אנשים יקרים,
לאתון נגמרו המילים. רגע נדיר. בלילה חלמה האתון שהיא נמצאת באיזה מין מבנה עץ כזה שממוקם על עץ – מבנה מלבני שאותו היא חולקת עם עדר סוסים ומתחת לעץ מעין אגמונצ'יק והכל מסביב (מבט מגבוה) פסטורליה שכמו לקוחה מסרטי טבע של וולט דיסני, עם צבעוניות של שנות ה-60. והסוסים מתחילים לקפוץ מהמבנה (שמשמש כמו רמפה) אל האגם והאתון מפחדת לקפוץ איתם. אבל איזה מחזה אדיר ורב עוצמה. האתון מוצאת את עצמה למטה (לא ברור איך) וליד האגם שבו רוחצים הסוסים היא רואה אגם אחר ( אולי אני אכנס לזה? היא חושבת לעצמה) ואז היא מגלה מין דבשות ירוקות ששוחות בו – שמעידות על חיות לא מזוהות שנמצאות באגם – וזה גורם לה לפחד ולא להיכנס לאגם.
בתמונה הבאה האתון מחפשת את האוטובוס הנכון לעלות עליו. היא מחפשת את המדריכה שלה, בסוף היא עולה על האוטובוס שהכי נראה לה. החלק הקדמי שלו הוא די רגיל אבל כשהיא מתקדמת אל החלק האחורי – החלונות כולם פתוחים ונושבת דרכם רוח, אתון מרגישה מאוד לא נוח עם החלק האחורי הזה של האוטובוס והולכת לחפש מקום ישיבה בחלק הקדמי ( תוך כדי תהיות האם היא עלתה על האוטובוס הנכון) – לא משימה פשוטה כי רוב הנוסעים יושבים בקדמי.
ובמילים אחרות השינוי כבר כאן והאתון משקשקת ומחרבנת קוביות מרוב פחד.
המשימה היא לנסות להבין על איזה מחשבות יושבים הפחדים וברגע שכתבתי את השורה הזו – התחיל כאב ראש מטורף.
חיפשתי משהו שויזואלית יוכל לחבר אל התמונות בחלום.
מדהים שאת זוכרת כל כך הרבה פרטים מהחלומות שלך!
תקראי את הספר "זכרונות מחשבות חלומות" של יונג ותראי מה זה לזכור פרטים. אני זוכרת קטעים 🙄 וטוב לראות אותך.
אין פה ספריה שממנה אני יכולה להשאיל את הספרים המצויינים שאת ממליצה לי עליהם. אני אצטרך להזמין לי אותם.
(אני כל הזמן הייתי כאן, רק בשקט.)
הדילמה הנצחית האם להישאר במקום המוכר או להתגבר על הפחדים ולעבור למקום אחר.
סוסים, מים, אוטובוס, סמלים עם הרבה עצמה, שינוי גדול מתקרב ובא, מחזיק לך אצבעות.
הדילמה מתחילה עוד הרבה לפני כן בעיקר בזיהוי של מה נכון לעשות. אם ברור ש-X זה הצעד הנכון הבא, ברור באופן שאין בו ספק, אז אין דילמה, יש פחד. הפחד מטבעו יוצר ספקות. משחקים של המיינד. ברגע שיש פחד, המיינד מתגייס למצוא הוכחות לתחזוקה של הפחד. מדהים לראות את התהליך הזה.
תודה על האצבעות.
את יודעת על עצמך המון, את מתבוננת, מודטת, עושה רפלקסיה. מה יכול להיות בחלק האחורי של האוטובוס, או באגם הדבשות הירוקות מתחת לפני המים, שאת לא יודעת עדיין ?
:))))) זה הדימיון, הפנטזיה שבאה לשרת את הפחד. אין מה לדעת.
עזבי אותך, מילים זה לחלשים, עברי לתמונות…
אפרופו תמונות, עכשיו זכיתי לראות את התמונות בפוסט הוא שנתת לי לקרוא מזמן. אני אגיב לך גם שם – אבל הצילום הראשון של האריה – חתיכת צילום ובכלל הצילומים שם מעולים.
אני שמח…
לא נתתי לך לקרוא, שלחתי לך היישר מאפריקה :-).
בכלל כבוד
אכן כן. מוזר, לא הבנת את זה בזמנו?
בכל אופן, ממתין לתגובה שלך, תמיד יש למה לצפות :-).
חלום מקסים. הרבה בחירות אמיצות שאת לוקחת. הרבה התמודדויות שאת מתמודדות איתן. ויחד איתן בא הפחד. הפחד מהלא נודע. פחד שמלווה, ואינו מרפה… בינתיים…
מוטיב הפחד… האם זה דפוס קדום שקיים בך. האם גם לך הייתה אמא שדאגה ושידרה חרדה, כשעלית על הנדנדה? או שמא נולדת עם הפחד כבן לוויה? ואלי אני לא בכיוון?
🙂 הייתה לי אמא חרדתית, כן. החרדה שלה הייתה חרדה קיומית כללית – העולם בתפיסה שלה היה מקום מאוד לא בטוח, מסוכן.
חרדה היה נושא גדול שהתמודדתי איתו. אני לא חושבת שבמקרה הזה זה שייך לכאן, אלא יותר לכאן:
http://rosa.blogli.co.il/archives/66
וגם זה לא בדיוק.
וואו… כמה השפעה יש להורים עלינו (או לגנטיקה).
נראה שאת עוברת תהליך עצום של תיקון. אבל הפחד עוד לא עוזב. האם אפשר לקבל את הפחד? האם אפשר להשלים איתו? האם את יכולה לקבל את עצמך, כמו שאת? לטוב ולרע? לאהוב את מה שיש?
וחוץ מזה, זה אולי יכול לעזור: http://en.wikipedia.org/wiki/Terror_management_theory
לאהוב את מה שיש – יפה דרשת.
התיאוריה הזו ( קראתי עד החלק שעוסק באריך פרום) נוגעת בצורה לא נכונה בדברים לטעמי. לטעמי בבסיס זה לא הפחד או ההכרה שנמות ( כפי שהתיאוריה טוענת), אלא התחזוקה המתמדת של הבלוף שנקרא אני – שמייצרת פחד. הפחד הפנטזיוני לאבד את האני הזה או שהאני הזה יפגע.
בואי נתחיל מהסוף.
בסוף אנו מתפרקים. אני רואה את סבתא שלי, שבנתה את עצמה במשך שנים, והקימה דמות נערצת על ידי רבים. פלמח"ניקית, אשת דיפלומט, פולנייה, שהפכה את עצמה לייקית אריסטוקרטית. אישה מדהימה. אבל אז הגיע הזמן שהמוח התחיל להתפרק. שהגוף התחיל לבגוד, והיא התפרקה, שלב אחר שלב, חזרה ליסודות.
כשהיתה בהתפתחותה, היא הקימה דברים יפים, וחייתה חיים יפים עם סבי.
האם המאמץ שלה היה כדאי? מה יצא לה מזה? מה יצא לנו מהבניה הזאת?
והשאלה השניה, היא עד כמה יציבים השינויים שאנו עושים בעצמנו? האם לדעתך הם יחזיקו, לפחות עד השלב שבורא עולם, יאסוף את מוחינו אליו, שלב אחר שלב?
טל יקר, בסוף אני אתפרק. האם זאת האמת? האם "אני" באמת אתפרק? ישנו המתבונן שהמחשבה מנכסת אותו כ"אני" – ומלבישה עליו עולם שלם. אני מצטערת שאני עושה כאן קפיצות נחשוליות – אבל המקום היחיד שבו "אני" וכל מה שאני מזהה כשיך לאותו אני – הגוף שלי וכו' יתפרקו זה במחשבה.
כמובן שקורים תהליכים. הגוף שמתוכו המתבונן הזה מתבונן על העולם מזדקן. האם זה הגוף שלי? האם הגוף הזה הוא אני?- המחשבה שלך מנכסת את הגוף הזה לאני, "זה הגוף שלי", "זה אני" ומתחזקת פנטזיה.
האם המאמץ שלה היה כדאי? – שוב הדברים הם קשים עד בלתי אפשריים לתפיסה לעין/מיינד בלתי מזוינים – אבל סבתא שלך לא עשתה. היא נעשתה. שוב הסוגיות כאן הן לא קלות. הן לא קלות כי אנחנו מגיעים לצומת שנקראית " אני בוחר". האם אני בוחר או שברגע מסוים הבחירה נעשיית והיא נעשיית בהתאם לתנאים שקדמו לה? כשאתה מתבונן במחשבות שלך, אתה רואה שמחשבה מובילה למחשבה – אתה לא עושה את המחשבות, אתה גם לא חושב אותן. הרעיון כאילו יש מישהו שחושב את המחשבות – זאת אומר ההפרדה חושב המחשבות והמחשבה היא אשליה. יש רק מחשבה ועוד מחשבה ועוד מחשבה ועוד מחשבה. זרם תמידי. מדוע אני לוקח כיוון כזה ולא אחר? תנאים קודמים, נסיבות בהווה. אי אפשר לתת קרדיט לאף אחד.
למה כל הריקוד הזה מתקיים? –
בעניין השינויים – אני לא חוויתי את זה, אבל אלו שכן, אלו שזכו להבנה טהורה של המציאות – מבינים שבעצם שום דבר לא קורה. כל ההפרדות, השמות, החלוקות – זאת עבודה של המיינד. המיינד בורא עולם. למעשה אין תנועה, אין חלוקה. אף אחד לא מת אלא במחשבה.
עכשיו אחרי שכתבתי את כל זה טל, אתה מוזמן לדון איתי סעיף סעיף.
התובנות האלה שלי הן חלקיות. במובן שהיו חוויות שעזרו לי להבין, אבל ההבנה הזו לא יושבת בצורה שלמה, מלאה. החוויה לא הייתה מלאה. מהמקום הזה של ההבנה הזאת אני אנסה לענות. וגם בגלל שההבנה הזאת היא חלקית – אני מפחדת. אני מפחדת כי עדיין ישנן מחשבות/תפיסות שאני מאמינה להן, אני מאמינה שהגוף הזה הוא שלי, שאני קיימת, אני מקיימת את כל העולם הפנטזיוני שעליו דיברתי. מין הבנה מפוצלת.
כמוש אני מבינה את זה – זה תהליך. זה תהליך שבו התובנות המדויקות יותר ויותר משתלבות עם המיינד, שהולך ומחכים, מחכים במובן של תובנה, במובן של הוויה מדויקת.
הי אתון,
אני חש שאת משתמש במודל הזן-בודהיסטי הזה, כדי לעטוף את עצמך בעטיפות הגנה. זה עוזר לך להתנתק מהפחד של האני-הפיזי. את עושה זאת בצורה מקסימה ונהדרת.
אבל אני שואל, על הפחד.
ממה יש שם לפחד? מה מפחיד כל כך? אולי שווה לבדוק את הביצה המוזרה… מה הם היצורים עם הדבשות הירוקות, והז'וק ברל והרוח המנשבת באחרית האוטובוס.
היכן הם יכולים לפגוע בך?
מה דעתך על פחד?
מה מפחיד? הליכה אל הלא נודע שאתה מראש יודע, בוודאות, שיש בו קשיים והתמודדויות לא פשוטות – זה מפחיד. המציאות תמיד הרבה יותר נדיבה מהדימיון.
מה דעתי על פחד? שזאת תמיד השלכה מהעבר (כולל סיפורים של אחרים, דברים שקראנו וכו' ) אל העתיד. שהפחד תמיד בידיוני. גם ברגעים שיש בהם אלמנט מפחיד. נניח שאתה במטוס ומשהו מתקלקל במנוע – אז כביכול – יש סיבה של ההווה – אבל אם מסתכלים על זה – אז זה תמיד פעילות של המיינד שמייצרת תמונות עתידיות (איך זה יהיה להישרף חי, להיפלט אל הקור שמחוץ למטוס, לטבוע בים וכו' ). המיינד הוא שמייצר את הפחדים וזה תמיד דימיון.
אז מה גרם לך לנצח את ז'וק ברל?
איך התמודדת עם הפחד? הרי בלי ההתמודדות, לא היית מצליחה בכל מה שעשית. האם העטיפות הבודהיסטיות הן כלי יעיל?
האם הוא בן לוויה נסבל?
אגב, מה הסיכוי שמטוס יפול מהשמיים? מול הסיכוי שתחטפי התקף לב מהפחד שהמטוס שלך יפול מהשמיים 😛
לא ניצחתי ולא התמודדתי.
היי אתון, הנה מאמר שנראה לי קשור, שוב של דייויד ברוקס הנהדר : http://www.nytimes.com/2009/10/20/opinion/20brooks.html?ref=opinion
אחחח חודיניו מתנות על הבוקר.
הציטוטים הרלוונטיים לנו:
לפי הפילוסופים:
Heroes use reason to separate virtue from vice. Then they use willpower to conquer weakness, fear, selfishness and the dark passions lurking inside
לפי הפסיכולוגים:
the good life is won indirectly. People have only vague intuitions about the instincts and impulses that have been implanted in them by evolution, culture and upbringing. There is no easy way to command all the wild things jostling inside.
But it is possible to achieve momentary harmony through creative work. Max has all his Wild Things at peace when he is immersed in building a fort or when he is giving another his complete attention. This isn’t the good life through heroic self-analysis but through mundane, self-forgetting effort, and through everyday routines.
Appiah believes these two views of conduct are in conversation, not conflict.
אכן משניהם לדעתי. לא מסכימה עם השני במובן שממה שאני מבינה אפשר לעקוב והלתבונן ולהכיר את המרכיבים של המנגנון עד לפרטי-פרטים. מודעות וחקירה עצמית מאפשרים שינוי כי הם פוגעים באמונה בפרשנות ובסיפור שלנו (מחשבות), במילים בודהיסטיות מאפשרים חוסר הזדהות ואחיזה – שהם השער אל החופש.
טל – אני חייבת לך תשובה יותר רצינית.
כמו שאני רואה את התהליך, אז התהליך הוא הבנה שהולכת ומשתפרת/מתחדדת/מתקרבת להבנה מדויקת יותר של המציאות.
[אתה קורא לזה עטיפות בודיהסטיות – ותבין שאתה מלביש כאן שיפוט שלך שלא קשור למציאות. אני לא בודהיסטית, אני לא רואה את עצמי בודהיסטית והתובנות שאני מדברת עליהן הן חוויות והתנסויות ותובנות שהגעתי אליהן בעיקר בזכות מפגשים עם אנשים "ערים" כפי שאני קוראת להם. בודהה כבודו במקומו מונח, אבל שום טקסט לא יכול להחליף פגישה עם תודעה ערה כאן ועכשיו והבודהה כידוע מת לפני 2500 שנה].
להבנה המשתפרת יש בונוס, אם כי כמו שאיש אחד אמר לי [המורה הראשון שלי אם נקרא לו ככה, האיש החכם המת כפי שאני קוראת לו כאן – שפתח עבורי את הדלת] – השיפורים האלה שאנחנו מדברים עליהם בסופו של דבר זאת רק קוסמטיקה. אין כאן שינוי מהותי. אני מבינה אותו טוב יותר היום ומסכימה שישנו מצב של אפס או אחד. או שאתה מאמין למחשבות המלחיצות שלך או שלא. ( יש כאלה שיטענו – שאתה פחות ופחות מאמין להן. כן יש בטענה הזאת משהו, אבל אז השינוי הוא כמותי/עוצמתי – ובהבנה שלי זה לא באמת שינוי).
אני לא יודעת אם אתה יורד לסוף דעתי או שאני יורדת לסוף דעתך ואם אין כאן במובן מסוים שיח חרשים. לפחות יאמר לזכותנו שאנחנו נהנים מהשיח הזה.
בגדול טל, הפחד קיים כל עוד אני מאמינה במחשבות שמייצרות את הפחדים. כרגע אני במצב שמאמין למחשבות שמייצרות את הפחדים, אחרת לא היו פחדים. האם בחלק מהמחשבות שמייצרות פחדים – הצלחתי לעבור תהליך, סביר להניח. האם לקרוא לזה ניצחון? מעדיפה שלא, כי זה אומר שנלחמתי. אם נלחמתי סימן שהאמנתי שיש אוייב. הפחדים הם לא אוייב. הם תגובה טבעית לאמונה שגויה.
הי אתון,
אני חושב שהבנתי משהו.
כנראה שרובנו אכן מתמודדים עם הפחד, בדרכים קוגניטיביות כאלו ואחרות. אבל הפחד, תמיד נשאר שם.
השיחה בינינו מחזירה אותי לתקופה שפחדתי, ונתתי לפחד הזה להשפיע על חיי. נמנעתי מלעשות דברים שאני נהנה מהם, כי פחדתי להיפגע.
עם השנים, הלכו הקוגניציות, ועטפו את הפחד, כך שהוא שוב לא איים. שהוא נדחק למקום, שבו הוא לא פוגע בי.
כיום, אני רוכב על אופניים ברחבי יהודה ושומרון. אני נוסע לעבודה לפעמים, בכבישי יו"ש, ונהנה מכל רגע. הדבר נראה מפחיד עבור רוב שכניי. הם לא מבינים איך אני עושה את (מתנחלים ומתנחלות אמיצים ואמיצות, שהמשיכו לנסוע בכבישי יש"ע, גם בזמן הפיגועים הגדולים).
מה שאני הבנתי, שכנראה בשלב כל שהוא אמות. חוץ מבודדים, שהתנ"ך מדווח עליהם (אליהו וחנוך), כולבני האדם מתו ונאספו אל אבותיהם. אותו דבר, כנראה יקרה גם לי, אם ארצה או לא ארצה. ולכן את החיים שלי, אני מבקש להעביר בתחושת סיפוק, של עשיה ותחושה טובה, מבלי שהפחד יפריע להם. הסטטיסטיקה אומרת, שיש לי סיכוי גדול בהרבה למות ממחלות לב וכלי דם (במיוחד לאור ההיסטוריה המשפחתית), מאשר בדריסה או פיגוע. נכון, אני יכול להיפגע, ולהיהרג. אבל אם אני אחייה את חיי בפחד, אלו יהיו חיים עלובים, של אדם משמין, לא מסופק מעצמו, ללא אנרגיות, ובמיוחד עם סיכוי גבוה לגמור את חייו עם מחלת כלי דם.
הדבר בא לידי ביטוי גם במלחמת לבנון השנייה. בה היה קטע, שבו ידעתי שבתוך חמש דקות אני אפרד מהחיים. לקחתי את זה בצורה פילוסופית, ושאלתי את עצמי,מה יקרה ברגע שהשאלטר יכבה. הערכתי שכלום. זה פשוט יסתיים. אבל הפחד לא דיבר אלי. חבר שהיה איתי בתוך אותו ארוע, אמר שהסתכל עלי, וראה שאין בי טיפת פחד. פעלתי כמו מכונה המקבלת החלטות נקיות.
עדיין הפחד נמצא שם. אבל ניתקתי אותו מההחלטות החשובות בחיי. כאשר צריך לקחת סיכונים, אני נעזר בסטטיסטיקה, לראות שאני לוקח סיכונים סבירים, ובזה נגמר הסיפור.
יש מקומות בהם הפחד משפיע. אבל זה במקומות, שאני מרשה לו להשפיע. אני נהנה להוציא אותו מידי פעם לטיול, שלא ירגיש עזוב ועצוב.
אז כן, גם אני משתמש במחשבות, כדי להתמודד עם הפחד. פחד שפעם שיתק אותי, והיום, כך אני מקווה, נשאר בפינה, להתעסק עם אחרים.
כך שלא נראה לי שההגנות שלנו שונות במיוחד 🙂 אני אולי רק צעדתי עוד כמה צעדים… זה הכל. אני מניח, שגם את תגיעי לשם, במוקדם או במאוחר.
הפחד תמיד נשאר שם, טל, כי האמונה הבסיסית ש"אני" כאיזו יישות נפרדת קיים ושהגוף הוא חלק מאותו "אני" – וההגנה על ה"אני" והפחד מהפגיעה באני ובגוף ממשיכים. כל עוד שהאמונה בסיפור הזה קיימת הפחד ימשיך להיות קיים. ה"אני" קיים רק במחשבות. המחשבה זה מה שמייצר את האני ואת עולם ההפרדות. המחשבה היא רק חלק מה"תודעה" שלך שמתבוננת על הקיים וחווה אותו. המחשבה מנכסת את כל החוויה ל"אני" הזה ומייצרת עולם של דואליות שבו קיימים חושב ומחשבה, פועל ופעולה. זה לא שיעור בפילוסופיה. זה שיעור בהישרדות. אם אנחנו רוצים להשתחרר מכל פחד – הדרך היחידה לעשות את זה היא להבין שאין על מה להגן ואין מה שיפגע. אני לא שם טל. אני מבינה את זה, אני רואה את זה, אבל בצורה חלקית לא בצורה מלאה, כזאת שתגרום לי לשחרר את האחיזה באני הזה.
מרשים האופן שבו למדת לנטרל את הפחד. לי עוזרת האמירה: מה שיהיה יהיה, ומה שיקרה צריך היה לקרות אחרת לא היה קורה. זה מאפשר לי להתמסר לסיטואציה. אבל אני באמת מאמינה שאפשר להשתחרר מכל הפחדים כולם לתמיד ובמובן הזה סוג כזה של נטרול הוא קוסמטיקה 🙂
תודה טל.