Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ינואר, 2010

שיום אחד ימוקם כאן סלון מדוגם.

מוקדש באהבה גדולה לכומר מרטין לותר קינג שהקדיש את חייו לשירות לזולת. היום חל יום הולדתו, הוא היה היום בן 81, לולא היה נרצח.

בין הציטוטים שלו :

* Let no man pull you low enough to hate him.

 * All men are caught in an inescapable network of mutuality.

* The time is always right to do what is right.

* Faith is taking the first step, even when you don't see the whole staircase.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זה התחיל מזה שהזוגי החליט שהוא רוצה להזמין חברת ניקיון שתנקה לנו את הדירה לפני הכניסה. ניסיתי להסביר לו שזה לא ממש רעיון טוב ולא ממש הצלחתי. היינו צריכים לעבור סבב של פיאסקו כדי שהמציאות תכה לו בפנים. הוא סגר עם מישהו מחיר ובבוקר שבו העבודה הייתה אמורה להתבצע, ההוא מגיע עם קבוצת פועליו והתעריף שלו מתחיל לטפס כאילו מדובר בנסיעה במונית יפנית. תוך עשר דקות עלה התעריף מ-850 ₪ (ההצעה המקורית) ל- 3,200 ₪, הוא שכח לכלול את הווטרינה ואת  הגג…ושלחנו אותו הביתה.
אחר כך נפגשתי עם ק. שכיאה לבעל חברת ניקיון היה לו ריח נעים של סבון. כאן המקום לציין שמצאתי קורלציה ישירה בין ריח הגוף של בעלי המקצוע לשירות שקיבלתי. מצאתי קשר ישיר בין ריח נעים לעבודה טובה. ק. הרשים אותי מאוד לטובה עם האופן שבו הוא ליטף את הפאנלים וההבטחות שהוא פיזר, שהוא לא כמו האחרים, שהוא עובד עם הפועלים שלו ושהוא אוהב את העבודה. אלא מה? הצעת המחיר של ק. התחילה מ-3,300 ₪ . כשהסברתי לו שגם אם אליהו הנביא ירד בכרכרה בסערה מהשמיים אני לא אשלם שלו-שת א-ל-פים שקלים על ניקוי הדירה הוא ירד ל-2,800 ולא אלאה אתכם אבל הסוף היה שק. ירד ל-2000 ובדרך איבד את האמינות שלו.
נגמר הפרק עם ק. ולוח הזמנים שהפך לצפוף אילץ אותי להתאים את עצמי לשעות שעוזר הבית בשוטף היה מסוגל לתת (לא בציניות, בהערכה אמיתית) : 4 אחה"צ יום שישי. וכך מצאה את עצמה האתון לבושה בבגדי ספונז'ה, אוחזת בדלי ובמטאטא צועדת ברחוב אל האוטו מלווה בשני הודים קטנים עם סולם גדול. נראיתי כמו זושיה המנקה והזוגי ביקש שאקח תעודת זהות: 'אם יעצרו אותך על תקן עובדת זרה שלפחות ישחררו אותך מהר'.
לאחר נסיעה הזויה במכונית שסולם חוצה את מושביה לאורך, והאתון מודה בליבה על ההודים קטני הקומה והמידות [עוד הברקה של הזוגי: 'שלגיה ושני הגמדים'] הגענו אל הדירה.

השעה הייתה שעת בין הערביים, הציפורים החלו לסמן את השקיעה, אנשים חזרו מבית הכנסת כשאני ועוזר הבית (מעתה ע.ב) עמדנו על הגג מנסים לפענח איך לחבר צינור של השקיה שהזוגי קנה אל הברז. הזוגי מצידו שכב עם גב תפוס בדירה ואין מושיע. החוש הטכני של ע.ב לא חזק אם נתבטא בעדינות, (צריך לראות אותו מרכיב מחדש את חלקי הגז כדי להבין). אצלי זה בא בהבלחות, אני יכולה להבריק, אבל ברגיל אני לא איזה כישרון מדהים (נניח בהשוואה לזוגי). חצי שעה התמזמזנו עם הצינור הזה ואני בטוחה שאם היינו משתתפים ב"אח הגדול", זה היה החומר שהיה עושה את הפרק.
בסך הכל היה כף. בשלב הנוכחי של חיי הרבה יותר כף לי לנקות, לסחוב, לשפשף מאשר לחקור טקסטים עתיקים. קרעתי לעצמי את התחת ואני אומרת לכם מכון כושר זה פאסה. פעם בשבוע סבב כזה ואני חוזרת להיות פנתר.
וגם – היום אני יודעת שיש לי אופציה. אם המצב כלכלית יהיה בטטה – אני תמיד אוכל להקים חברת ניקיון.
ואם כבר חברת ניקיון, הנה ריכוז הידע החדש שנרכש אצלי לטובת קוראי המבריקים:

אסטוניש –  את הנוזל שאיתו מנקים את התנור כולם מכירים. אני מדברת כאן על משחה וורודה, משחת הפלא של יעקובי, שתוריד לכם את הג'יפה מכל דבר. עוד לא ראיתי דבר כזה. פלא.
חומר ממיס דבקים – לא לפני אז לא זוכרת את השם. בא בבקבוק קטן וממיס כל דבק שדבוק לעץ, אלומיניום, קרמיקה. גם פלא.
חומצת מלח – מנקה ג'יפה מרצפת קרמיקה ( אוכלת שיש, בלטות רגילות וחומרים אחרים).

****
ואני שואלת עכשיו איפה היה כל הידע הזה כשעברתי לדירת הגג ההיא בירושלים, שהבלטות שלה היו שחורות, עדות לדורות של שוכרים שלא טרחו לשטוף את הרצפה?

בגלל שלא הייתי ברת מזל כמוכם ולא הכרתי את העולם הקסום שזה עתה ברוב חסדי חלקתי אתכם, יצאתי אז לפרוייטק החלפת בלטות.
הרצף שמצאתי נראה מדהים והיה לו גוף מדהים. הוא נהג להסתובב בסרבל ללא חולצה ואני לא הפסקתי להתפעם ממשחק השרירים העדין שהתרחש בכל פעם שהוא פירק בלטה, מהעור בגוון המוקה, ואגלי הזיעה הקטנים שנקוו עליו ונצנצו בקרני השמש המלטפות.
אני להבדיל הסתובבתי לבושה, אבל האטרקטיביות הייתה הדדית. את המתח המיני שרץ בינינו אפשר היה לנסר במסורית.
מלחמת המפרץ הראשונה תפסה אותי באמצע מבצע החלפת הבלטות. הרצפה בבית הייתה בפורמט חול, לא היו לי שירותים וברקע האזעקות. את שטיפת השיניים בבוקר המלחמה הראשון עשיתי בשירותים של מה שהיה אז מלון המלכים, יחד עם כל מפוני תל-אביב. אנשים ישנו בפרוזדורים.
הרצף חירף את נפשו והגיע חמוש במסכת אב"כ להדביק את הבלטות ולחבר לי את השירותים. כולם מסביב היו המומים מהמסירות של איש המקצוע ורק אני ידעתי בדיוק מאיזה מקור יונקת המוטיבציה היוצאת דופן במונחים ישראליים של השירות המצוין שקיבלתי.
כשהבלטות היו במקום ותמו יחסי העובד-מעביד, פרצה באחת מערכת יחסים אחרת (קצרה אפילו ממערכת יחסי העובד- מעביד).
גם כאן יש לי מוסר השכל ומידע לחלוק אתכם.

פינת הריצוף:
כגודל הפנטוזים, החרמנות והציפייה – כך גודל האכזבה. לרצף היקר אני מקדישה את השיר בּוּם-פָּם
והקורא האינטליגנטי יבין.

Read Full Post »