או יותר נכון לומר שכך חונכתי, שאם לא אשתמש בהלכאה העצמית- לא אתפתח, לא אצמח, לא אדחוף עצמי קדימה ואהיה שאננה. לא ידעתי ליהנות מאף פסגה שכבשתי. היום זה כבר הרבה יותר פחות, הבנתי סופסוף שרק עם מילים טובות ומעשים טובים – ניותן לצמוח הרבה יותר, ממקום יותר רגוע ושלו- ושאני כללל לא זקוקה לאלימות הזו.
נכון שמדי פעם, האלימות הזו מתגנבת לה, רק שהיום זה לפרקי זמן קצרים. וגם נכון, שפעמים רבות אני תוהה בדבר הנוחות הזו או יותר נכון לאן הבחירה בחוסר נוחות "הובילה" אותי- אבל שוב- לא חושבת שאני יכולה אחרת…
את נוגעת לימור בהיבט נוסף שבמובן מסוים גם מתקשר למה שחמרמרת כתבה עליו. שלבים בתהליך של חיפוש, שאתה עושה משהו, אתה יודע שזה לא זה, אבל אתה לא יודע מה כן יהיה זה – אבל להמשיך לפעול במקום ובכיוון שבו אתה נמצא זה לא נכון. את מחדדת איזו נקודה עבורי. כמי שעזבה כל מיני תחומים של עיסוק, תמיד היו לי תהיות, האם העזיבה הייתה חולשה או להיפך סוג של כוח. האם זאת הייתה שגיאה או עשיתי אז את המעשה הנכון. אני חושבת שזה מתקשר לתהיות שאת מתארת כאן. אני חושבת שהתמונה מורכבת בחלק מהמקרים זה היה אכן לא להיות מוכנה להתפשר ולחפש את המקום המדויק, במקרים אחרים קושי להתמודד עם הקשיים שהיו- אבל, שוב כשאני בחנת בדיעבד, אלו לא היו המקומות שלי. לא הייתה שם התשוקה שטל כתב עליה. זה לא היה זה.
אפרופו – נוחות, לפני שבועיים התפטרתי מהפרוייקט ההוא עם הואניה. איתה הסתדרתי, אבל דווקא הבוס הגדול התחיל להציק. לא היה לי את החשק, לא את האנרגיות והמוטיבציה הייתה קרובה לאפס "להלחם על המקום". אני חושבת שכל מקרה לגופו.
כתבתי את הפוסט הזה בהקשר של הדברים האלה, שאנחנו מתים מפחד תוך כדי שאנחנו עושים אותם, אבל אנחנו ממשיכים לחתור, מתוך ידיעה ברורה שזה הדבר הנכון לעשות.
הלקאה עצמית היא חלק מהמשפחה של המחשבות השליליות שיש לנו על עצמנו. לכולם בלי יוצא מהכלל ( חוץ מאלו שהצליחו להשתחרר) יש אשכולות כאלה של מחשבות שליליות. משפחות מחשבתיות שבאות בצרורות ומנהלות את החיים. הלקאה עצמית היא קצה הקרחון. אחרי שלמדתי לראות כמה היא מזיקה, החפירה העמיקה. היום אני יודעת שאני הקטגור היחיד וההכי גרוע של עצמי. אין אחר. אף אחד לא יכול להגיד לי משהו יותר גרוע ממה שאני חושבת על עצמי. אצל כולם זה ככה. אם מישהו אומר לי משהו שאני לא מאמינה בו על עצמי – זה לא יזיז לי. הפגיעה תמיד מתקיימת במצב שבו אני מאמינה בדבר שנאמר.
שלום אתון,
לאן את הולכת? מה כופה עליך ללכת למקום שאינך אוהבת?
זאת לא כפייה, אלא הבנה, ברובה הגדול אינטואיטיבית, שזה כיוון שנכון לי ללכת בו. וזה לא מקום שאני לא אוהבת אלא בעיקר משהו מאוד חדש שאין לי מושג ואין לי יכולת לתאר איך זה יהיה, איך זה ירגיש וכרגע זה חשש – חשש שמלווה שינוי וחוסר ודאות.
הטיפוס על פוג'י היה לבד בחושך : )
אני יודע על מה את מדברת, ועושה השתדלות מדי פעם. אבל אני תוהה, שמא גם כל אלה הם משחקים של השכל. מצאו גן שבגירסה הארוכה שלו גורם להרפתקנות ולקיחת סיכונים, ובגירסה הקצרה – לזהירות והתמדה ( אם זכרוני אינו מטעני ). אז אולי גם כשאני " יוצא ממקום הנוחות שלי", אני בעצם מתנהג על פי נטיותי ? …
הטיפוס על פוג'י הכניס אותך לפנתאון – אין ספק!
השאלה האם אתה יוצא להרפתקנות וללקיחת סיכונים בשביל הריגוש, בשביל ההרפתקנות ולקיחת הסיכונים? – כי אז זה סיפור אחר.
אני מדברת על הפרוייקטים האלה שהם לא טיפוס על הרים בחושך לבד – דברים הרבה יותר פרוזאים, אבל מפחידים לא פחות, שהם הצעד הבא המתבקש בהתפתחות – כמו למשל לפחד מזוגיות ואחרי שהדבר נטחן מכל הכיוונים להסכים להתגבר על הפחד ולעשות את הצעד הבא – לעבור לגור יחד/ להתחתן. כאלה.
כן, זה כולל גם להמר בקטע של פרויקט, של לקחת סיכון. אבל לא בשביל לקיחת הסיכון אלא בגלל הפרויקט, בגלל מה שעומד מאחוריו.
גם אני מדבר על הפרוייקטים האלה. איך מבחינים בין הרפתקנות "סתם" לבין מטרה בעלת ערך ? הרי שניהם פותחים סתימות באישיות, לא ? לְמה יש ערך בלתי-תלוי ? ואיך אני מבדיל בין פעולה למרות-עצמי לבין פעולה בגלל-עצמי ?
אני לא בטוח שיש תשובות לשאלות האלה…
הרפתקנות סתם, שזה לקיחת סיכונים רק בשביל הריגוש, כדי להרגיש שאני חי – מתחזקת סתימות באישיות, לא פותחת אותן. לחפש אדרנלין לשם האדרנלין, זאת התמכרות לכל דבר.
שאלה שאלה גדולה בעניין הזה של למרות עצמי ובגלל עצמי ( אהבתי את ההגדרה) – ואני חושבת שהבן אדם המבצע הוא היחיד שיכול לתת תשובה לעניין. לפעמים זה באמת קשה להבחנה,א בל בדרך כלל ובמיוחד שלומדים לתרגל את הקשב וככל שהמודעות עולה – זה נהיה יותר בהיר. וגם – הלמרות עצמי – זה בדרך כלל משהו שממש היינו מעדיפים לא לעשות, להימנע, הפחד הוא מאוד ברור בקטעים האלה.
אני חושבת שבגדול הכוונה היא לצאת מתוך מצב של סטגנציה.
ממצב בו ברור לך מבפנים, מהבטן, כי הצעד הנכון כרגע הוא סוג של נקיטת מעשה, יציאה. זה בוודאי לא הרפתקנות או לקיחת סיכונים במובן הצר של אדרנלין, כי כמו שאת כותבת חיפוש ריגושים הוא לעיתים רק כיסוי לחוסר אחר, עמוק יותר (וזאת בלי לשלול את הענין הביולוגי. ידוע שיש נטיה גנטית לצד זה או אחר של הסקלה). לקיחת הסיכון כאן היא ברמה של כניסה לתוך חוויה אחרת, לא ידועה, שדורשת התמודדות באופנים שאני אולי עוד לא מכיר, לא יודע אם אני מסוגל להם. וזאת תוך השארה מאחור של כל מה שהיה בטוח ידוע ומוכר, אך כמו שנאמר לא דורש, ומנוון. אני חושבת שהשאלה האם אני עושה משהו בגלל או למרות עצמי לאו דווקא תקדם אותי לידיעה אם אני עושה את הדבר הנכון. רק התבוננות פנימה וחיפוש מה שמרגיש אמיתי ונכון לי, מה שייפתח אותי, ילמד אותי (לימוד בכל מובן שהוא). בנוסף יש כמובן את הפער בין הידיעה מה נכון לבין היישום. בשלב זה, אתון, לאחר חילופי הדברים בינינו, אני לפחות יכולה לרשום V על הצעד הראשון מתוך המסע הארוך, ולהגיד שאני יכולה להסתכל על המקום בו אני נמצאת היום, להגיד באופן חד משמעי שאני חייבת לעצמי שינוי, ואם זאת לא לבקר את עצמי על הנסיבות והמעשים שהביאו אותי למקום הנוכחי, אפילו אם כרגע הוא כבר לא מתאים (טוב, אפילו אם הוא הרבה זמן כבר לא מתאים). אני מנסה ומצליחה לתרגל באופן חלקי לפחות, הסתכלות חומלת יותר על עצמי ועל העבר. אי אפשר כמובן לעצור בזה, אני חושבת שזה דורש באמת תרגול יומיומי של אופן מחשבה שונה מזה שהורגלתי אליו.
חמרמרת – עשית לי את היומית, השבועית, החודשית והשנתית 😀 כמה טוב לשמוע. כמה נכון. כמה חוסך סבל מיותר. ולא רק. שתדעי לך אין תזוזה, אין שינוי ממצב קיים, אם נקודת המוצא היא לא קבלה עמוקה אמיתית של המקום שבו אנחנו נמצאים, קבלה שכוללת בתוכה הבנה של מהו זה שהבאני הלום. מה עשיתי, כיצד פעלתי, מה היו התנאים שהובילוני למצב הנוכחי.
ותיארת כל כך נכון ומדויק בדיוק את הדבר שאליו התכוונתי: עזיבת הקרקע הבטוחה, זאת שאנחנו מכירים (גם אם זה קקה, זה מרגיש בטוח כי זה קקה מוכר). חמרמרת – הנקודה היא לא הסתכלות חומלת, אלא באמת לבחון את הדברים ולחקור את האמת – ובאמת לנסות ולהבין האם את יכולה לדעת בוודאות שקיבלת החלטות לא נכונות ממניעים לא נכונים. לא חמלה – אלא ראייה נכוחה של המציאות. אם תשבי עם עצמך בשקט – תראי שתביני שאין לך את הכלים לדעת בוודאות מוחלטת שקיבלת בחירות לא נכונות וגם תראי שבהכרח הבחירות היו בחירות נכונות – איך את יודעת שהבחירות היו נכונות? כי אלו שהבחירות שקיבלת – זה מה שנעשה, זאת המציאות, לריב איתה, להתכחש לה, לרצות שהחתול ינבח – רק מתכון לסבל.
אין כמו ללכת על הקצה.
ככה כשנופלים, לפחות יש תירוץ טוב :-).
לגמרי מזדהה איתך, אבל כבר בטח יודעת :-).
אוי התגעגעתי דרז'יק 8)
אוי געוואלד. מזכיר מאד את חוויות יום כיפור האחרון. לא פשוט לצעוד בשבילים לא סלולים.
כן, בעיקר הגעוואלד – מאוד מתאים
סיפור עם מוסר השכל – העזתם ובכל זאת חזרתם בשלום 8)
בשלום יחסי… אבל כן.
בכלל, נאמר לי לאחרונה שאני לוקח את כל עניין האמונה באופן הרבה יותר מדי אישי. אבל כך אני מתייחס לדברים. לא מכיר אפשרות אחרת.
אמונה היא נכס יקר במעברים האלה, כשצועדים בשבילים לא סלולים, לא סלולים במובן האישי. ברגעים האלה שאתה אומר לעצמך: מה לעזאזל חשבתי לעצמי? – שם לאמונה יש תפקיד, אמונה במובן של איזו ידיעה – החוט שמחזיקים ביד. השאלה הזו של : מה לעזאזל…בדרך כלל עולה כשישנה תחושה שהחוט נשמט.
לא פשוטים המסעות האלה – אבל בזכות השיח הקטן הזה שלנו אני נזכרת שאלו הם המסעות שהופכים את החיים האלה לכאלה שכדאי לחיות אותם.
קראתי, ואת יודעת למה זה נגע בנקודה אצלי ואיפה.
אני שואלת משהו בעניין ה"להרביץ לעצמי". למה לא, בעצם?
אני אסביר.
הגבול בין אומץ לטמטום הוא דק, כך אמרו לי 🙂 היה וחציתי את הגבול, אני צריכה להבין איפה היו הסימנים שפספתי/התעלמתי וכד'. אני צריכה לחפש אותם בפעם הבאה, כדי לעשות טעויות אחרות אח"כ ולא את אותן הטעויות שוב ושוב.
אולי זו לא "הכאה עצמית" בלקסיקון שלך – אצלי זה כן, והיא חשובה לי כי אחרת אני אשכח פשוט.
חזרתי הביתה לקמפוס של האוניברסיטה הכי מגניבה (לי) בארץ. האבק מתחיל להתיישב…
כמה דברים:
א. קודם כל לבדוק ולחקור – האם את יכולה לדעת בוודאות שאלו היו טעויות ושגיאות? והבדיקה היא לנסות באופן כן להתייחס אל האפשרות שעשית את הדבר הנכון ולחפש לזה דוגמאות. רק כדי לבדוק האם זה לא איזה קיבעון מחשבתי שהוא לא בהכרח קשור למציאות. כי לפעמים נדמה לנו שאנחנו ידועים מה נכון היה לעשות וזה לא קשור למציאות. במציאות מה שעשינו היה הדבר הנכון לעשות.
ב. אם אכן את משוכנעת שפעלת לא נכון, או עשית משהו לא נכון – למה נדרשת כאן "הכאה עצמית"? – ראית משהו, הבנת באמת. בפעם הבאה תשתדלי לא לחזור על זה, לעשות את זה אחרת. זה פשוט.
הצורך לתחזק את המחשבה הזאת כאיזה שוט – מצביע על התנגדות – מצביעה על סיפור אחר שמתנהל מתחת לפני השטח – שה"להחזיק את המחשבה כדי שאני לא אשכח" מפרנס. את לא תשכחי. ברגע הנכון, הזיכרון, אם יהיה בו צורך יעלה ואת תדעי מה נכון ומה לא נכון לעשות. אם זה חשוב את לא תשכחי ואם תשכחי – לא קרה אסון, בפעם הבאה שוב תקבלי הזדמנות לעשות אחרת.
"תחזוקת השוט" מצביע על חוסר אמון בעצמך, שתדעי, שתוכלי לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון. זה גם אולי מציע שיש התנגדות – שאת מנסה להתגבר עליה, מצביע שהאזור של הנושא הזה לא נחקר – שיש איזו צביעות עצמית. אולי את לא באמת רוצה לנהוג כך ולא אחרת. לבדוק מה ימנע בעדך לעשות אחרת?
התחושה הזאת שכל דבר הוא הרה גורל ואם חלילה אני אחזור שוב על הטעות שלי – זה יהיה נורא, ההתנגדות למצב הזה – כל זה לדעתי מצביע על חומרים שדורשים חקירה. תשאלי את עצמך מה יהיה כל כך נורא אם "הטעות הזאת" תחזור על עצמה?
ישנם הרבה דיאלוגים מהסוג הזה שמתנהלים בחושך ואנחנו לא מודעים להם וההכאה העצמית עוזרת להמשיך לתחזק אותם.עוזרת לתחזק את האוטומאט, לחזור שוב ושוב על אותו המסלול.הפוך מהתוצאה שאת רוצה.