תזכורת
"That I Would Be Good"
that I would be good even if I did nothing
that I would be good even if I got the thumbs down
that I would be good if I got and stayed sick
that I would be good even if I gained ten pounds
that I would be fine even if I went bankrupt
that I would be good if I lost my hair and my youth
that I would be great if I was no longer queen
that I would be grand if I was not all knowing
that I would be loved even when I numb myself
that I would be good even when I am overwhelmed
that I would be loved even when I was fuming
that I would be good even if I was clingy
that I would be good even if I lost sanity
that I would be good
whether with or without you
מודעות פרסומת
(()) פור מי, יו אולרדי גוד.
אוי איך שאני נשמעת עילגת באנגלית חולנית. סליחה מראש על זה שאני מחרבשת לך את הבלוג.
———————-
תודה על התזכורת. אני באמת הייתי זקוקה לה. ואם הזכרת עבור עצמך, אז אני מקווה שתזכרי, כמה שאת מושלמת כבר עכשיו.
את בהגדרה לא יכולה לחרבש לי את הבלוג 🙂 בדיוק מאותה הסיבה.
זה מסוג השירים שהייתי אוהב "להסביר" לאנשים אחרים את המשמעות שלו בעיני והייתי מקבל מבטים של "בסדר נו, סתום כבר".
כן, בדיוק זה. אם כי היום חשבתי שגם הגישה הזאת – של "מה שאני עושה אני בסדר" דורשת זהירות, לפחות ביחס למקומות שאנחנו מוותרים לעצמנו.
אתון! איזה כיף לקרוא אותך. בחיי. 😉
נו, הפעם באמת התעליתי על עצמי – מזמן זה לא זרם ממני ככה 😉 וכף שאתה קופץ לביקור.
עשיתי ניסוי, בלי שתדעי, לא באתי לכאן מלא זמן כדי לבוא ולקרוא את כל מה שכתבת בבת אחת.
בפרספקטיבה כזאת אפשר לראות איזה תהליך אנשים עוברים.
כשאני קורא אותך כל פעם מחדש אני לא מצליח לעלות על זה, כי גם אני עובר איתך את הנקודות הקטנות. אבל עכשיו קראתי את כל החבילה ופתאום, אופס, יש קו. יש כיוון. רואים את ההתעמקות של החקירה. את הספקות ואת הפחדים ואת הרצון לבחון דרכם את המקומות המוכרים.
אתון, אל תזכירי לעצמך את מה שאי אפשר לשכוח. זה קצת כמו להדליק את האור באמצע היום. עדיין רואים הכל אבל החשמל מתבזבז.
אני רוצה לספר לך כאן סיפור קצר. ממש קצר.
שני חוטבי עצים הלכו ליער כדי להביא קצת פרנסה. (למה תמיד הסיפורים האלה מחייבים פרנסה, אבל לא משנה)
אחד ישר התחיל לחטוב, השני התיישב ואכל משהו.
כשהוא סיים לאכול הוא לקח אבן השחזה והתחיל להשחיז את הגרזן.
תוך כדי ההשחזה הוא הסתכל על היער.
החבר שלו בינתיים המשיך לחטוב כמו מטורף, והספיק להוריד כבר עץ אחד.
אבל הנחמד שלנו זה לא עניין אותו, הוא המשיך להשחיז.
ואחר כך הוא הלך לנוח, חייבים לנוח לפני מאמץ.
הוא התעורר מהשנ"צ שלו ושתה קפה.
החבר המסוקס שלו הגיע וסיפר על העץ הראשון שהוא הוריד ועל הקשיים לחטוב את השני.
כשהוא שאל את מיסטר שאנטי למה הוא לא עושה כלום, הוא התבקש ללגום קצת יותר בשקט. (רמז קל ל"תעזוב אותי בשקט, באמא'שך").
בסוף הקפה הוא השחיז את הגרזן עוד פעם.
הפעם הוא הסתכל רק על הגרזן.
ואז הוא יצא לחטוב שלושה עצים שידע איזה יהיו, מההתבוננות של הבוקר, והוריד את שלושתם בתוך שעה.
אני אוהב לקרוא את הבקשה שלך למוחלטות, זה הקו שמחבר את הרשומות האחרונות שלך. בקשה למצוא מוחלטות.
אתון, נראה לי שאת משחיזה את הגרזן שלך.
דדי מותק. הסיפור שלך מעודד, באמת. ומדויק בעניין שהוא נוגע אצלי. ואתה צודק שאני משתחזת. מצד שני עבודה של היום בבוקר פתחה לי פתח ל"בטן של האניה" , נקרא לזה ככה. אם אני אשתמש בדימוי אז זה כמו לעמוד על סיפון, או על מעקה ולהביט מלעמלה על תנועה שמתרחשת למטה – ואני רוצה להגיד לך שבכל פעם מחדש אני נדהמת מעוצמת החרא ששוחה שם. חרא במובן של מחשבות שליליות ואמונות שליליות ותחושות של חוסר ביטחון וחוסר אמון – ומילא כל זה – המעווותות של זה, ההיגיון הממש לא הגיוני של זה. איזה מחזה, איזה מחזה.
דוגמא קטנה – ככה. כדי לא לגעת בהישגים שקיימים, בהגשמה של רצונות שהוגשמו, כי יש שם פחד שעד עכשיו לא ברור על מה הוא יושב ולמה – אז אני ממציאה פחדים חדשים כדי לשמור על נתק רגשי מכמה טוב מה שקורה במובנים מסוימים.
זאת אומרת ישנו אוקינוס שלם שמניע את כל העסק, לא מגיע אל המודעות בכלל וברגע שמתחילים לפרק אותו – הוא נפתח על כל האבסורד המטורף שלו.
כשלא עושים עבודה, אנחנו כל פעם חיים איזה חלק של הפזאל ולא רואים את התמונה השלמה האבסורדית ואת ההקשרים שלה. זה סרט דדי, שהלוואי והייתי יכולה להקרין אותו על מסך עבור אחרים ( אולי פעם אני אוכל? לפחות לעזור לאחרים להיכנס לעמדת התצפית, שגם להם תפתח התהום הזאת?)
ואין כאן שום דבר אישי. במובן שכולם בנויים ככה. כל אחד והתסריטים שלו – האבסורדים מניעים את כולם – זה החיכוך המניע, הטמטום המייסר – ההבל המכלה – מה שמפריד בינינו ובין שמחה תמידית, כזאת כמו שיש לילדים.
וגם קראתי את הפוסט האחרון שלך. פוסט מתוק. כדי להגיב לך שם אני צריכה להרשם לתפוז. הבת שלך באמת מדברת ככה? ילדה מדהימה, מדהימה. איזו מתנה.
אהה, באמת ילדה מדהימה, אבל מה החוכמה שאני מהנהן בהסכמה מלאה, אני מולטי משוחד…
את לא חייבת להירשם, תנסי, אני מקפיד להשאיר את הרשומות פתוחות לכל גולש, לדעתי זה חשוב שבלוגרים יגיבו אחד לשני (כשיש על מה) בין המערכות השונות. הקהיליות לא אמורות להיות סגורות, מי של הכתומים, או מי של התכולים, או מי של הירוקים. או כל צבע אחר שישמש רקע למערכות הללו.
חוצמזה שזה באמת יעשה לי שמח לראות אותך שם מידי פעם.
ובקשר לזבל שבבטן האניה, אני מבין ממש למה את מתכוונת, אבל תודי שיש בזה גם הרבה הומור. כשאני רואה אילו זרמים מסתובבים בתוך הראש שלי, ומאיפה הם באו, אני מתמלא דאחקות על עצמי. ואז גם הכי קל לתעל את ההומור הזה כדי להיפתר מכל הזבל. זה כמו עטיפה ריקה של במבה ברחוב, אתה רואה לכלוך, אתה אוסף אותו, מסתכל על התוויות שמרכיבות אותו, אומר לעצמך, שיט את זה אני דוחף לפה? וזורק את העטיפה הריקה. אחרי מאה כאלה, כי להרגלים יש המון אינרציה, אתה לומד לא לאכול יותר את הזבל הזה, וזהו.
התזכורת הזו הייתה חשובה, ותדעי לך שהדבקת לי את השיר והוא לא יוצא לי מהראש כבר שלושה ימים. אז הנה, רק מהיכרות וירטואלית אני מקווה בשבילך כבר שלושה ימים שמצאת את הנקודות שבהן טוב לך, ואת לא צריכה לחשוב אם את עושה טוב למישהו.
כדי להגיב חייבים להרשם – כך נראה לי, בכל אופן אני ארשם כדי להגיב לך 🙂
כן זה בדיוק הרעיון להתבונן על הדברים האלה, לראות אותם ובאמת שיש לזה היבט קומי היסטרי. זה מצחיק לפעמים ברמות. קרקס. הסתירות הפנימיות האלה שכל פעם אתה חי קצה שלהן – וכשאתה מחבר את הפאזל יחד, זה נראה מגוחך להפליא. ובדיוק זה התהליך. לראות, להיות מודעת, שוב לפרק ולהסתכל, שוב לראות את הגיחוך ובאמת אחרי שחוזרים ועושים את זה – בסוף זה עובד ובתחום שבו נעשתה העבודה – האמונה באבסורדים כבר לא קיימת והופס – קשר אחד הותר. אני כל כך שמחה בשבילך ובשבילי דדי ובשביל כל מי שמבין על מה אנחנו מדברים, שאנחנו יודעים לעשות את העבודה הזאת.
ההתעסקויות שלי הצטמצו בעיקר להתעסקויות ביני לביני. כל כך ברור לי שכל מה שעובר לי בראש ביחס לאחרים הוא תמיד השלכה ושכל מה שמעסיק אותי בעולם הזה – זאת אני, שאני כבר באמת לא קונה את מה שאני מלבישה על אחרים כמשהו שבאמת שייך להם. זאת אומרת מעבר לחמש הדקות הראשונות של השיפוט, ההשוואה, העצה הטובה שיש לי לתת להם וכו' וכו'.כל אלו שהם תמיד שיפוט שלי את עצמי, עצות לעצמי וכו'.
השיר הזה נועד עבורי, נועד בעיקר להתמודדות – עם כל ה"לא יכולה" "לא מסוגלת" " לא מספיק" "לא שווה" , " לא כוס של האמא של כל המחשבות המזדיינות האלה שגונבות לי את השמחה".
ובמחשבה נוספת – המחשבות החמודות האלה, המתוקות האלה, שמקורן בבלבול, בהבנה לא נכונה של המציאות. אינשאללה במקום הבלבול תבוא בהירות, במקום הספק ידיעה שקטה, במקום המרק גריסים שלום עולמי וכו' וכו' טוחנות המטחנות 😀