לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.
ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.
קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.
ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.
מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.
ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי. אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.
אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם, עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.
היתרון בדלתות כה כבדות הוא שאמנם הן עושות רעש, אבל משום שהן כה גדולות ומסורבלות, הן לא משנות את מצבן לעיתים כה קרובות, ואחרי התזוזה הראשונית הן נוטות להשאר במצבן.
כן, בעסה לאסירים, אבל הייתי חייב את הדלתות הללו כדי להמשיך את הדימוי שלך.
מזל טוב.
הי מיכאל, נכנסתי לבלוג שלך והיסטוריה זה בדיוק הפרק שבו אני עוסקת כרגע בתזה שלי וזה מעניין איך ההיסטוריה קשורה לניסיון שלנו להבין את מהות הדברים. נראה לי קרב אבוד מראש. רק הבוקר הבנתי עוד קצת איך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם שלנו נועד לתת לנו תחושה של ביטחון, הגנה מפני האי-ודאות שהיא מהות העניין שאותו אנחנו מדחיקים.
מנסה להבין את המשך הדימוי שלך. אני אכתוב מה אני מבינה:
שמהמקום שחושש, שבודק, שעבור תהליכים לא מתוך המובן מאליו – התהליך הזה כשלעצמו מבטיח איזו גישה שמייצרת יציבות ?
לא משנה אם הבנתי משהו ממה שכתבת נגע בי. תודה.
נכון! "ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב". משפט חכם ולא פשוט ונכון כל כך. ואם נשליך ממנו בזהירות גם על ספרות, נקבל ערימת פחחחח מנופחת מכל מיני.
לא נכון(!) לא תמיד ישנה דרך. לצערי. רק כשמגיעים אומרים שתמיד ישנה דרך. רק לפעמים ישנה דרך. לא תמיד ישנה דרך.
ובהצלחה עם ה-ים סוף. מתנצל מראש על השטחיות הנחוצה כדי לומר עכשיו: יהיה בסדר.
הצחקת אותי יואב ( במובן החיובי). את ההערה הזאת כתבתי גם בעקבות חווית הצפייה שזכיתי לה בסרטו האחרון של ג'ים ג'ארמוש (במאי מוערך על ידי) "גבולות השליטה".
כזה סרט משעמם מזמן לא ראיתי. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לזכותו קשור לויזואלי: האופן שבו החליפה של השחקן הראשי הדהדה עם הצבעוניות של הסביבה, הצילום ופה ושם משפטים בספרדית שנשמעים נהדר, שאני והזוגי אימצנו:
La vida no vale nada
החיים לא שווים כלום.
לסרט היה מצורף ראיון עם הבמאי שהסביר את ההגיון שמאחורי השעמום הנוראי הזה – רעיונות יפים שהבהירו לי שקולנוע הוא מדיום שיש לכבד. ורעיונות מעניינים כבודם במקומם אם הם לא קיבלו את הביטוי הנכון במדיום שבו אנו עוסקים. זה לא אומר בהכרח שחייבת להיות עלילה או סיפור מבריק שמושך פנימה – אבל צריך שיתרחש הקסם ובדיוק בנקודה הזו ברור לי שאנחנו דורכים בשדה מוקשים.
עכשיו בעניין הדרך, אני מנסה לחשוב איזה הוכחות לוגיות אני יכולה לתת לכך שתמיד ישנה דרך. ואני מבינה שהעניין הוא פשוט. אין טעויות ולכן תמיד ישנה דרך :)))
תודה על השטחיות. באמת שאני יודעת שיהיה בסדר. כבר ביליתי מספיק בסיבובים מהסוג הזה כדי לדעת שיהיה בסדר. שכבר בסדר. זה היה רגע שתיעדתי. כזה שלא רציתי לתת לו להתחמק.
סרט ענק…
אני כבר יומיים עונה לשותפות שלי, לכל בקשה שלהן, ב-
Oui Shosanna.
אבל זה סרט שהכוח שלו, לטעמי לפחות, ביכולות הויזואליות שלו.
אה, ו…
אני מבין שאי אפשר לשים גומי אומר שעוד מעט יהיה ילד :-)?
אוי הברקת דרז'יק 😆
שושנה מעולם לא נשמע יותר סקסי. יש לי חברה שעלתה ארצה מגלות פריז ולאחרונה נמצאת בתהליכי חזרה בתשובה מתקדמים. יש לה שם צרפתי סקסי (והיא מתאימה לשם – כמו צרפתיה טובה) והיא החליטה שמהיום קוראים לה שושנה. איכשהוא לא ברור לי איך אבל כשהיא קוראת לעצמה שושנה – זה נשמע טוב. אני תוהה איפה עובר הגבול אצלה, אם היא הייתה קוראת לעצמה נחמה – אם גם אז זה היה עובד.
ותן לנו קצת אוויר. בכל זאת…
יאללה, איפה ימי הצרפתיות שלי :-).
נחמה גם היה עובד? את זה אני צריך לראות…
אני מוכן אפילו לתת לך בלון חמצן אם צריך, זו את שרשמת שאי אפשר לשים גומי :-).
באמת שחשבתי לרגע להכיר בינכם אבל היא חוזרת בתשובה באופן כבד – היא לא תרצה כופר כמוך, גם התחיל אצלה איזה רומן וגם – לא נראה לי שאתם מתאימים.
אני מנסה לסרוק בראש אם יש לי עוד צרפתיות להכיר לך ועולות לי רק צפרוקאיות מהמשפחה המורחבת שלי, אף אחת מהן לא מתאימה 8)
אני צריכה בלון של זמן 😯
אתה צופה באח הגדול?
בלון של זמן רק אחד יכול לספק לך, ספק אם את מאמינה בו.
ובכל מקרה הוא לא חובב בלשנות את חוקי המשחק.
איך אומרים, בקשי ממני הכל, רק לא זמן.
האח הגדול?
לא, לא ממש.
למרות שמכר היה דיר עד לא מזמן ועכשיו הוא סתם נושא לרכילות.
כשתהיה לך *שם קוד* צרפתיה במחסנית, את יודעת איפה ולמה.
דרז'יק – אם עשית אי פעם שימוש בסמים למתקדמים, היית יודע שזמן הוא עניין כל כך יחסי. ישנם מצבים תודעתיים שבהם הוא מפסיק להתקיים. וגם איינשטיין בלי סמים, נראה לי קלט משהו.
יש חוקי משחק ויש חוקי משחק 🙂
הקוראים שלי פה כאלה אינטליגנטים – אף אחד לא צופה באח הגדול. זה פשוט נורא 😥 .
דווקא מעניין מה שקורה סביב ההוא. ריכולים במשפחה? חברים? זאת אומרת התוכנית פתחה דברים שלא ידעו? – דווקא מעניין, התוכנית מהצד הזה 😯 אני בטוחה למשל שחודידה די אכלה אותה בקטע הזה, מה שנקרא הגוויות המדממות של הריאליטי, "אחי גיבורי התהילה".
אני שוקלת להצטרף לתוכנית הבאה. האתון בבית האח הגדול. אוי זה יכול להיות קטע ענק, כל עם ישראל יראה את השערות הפרועות שלי בבוקר. אני אצטרך לעשות שידרוג של הטריינינגים. לדעתי שלושה חודשים כאלה זה ויפסנה למתקדמים.
בעניין הצרפתיות – כשיעלה משו מתאים – אתה תהיה על ראש שמחתי.
או, סוף סוף מישו שאוהב את "ממזרים". כולם אומרים לי שזה סרט גרוע, ושהסצינה בפאב היא ארוכה מדי ומיותרת, ולטעמי היא דווקא הטובה ביותר! (אוקי, בדו-קרב עם הסצינה הפותחת).
אפרופו שטחיות נחוצה, ממליץ מאוד על הסרט "חטופה" (Taken). אקשן ומתח כמו פעם, הטובים מנצחים והרעים חוטפים חזק. תענוג מספק.
עדכוני תזה: השבוע עבדתי לא רע. אפילו הכנסתי איזה משפט קטן לקשר את הרעיון שלי עם תום העשור הראשון של המלניום. את יודעת, שיהיה קצת מעניין 🙂
אני ממש שמחה על העניין של התזה. תגיד לי בהתחלה השתמשת בפטנט הזה של השעה שהמלצתי עליו או לא? מעניין אותי לדעת אם זה עובד עבור אחרים. אצלי – בשעות עשיתי בסדר, אבל החלטתי ביני לביני להגיבר את הקצב – אז במובן הזה לא עמדתי בדרישות שלי מעצמי, אבל אני בתהליך השתפרות מתמיד 8)
הסצינה בפאב ממש לא ארוכה מדי ומיותרת. רשמתי לעצמי חטופה.
חזרנו עכשיו מההופעה של בום פם באוזןבר – איזו נפילה. קקא של מוזיקה.
זה לא היה בדיוק כך אצלי. כלומר, מצד אחד הכרחתי את עצמי לחטט בספרים ולשבת מול המחשב, אבל מצד שני סילקתי כל מיני מטלות אחרות כדי שבשעה הזו באמת יהיה לי שקט נפשי.
למשל, היו לי המון ערעורים על איזה תרגיל, כי המרצה שינה את שיטת הניקוד בלי לידע אותי, אז פשוט ישבתי כמה שעות וגמרתי איתם, וגם היה לי להגיש איזה דוח עבור הפרויקט שמשלם את המלגה שלי, וגם עליו פשוט ישבתי וזהו.
בום פאם קקא. רשמתי 🙂
ירון – לא יודעת איפה אתה מסתובב… מסביבי כולם אומרים שהסרט מעולה. כיצאתי ממנו אמרתי: "הייתי רוצה לחיות במציאות שבה דברים כאלה קורים"
חטופה – אה. כלומר, אפשר לראות, אבל רק בשביל האקשן.
אתונק'ה – אבל אם לא היה מפחיד, גם לא היה מעניין, הלא כן? כשאני חושבת אחורה, כל צעד שפחדתי ממנו היה צעד שהוביל לכל כך הרבה צמיחה (נו, מן הסתם, דברים גדולים והרי גורל 😛 ). אולי בגלל זה אני מחבקת את הפחד הזה… הוא מרמז לי שיש משהו גדול בפתח 🙂
אטלנטה, כניראה שאני מסתובב במקומות הלא נכונים… 🙂
אטאלנטה יקרה, גוד טו סי יו. כן מעניין. ברגע של הפחד קצת קשה לי לחבק אותו 😆
זה עבר לי די מהר חייבת להגיד ואולי עוד יחזור, ברגע ההוא כשהמשאית תגיע. כרגע זאת מבסוטיות. מצאתי מיטה, מצאנו גז, אני הולכת כנראה להזמין שולחן כתיבה – אני לא מאושרת ממנו, אבל זה הרע במיעוטו. כבר בתהליך החיפוש של המיטה ראיתי איזה קטע שחוזר על עצמו עם כל פיסת ריהוט שאני מחפשת – הסטנדט הזה שחוזר על עצמו, כאילו אי אפשר לעצב משהו אחר. מיטה בסוף בחרנו את זו ( לא השידות),
חייבת להגיד שהמיטות של האח הגדול שמשו לי השראה.
את צודקת בעניין הצמיחה. אני למשל מודה לעצמי בכל יום שלא נשברתי אז בקטע של הזוגיות. אלא היה בי משהו שידע שזה נכון ועבר את תקופת הקושי שלמזלי לא הייתה ארוכה מדי.
אני גם מתגעגעת לכתיבה של שין ונתי 🙂
תיארת את הפחדים ןהקשרות של הזוגיות לרהיטים ולבית כל כך יפה. אני חושבת שלבקש חדר נוסף שכל אחד יוכל לפרוש אליו, זה רעיון מעולה…
אתונק'ה – גוד טו בי סין 🙂
וכן, כמובן שקשה לחבק אותו. נסי לעצום עיניים ולרוץ דרכו בצעקות כוח שהיו מפחידות קרנפים 😛
המיטה שלכם מגניבה. אני תוהה איך יראה כל החדר כשהוא יהיה גמור… מסביב למיטה הזו בטוח יהיה דיסקו 😉
[גם אני אשמה בלהיות בין קוראיך שלא צופים… צר לי…]
😆 – לימור, את צנועה. חדר יש לי וזה משהו שתמיד יהיה לי, חדר עבודה שלי, כרגע יש לי בו גם מיטה – פינה שלי. ווירג'ינה וולף כתבה בדיוק על זה ספר :"חדר משלה". אם לא קראת, מומלץ. ובכלל מומלץ שלכל אורך חייך הבוגרים יהיה לך חדר משלך. יש משהו בסוציאליזציה שלנו כנשים שמתנה אותנו להתמסר ולשים את עצמנו אחרונות ברשימה – כשה"תפקידים" של אשה ובמיוחד אמא יש להם נטייה לגזול אותך מעצמך. אפילו בדירה הזו שקנינו היה שם איזה רגע שחשבנו לחצוץ את החדר הגדול באיזו מחיצה וליצור שני "אזורי עבודה" ואז הבנתי שאני הולכת לכיוון לא נכון. אני רק אציין שגם לזוגי יש חדר. יש לנו שני חדרי עבודה – שהם בעצם "החדר" של כל אחד מאיתנו.
אני בזמנו דיברתי על דירה ואז באמת זה היה נראה לי רעיון מדהים. היום זה משעשע אותי. לא מרגישה צורך כזה בכלל. אם כי אני חייבת להיות הוגנת ולהגיד שיש לנו הרבה "אזורי אוויר" כי שנינו נוסעים לא מעט זה ללא זה ויש לנו חברים נפרדים ופעילויות נפרדות. ובאמת בפעמים שבהם אני לבד, אז יש את הגעגועים והקושי להיות רחוקה ממנו, אבל גם את ההנאה שבלבד – שיש בזה תמיד איכות אחרת.
נכון שהמיטה מזמינה לישון ולהתכרבל? זה היה מה שחיפשתי משהו שיזמין אותי לישון עליו…גם אני תוהה איך יראה החדר. הכל נורא בשלבים, עוד צפוי לנו שיפוץ ענק…
בעניין הדיסקו את מתכוונת למערכת של מוזיקה 😉 ❓ כי כזו תהיה.
Growing pains…
You see it with children. When a child that learn something new all of a sudden become scared from the outside world or strangers. As if they realize just how big the world is out there and not always a nice thing.
A very healthy thing when you feel the fear and worry to some degree…It seem that you do not take life for granted.
כן כאבי גדילה וכן גם העניין הזה של יציאה מהחדר שקודם רק אותו יכולנו לדמיין ועכשיו מסתבר שיש עוד חדר מעבר לדלת.
וכן אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו וזה לטוב ולרע.
ירון – חשבתי על מה שכתבת. כשהכרחת את עצמך לשבת. איך הצלחת להתיישב?
קראתי רק עכשיו את הפוסט שאת מפנה אליו ("הזכרון המת החי").
אני מתלבט מה לרשום.
בין ההתלבטויות, יש את זו שאומרת שלפי היעוץ ההדדי (איזה סוג של סדנה שעשיתי) אסור להגיד (לא תמיד, רק בסיטואציה של סשן. עכשיו אנחנו לא בסיטואציה של סשן, ובכל זאת) "מה שסיפרת, מזכיר לי שקרה לי כך וכך".
וההתנגדות שתמיד עלתה בי לסשנים האלה (של היעוץ ההדדי), היתה שבעצם אנחנו יכולים להבין את הזולת רק דרך אותו מנגנון הזדהות "מה שסיפרת מזכיר לי שקרה לי כך וכך".
אפילו שזה מנגנון אימפריאליסטי, שאולי לא נותן מספיק כבוד לחוויה של הזולת.
בכל אופן, גם לי יש קטע עם מעברי דירות שזורקים אותי מטה (חודשיים לפני אני בחרדות, חודשיים שלוש אחרי אני בדכאון). והנה המעבר האחרון היה שונה.
ועדיין אני מרגיש שבזבזתי כל כך הרבה אנרגיות על מעברי דירות, ואם זה היה תלוי בי כביכול לא הייתי עובר אף פעם דירה.
אבל אולי זה השיעור שלי.
והנדודים, חוסר הבית שבלגור בדירות שכורות בעיר, אלו נושאים שחוזרים הרבה בכתיבה שלי, ובעניין הזה אני מרגיש שאני מייצג קצת יותר מאשר את עצמי (וזה משמח).
וואו, כמה דיברתי על עצמי.
בכל אופן מפה זה נראה כאילו עוברים עלייך דברים נפלאים. אני, לפחות, מקנא!
נשמה יקרה, ריגשת אותי.
הקנאה במובן הזה היא דבר בריא כי היא מסמנת לנו מה אנחנו רוצים. כדאי להשתמש בזה. להפנים. להגיד לעצמנו כזה אני רוצה.
המעבר הזה רחוק כל כך מלהיות רק איזה שינוי פיזי שדורש עבודה פיזית. יש לו רבדים נפשיים, פסיכולוגיים, רוחניים לא מבוטלים. זה כנראה כך בכל דבר שקורה לנו, אבל כאן אני יכולה ממש להיווכח בזה.
זה מתחיל בכל ה"מיותר" שנאסף, בקושי לזרוק דברים מסומים ומה זה אומר, ביומנים ובמחברות הישנות שלי שאני נתקלת בהן ומתחילה לקרוא ורואה את כל המרחק שעשיתי ועשיתי שינוי לא מבוטל שאנ מאוד גאה בו. נקודת ההתחלה שלי הייתה קשה מאוד.
אה איתי והמעבר היה פשוט וחלק וזורם וכפי. אהבתי את האינטנסיביות של האריזה וכל מה שהיה כרוך ועדיין אוהבת את כל התהליך.
תודה שהחזרת אותי לפוסט הזה והזכרת לי את המצב שכתבתי עליו.