Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2009

הרעש והצפיפות מסביבי בלתי נסבלים. אנחנו שש בחדר וכמות המבקרים כאן לא הייתה מביישת חתונה קטנה, צרחות, רינטונגים, טלפונים, שיחות בקולי קולות. בית החולים הדסה הר הצופים, ירושלים. ארבע ערביות ושתי יהודיות. איך שנכנסתי לחדר, התיישבתי עם הערביות. אחת מהן דיברה עברית רהוטה, השאר לא דיברו עברית. החלפנו חוויות. כמו בקורס ויפאסנה, גם כאן את מספרת את סיפור חייך בשתי הדקות הראשונות למפגש. היא הפילה את ההיריון הראשון כי היא לא רצתה ועכשיו היא בחודש השישי. אשפזו אותה כי היו לה אתמול כאבים קשים. מאוחר יותר במשך היום הסתבר שהכל בסדר ושיש לה בן והיא שמחה נורא. היא לא רצתה בת. בשום פנים ואופן היא לא רצתה בת. העברית הרהוטה היא בגלל בית הספר היהודי שבו היא למדה. " אני לודאית" היא אמרה לי ואני תהיתי אם זאת איזו כת של ערבים שמזדהה עם יהודים או ילדים להורים מעורבים ורק אחר כך הבנתי שהיא בעצם מלוד. השנייה, זאת ששכבה מימיני היא מענתות, לא מדברת עברית בכלל. הלודאית תרגמה. היא בחודש רביעי ולא ברור מה גורל ההריון. היא אוהבת את בעלה. מתוקה של ממש. מאוחר יותר הגיע הבעל האהוב והביא איתו את אמא שלה. חאג'. גם ממול למיטה של זאת מענתות שכבה חאג', בגללה לא פתחנו את החלון, כי צריך לכבד זקנים. כולן היו מכוסות ראש ולא זאת בלבד אלא שהחאג' נידנדה להן למה הן מסתובבות בטרניניג ולא מתכסות. זה תורגם עבורי.

לבחורה מענתות יש משפחה ענפה. השלושה בחדר תקשרו איתם במירס. השיחות התנהלו בקולי קולות כולל קולות הרקע והצפצופים. אחר כך הם הגיעו בשלשות. לחאג' היה רינטונג מסתלסל של "אללה הוא אכבר" שחזר על עצמו, זה כנראה להיט כי גם לזו ששכבה לידה היה רינטונג דומה. בלילה כשנהיה קשה במיוחד הזוגי כדי להצחיק שר לי את הרינטונג וחיקה את הזקנה: קיפ אינטי? חמדולאללה, וכל שאר הסלסולים. הוא הצליח להצחיק אותי.

ליהודיה הייתה דיקציה של מורה, כזו שישר מביאה לי את הסעיף וכל מי שישב מולה וישבו מולה לא מעט (גם בשלשות) דיברו ככה.  הייתה שם מישהי שטחנה במשך זמן שנראה נצח – איזה מהחולצות שלה היא מכבסת בטקסטיל שמפו ואיזה במכונת כביסה. "את השחורה אני לובשת המון, אני מכבסת, תולה ומיד לובשת…חולצה נהדרת. את הוורודה אני מכבסת במכונת כביסה"…רציתי לרצוח אותה. עכשיו.

והצפיפות? מה שהפריד ביני ובין ישבנה השמן של האמא של הבחורה מענתות ששכבה לידי היה בד וילון דק, שממש לא עזר למנוע את האפקט שבכל פעם שהאישה הזאת ניסתה לעבור במעבר הצר בין המיטה שלי למיטה של הבת שלה היא הזיזה לי את המיטה. בשלב מסוים נשברתי הסטתי את הוילון, בהסכמה של השכנה מענתות והפכנו לקומונה. אם כבר חוסר אינטימיות, אז שיהיה עד הסוף. האמא הציעה לי ולזוגי לאכול איתם מהאוכל שהיא הביאה.

וכל זה היה סרט הרקע לעובדה ששעתיים לפני כן, באופן שהזכיר לי פרוצדורות וטרינריות דחפו לי נרות שאמורות ליצור אפקט של זירוז לידה.  המטרה: לידת העובר המת שאני נושאת בתוכי. סאגה. טיפולים, הריון, שק, עובר. דופק, אין דופק. אולי יש דופק, ציפייה מורטת עצבים ועכשיו בית החולים. " זירוז לידה".

שכבתי שם על המיטה כשמפלס הכאבים התחיל לטפס וחשבתי לעצמי – איך לעזאזל אמור בן אדם להתמודד עם ייסוריו בתוך סערת רעש כזו, בתוך חוסר הפרטיות המזוויע הזה? אמא של ענתות ישנה עכשיו על הכורסא לידי ונחרה בקולי קולות.

החומר בנוסף לזה שהוא מזרז לידה גם מזרז דברים אחרים. ביליתי בריצות מהמיטה לשירותים, ובירכתי את עצמי שהגעתי מתוקתקת – כאילו הכנתי את עצמי למסע הישרדות בקוטב הארקטי, כזה שתלוי בתכנון מדוקדק של הציוד שתביא איתך. על כל דבר קטן חשבתי, כולל קנייה של ניירות מגן לאסלה בסופר-פארם, הם הצילו אותי. 

תוך כדי קראתי את "מיליון רסיסים קטנים"  של ג'יימס פרי, סיפור אמיתי של אלכוהוליסט, שתיין ועבריין בן 23, שמתמקד בתקופה שהוא בילה במוסד גמילה. אהוד תגרי תרגם את זה נפלא.
זה מוטיב חוזר אצלי, ככל שהחוויה שאני מתמודדת איתה קשה יותר, אני מחפשת סיפור אמיתי, רצוי כתוב בגוף ראשון, שמספר על התמודדות קשה. אני קוראת את זה בריל טיימ ומקבלת כוח. אם הוא יכול היה לעבור טיפולי שורש בלי הרדמה, גם אני יכולה לכאבים שלי, מין סוג כזה של היגיון.

הכאב הולך ומתחזק ואני לא לוקחת משככי כאבים. יש כל מיני תיאוריות סביב הנושא של הכאב. אני מאמינה לרופא שלי שטוען שכאב הופך את הטיפול של הגוף ליעיל יותר ראינו את זה גם אצל הזוגי, כשהוא נותח (המעי העיוור) בפינלנד. היה קצת זיהום בחתך והזוגי הוריד במיידי את השימוש במשככי כאבים והפצע התחיל להתרפא בצורה הרבה יותר יעילה.

זה וגם הרצון להשתמש בחוויה כדי ללמוד לא לדחות מצבים לא נוחים ולא לפחד מהם. עיקר הסבל מתחיל להיווצר ממקום שמתנגד לסיטואציה, חסר סבלנות בעניין של "מתי זה ייגמר", שפוחד מהכאב.

בארבע אחה"צ אני מודיעה לצוות הרפואי שאני הולכת הביתה.  הגיהנום הזה של החדר – עם הצרחות והאנשים והרינטוגים – גדול עלי, אני לא מצליחה לאסוף את הכוחות המנטאליים שנדרשים ממני להתמודדות. בשלב הזה אין דימום, לא נראה לי שאני אדמם למוות ואני בעד "לידת בית". הם נותנים לי "חופשה", שזה לא "שחרור", ומתרים בי שאם מתחיל דימום כזה וכזה או כך וכך אני מבהילה את עצמי למחלקה. אנחנו נוסעים הביתה, כל חיבור בכביש, כל מהמורה, אני זוכה להכיר מקרוב.

הכאבים חזקים ממש ואין שום סימן לכלום, שזה לא סימן טוב, כי זה אומר שהשלב הבא הוא שלב הסכין. הקריאה בספר מקבלת כמו תמיד מימד נוסף. כשפריי כותב "פשוט תחזיק מעמד. פשוט תחזיק מעמד" – המילים האלה חזקות עבורי מתמיד. קשה להאמין איך הדברים מתרחשים לפעמים. איך בתוך הקושי הפיזי הזה, אני פוגשת את התשובות לשאלות ששאלתי בתקופה האחרונה והתשובות הן מאוד פשוטות. מאוד מאוד פשוטות. דוגמא מתוך הספר של פריי: "החיים שלי הם פשוט מה שהם, ובמושגים האלה אני מסוגל להתמודד עם החיים שלי. הם לא מסובכים אלא אם כן אני הופך אותם לכאלה. הם לא בעייתיים אלא אם כן אני עושה אותם כאלה. שנייה איננה אלא שנייה, דקה היא לא יותר מדקה, יום הוא יום ותו לא. הם חולפים. כל הדברים והזמן כולו, חולפים…
אין טוב ואין רע, אין חוטאים ואין מלאכים. פשוט יש מה שיש וזהו. אפשר להשתמש בזה כדי להיות ודי בכך. אין לדבר על כך ואין להטיל בכך ספק. פשוט תן לדברים להיות וזהו.
מה שעתיד לקרות הוא שיקרה. אלה בפשטות הם החיים והאירועים שמתרחשים במהלך תקופת החיים. בדיוק כפי שאני מקבל את זה שעכשיו אני על המיטה ברגע זה לא זז ודומם עיני עצומות וגופי שקט, כך אקבל את האירועים של חיי כאשר יקרו. אני אתמודד איתם. טוב ורע יקרו שניהם. אני אקבל אותם באופן שאני מקבל את עצמי עכשיו. שיקרו".

"אם יש דבר שאני שואף לו, זה הדבר. שלווה. מבחינתי אם יש אלוהים או משהו נעלה יותר זה הדבר. השלווה. אם יש משהו שיחזיק בי כשאני צריך להחזיק בו זה הדבר, השלווה. אין כעס, אין חימה, אין זעם. אין חסכים אין צרכים אין תשובה. אין שנאה אין בושה אין חרטה. אין יגון אין עצב אין דיכאון. אין שום פחד. לגמרי אין פחד. כשאדם חי בלי פחד, אי אפשר לשבור אותו. כשאדם חי בפחד הוא נשבר עוד לפני שהוא מתחיל לחיות. השלווה שאני מרגיש עכשיו מהי?"

וגם: "אני יודע שכשהמצב קשה וכשאני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד אפילו עוד דקה, אז אני פשוט מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד בכל הכוח, אז מתישהו הכול עובר ונעשה קל יותר".

בשלוש לפנות בוקר זה מתחיל. בבוקר, כבר אין כאבים. ולא רק. זה תמיד ככה. התבונה מפציעה מתוך הסבל. מתוך הסבל ומתוך חוסר הנכונות להמשיך ולסבול. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאטריקס אהובתי

שוב רואה את מטריקס. מהתחלה. זה אף פעם לא ייגמר לי – הטרילוגיה הזאת. חוזרת לסצינה שבה מורפיאוס מציע לניאו לבחור בין הגלולות.

מורפיאוס: המטריקס היא בכל מקום, היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו בחדר הזה ממש. אתה יכול לראות אותה כשאתה מביט דרך החלון או כשאתה מדליק את הטלוויזיה שלך. אתה יכול לחוש אותה כשאתה הולך לעבודה, כשאתה הולך לכנסייה, כשאתה משלם את המיסים שלך. היא העולם שמכסה את עיניך כדי לסמא אותך מפני האמת.

ניאו: איזו אמת?

מורפיאוס (נרכן אל ניאו): שאתה עבד. כמו כולם נולדת לעבדות. נולדת בכלא שאינך יכול להריחו או לטעום אותו או לגעת בו. בית כלא…למחשבות שלך.

(מורפיאוס נאנח)

למרבה הצער אי אפשר לספר לאף אחד מה היא מטריקס. עלייך לראות אותה במו עיניך.

(מורפיאוס מוציא משהו מתוך קופסה ומחזיק את מה שהוציא בשני אגרופים קפוצים זה לזה).

מורפיאוס: זוהי ההזדמנות האחרונה שלך [האומנם יש הזדמנות אחרונה ? – א.ע] אחרי זה אין דרך חזרה [מי רוצה לחזור? – זה רק הפחד מדבר]. תיקח את הגלולה הכחולה הסיפור ייגמר [בעצם יימשך] תתעורר במיטה ותחשוב מה שתרצה לחשוב. תיקח את האדומה תישאר בארץ הפלאות ואראה לך עד איזה עומק מגיעה מחילת הארנב.

(כשניאו מגיש את היד אל הגלולה האדומה מורפיאוס עוצר אותו לרגע)

מורפיאוס: תזכור, אני מציע לך את האמת בלבד. לא יותר.

 

 

***

וגם ההבנה שמעולם לא עשיתי משהו שלא רציתי. היו רצונות שונים שביטאו אינטרסים שונים וברגע מסוים אחד הכריע. תם סיפור הקורבן שאיבד את הקול האותנטי. הכל אותנטי ושום דבר לא אותנטי כל עוד קיים השעבוד ומה שמכריע זה הפחדים.

***

ואז מגיע החלק הבא המעולה. כל הגודיז בסרט אחד.

קונג פו של המחשבה. ההומאז' לברוס לי. וגם – אל תנסה להכות אותי, תכה אותי. לחזור לשם – עוד מטרה ששווה לחיות עבורה. אני מחפשת מורה וגם אחרי התאוששות מהתקופה המזוויעה שאני עוברת – לחזור לכושר עם או בלי הרגל הצולעת שלי שאחרי שנתיים מאז התאונה ההיא לא חזרה לתפקוד רגיל. אני עדיין לא יכולה לרוץ ולרקוד. זה מה שהולך להיות מספר אחד. לא מעניין אותי – שמתי את כל הסיפור הזה בהמתנה, מכל מיני סיבות, מוצדקות כולן. אבל מיציתי. את הסבל שלי בתור שלב הדודה-בטטה סיימתי, מיציתי בהצטיינות יתרה. קונג פו לקשישות זה מה שאני צריכה. כאלה שהורגות בהנפת תיק שבתוכו הן מחזיקות את הפודרה. יש למה לחכות.

***

ואת הפוסט הלוחמני הזה נסיים ב"התקווה".  תקשיבו ארלו מספר שם סיפור מעניין (בסוף הדקה השלישית).

 

Read Full Post »