Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 28th ב-דצמבר, 2009

לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.

ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין  ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.

קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.

ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.

מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.

ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי.  אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.

אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם,  עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.

 

Read Full Post »