זה התחיל מזה שהזוגי החליט שהוא רוצה להזמין חברת ניקיון שתנקה לנו את הדירה לפני הכניסה. ניסיתי להסביר לו שזה לא ממש רעיון טוב ולא ממש הצלחתי. היינו צריכים לעבור סבב של פיאסקו כדי שהמציאות תכה לו בפנים. הוא סגר עם מישהו מחיר ובבוקר שבו העבודה הייתה אמורה להתבצע, ההוא מגיע עם קבוצת פועליו והתעריף שלו מתחיל לטפס כאילו מדובר בנסיעה במונית יפנית. תוך עשר דקות עלה התעריף מ-850 ₪ (ההצעה המקורית) ל- 3,200 ₪, הוא שכח לכלול את הווטרינה ואת הגג…ושלחנו אותו הביתה.
אחר כך נפגשתי עם ק. שכיאה לבעל חברת ניקיון היה לו ריח נעים של סבון. כאן המקום לציין שמצאתי קורלציה ישירה בין ריח הגוף של בעלי המקצוע לשירות שקיבלתי. מצאתי קשר ישיר בין ריח נעים לעבודה טובה. ק. הרשים אותי מאוד לטובה עם האופן שבו הוא ליטף את הפאנלים וההבטחות שהוא פיזר, שהוא לא כמו האחרים, שהוא עובד עם הפועלים שלו ושהוא אוהב את העבודה. אלא מה? הצעת המחיר של ק. התחילה מ-3,300 ₪ . כשהסברתי לו שגם אם אליהו הנביא ירד בכרכרה בסערה מהשמיים אני לא אשלם שלו-שת א-ל-פים שקלים על ניקוי הדירה הוא ירד ל-2,800 ולא אלאה אתכם אבל הסוף היה שק. ירד ל-2000 ובדרך איבד את האמינות שלו.
נגמר הפרק עם ק. ולוח הזמנים שהפך לצפוף אילץ אותי להתאים את עצמי לשעות שעוזר הבית בשוטף היה מסוגל לתת (לא בציניות, בהערכה אמיתית) : 4 אחה"צ יום שישי. וכך מצאה את עצמה האתון לבושה בבגדי ספונז'ה, אוחזת בדלי ובמטאטא צועדת ברחוב אל האוטו מלווה בשני הודים קטנים עם סולם גדול. נראיתי כמו זושיה המנקה והזוגי ביקש שאקח תעודת זהות: 'אם יעצרו אותך על תקן עובדת זרה שלפחות ישחררו אותך מהר'.
לאחר נסיעה הזויה במכונית שסולם חוצה את מושביה לאורך, והאתון מודה בליבה על ההודים קטני הקומה והמידות [עוד הברקה של הזוגי: 'שלגיה ושני הגמדים'] הגענו אל הדירה.
השעה הייתה שעת בין הערביים, הציפורים החלו לסמן את השקיעה, אנשים חזרו מבית הכנסת כשאני ועוזר הבית (מעתה ע.ב) עמדנו על הגג מנסים לפענח איך לחבר צינור של השקיה שהזוגי קנה אל הברז. הזוגי מצידו שכב עם גב תפוס בדירה ואין מושיע. החוש הטכני של ע.ב לא חזק אם נתבטא בעדינות, (צריך לראות אותו מרכיב מחדש את חלקי הגז כדי להבין). אצלי זה בא בהבלחות, אני יכולה להבריק, אבל ברגיל אני לא איזה כישרון מדהים (נניח בהשוואה לזוגי). חצי שעה התמזמזנו עם הצינור הזה ואני בטוחה שאם היינו משתתפים ב"אח הגדול", זה היה החומר שהיה עושה את הפרק.
בסך הכל היה כף. בשלב הנוכחי של חיי הרבה יותר כף לי לנקות, לסחוב, לשפשף מאשר לחקור טקסטים עתיקים. קרעתי לעצמי את התחת ואני אומרת לכם מכון כושר זה פאסה. פעם בשבוע סבב כזה ואני חוזרת להיות פנתר.
וגם – היום אני יודעת שיש לי אופציה. אם המצב כלכלית יהיה בטטה – אני תמיד אוכל להקים חברת ניקיון.
ואם כבר חברת ניקיון, הנה ריכוז הידע החדש שנרכש אצלי לטובת קוראי המבריקים:
אסטוניש – את הנוזל שאיתו מנקים את התנור כולם מכירים. אני מדברת כאן על משחה וורודה, משחת הפלא של יעקובי, שתוריד לכם את הג'יפה מכל דבר. עוד לא ראיתי דבר כזה. פלא.
חומר ממיס דבקים – לא לפני אז לא זוכרת את השם. בא בבקבוק קטן וממיס כל דבק שדבוק לעץ, אלומיניום, קרמיקה. גם פלא.
חומצת מלח – מנקה ג'יפה מרצפת קרמיקה ( אוכלת שיש, בלטות רגילות וחומרים אחרים).
****
ואני שואלת עכשיו איפה היה כל הידע הזה כשעברתי לדירת הגג ההיא בירושלים, שהבלטות שלה היו שחורות, עדות לדורות של שוכרים שלא טרחו לשטוף את הרצפה?
בגלל שלא הייתי ברת מזל כמוכם ולא הכרתי את העולם הקסום שזה עתה ברוב חסדי חלקתי אתכם, יצאתי אז לפרוייטק החלפת בלטות.
הרצף שמצאתי נראה מדהים והיה לו גוף מדהים. הוא נהג להסתובב בסרבל ללא חולצה ואני לא הפסקתי להתפעם ממשחק השרירים העדין שהתרחש בכל פעם שהוא פירק בלטה, מהעור בגוון המוקה, ואגלי הזיעה הקטנים שנקוו עליו ונצנצו בקרני השמש המלטפות.
אני להבדיל הסתובבתי לבושה, אבל האטרקטיביות הייתה הדדית. את המתח המיני שרץ בינינו אפשר היה לנסר במסורית.
מלחמת המפרץ הראשונה תפסה אותי באמצע מבצע החלפת הבלטות. הרצפה בבית הייתה בפורמט חול, לא היו לי שירותים וברקע האזעקות. את שטיפת השיניים בבוקר המלחמה הראשון עשיתי בשירותים של מה שהיה אז מלון המלכים, יחד עם כל מפוני תל-אביב. אנשים ישנו בפרוזדורים.
הרצף חירף את נפשו והגיע חמוש במסכת אב"כ להדביק את הבלטות ולחבר לי את השירותים. כולם מסביב היו המומים מהמסירות של איש המקצוע ורק אני ידעתי בדיוק מאיזה מקור יונקת המוטיבציה היוצאת דופן במונחים ישראליים של השירות המצוין שקיבלתי.
כשהבלטות היו במקום ותמו יחסי העובד-מעביד, פרצה באחת מערכת יחסים אחרת (קצרה אפילו ממערכת יחסי העובד- מעביד).
גם כאן יש לי מוסר השכל ומידע לחלוק אתכם.
פינת הריצוף:
כגודל הפנטוזים, החרמנות והציפייה – כך גודל האכזבה. לרצף היקר אני מקדישה את השיר בּוּם-פָּם והקורא האינטליגנטי יבין.
חכי, תני לי לאסוף את עצמי. נקרעתי מצחוק.
אתון, אין כמו להתעורר בבוקר שבת במעונך החדש והמצוחצח פרי עבודת ידייך השריריות.ועוד מספר קטנות:
1. טובים שניים הודים עם סולם גדול משניים סינים עם כינור גדול. לבטח אפקטיבי יותר.
2. יש בי קצת צער אגואיסטי על כך שלא עצרו אותך. אני חושבת שהיה יכול לצאת מזה פוסט משובח.
3. אפרופו מצבורי הידע העשירים שטומן בחובו עולם הנקיון הקסום: אני עד היום לא מכירה אותם כלל. ולא בגלל עוזר/ת – אין לי. הסיבה האמיתית היא הרגלי הנושן להשתמש בשיטת הנקיון העתיקה והיעילה על שם רקמש (רק מה שרואים). לצערי טרחתי לציין בחיוך קטן את העובדה הזאת לבן זוגי (בעודו טורח על הפאנלים) בשלב מוקדם של היחסים שלנו – ומאז סומנתי לנצח. ניתן רק לתהות – אם היית נחשפת בזמנו לאותו עולם, אזי אנא היה בא הרצף המסוקס? מתבזבז בסרטי פורנו?
ברכת הבית שלוחה ממני אליך. אנא תלי אותה בהקדם ליד המזוזה.
משעשע בטירוף 🙂
ומזל טוב על הבית החדש
ובעניין של המסוקס –
זה לא הקנקן, זו הידית…
והמבין יבין
אפיסקה – אין כמו לקרוע אותך
חמרמרת – מסכימה. במובן הזה אני שמחה שבו ידי קירצפתי ושפשפתי. סוג של בונדינג עם הבלטה והקרמיקה. ולא מסכימה בעניין המעצר, ממש אבל ממש לא מתאים לי. חוויות לכתוב עליהם פוסטים יש לי מפה ועד להודעה חדשה, לא זקוקה לריגושים, תודה.
ובעניין הרמק"ש. זה אכן עניין של גישה. לצערי העניין הזה של לחפור לעומק לא נעצר אצלי בחקר התודעה. נראה לי אבל שהתחתנת נכון ( לפחות מהצד של הפאנלים). לקח לי זמן עד שהבנתי שגם בנים מגיעים בכל מיני סוגים. את ההלם הראשון חטפתי מהבןזוג שהיה לי שניקה את הכיריים והגז באיזה בוקר. זה היה מהפך רציני.
ותודה על ברכת הבית. אתמול שפשפתי קשות ליד המזוזה את הדבק מהמזוזה שהייתה שם לפני (דור ראשון למזוזות, את שלנו עוד לא שמנו) ובכלל השאירו לנו מזוזה בכל חדר. נראה מה נעשה עם הסיפור הזה.
הי לחישה – אם נמשיך את עניין הבנים שבאים בכל מיני סוגים – הבעייה פה ממש לא הייתה הידית. בליב מי. ממש לא הידית. הבחור היה מבורך, בדיוק כמו בשיר 'מה אברך לו במה יבורך זה הילד שאל המלאך'.
😆
טוב צ'מעי, זו הייתה פראפרזה על
אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו…
ומהנסיון האחרון שלי מלפני כמה ימים –
כשיודעים בפנים בדיוק למה זקוקים
ההגשמה אפילו יותר מדהימה מהציפיות…
הוי, קרעת אותי מצחוק עם הציטוט
מזה אני מבינה שהיה כלי כלי
אבל זיין כמו גויה…
חובה לסגור בכתב עם שיפוצניקים.
תודה על הטיפים : ) לי יש הסדר עם תלתלי אבק – אני לא מפריע להם והם לא מפריעים לי.
זה ענין של שרירים או חוליות ?
כגודל הבום, כן גודל הפם : ) שנאמר – לראותם בלבד.
ברי יכול לשיר ים השיבולים וזה ייצא טוב.
לחישה יקרה – אני מבינה שאנחנו נדרשות לרדת ללב הסוגיה ממש: גם גוויה הוא לא היה, ממש לא. איש חסון ובריא שהתפרנס ממלאכה פיזית שדרשה כל היום להרים ולהוריד בלטות. לא גוויה. אבל הנה רמז- מוזיקה שהיא בעלת מנעד מוגבל של תווים, שחוזרת על עצמה במונוטוניות שאינה ממריאה לשום מקום – בום פם, פום בם, אההה בום פם בופ פם אהההה.
חוד יקר – הצחקתני עד מאוד עם גודל הבום וגודל הפם. כן כל הלפני היה שווה הרבה יותר מהתוך כדי. אני לא אשכח עד כמה זה היה מחרמן. כל הסיטואציה.
ובעניין הבום פם. אז זהו שהביצוע של ברי חלש יחסית מהביצוע המקורי, שהוא ממש טוב מבחינה מוזיקלית. הביצועים של אריס סאן על הגיטרה ומוזיקלית ממש יפים. במובן הזה להקת בום פם ממש לא מתקרבת.
הנה
אוייש אתון, לזה התכוונתי – לא שהוא נראה כמו גוייה
הרי הסוף של השיר אומר –
אלוהים, אלוהים, אלוהים –
לו רק ובירכת לו חיים
כי זה בהחלט נשמע כמו זיון מת…
(יאללה סעי לבית הוירטואלי החדש שלי, תראה עולם מחוץ לבלוגלי ;))
תתחדשי כפרה ! את רואה אפילו את הבית הוירטואלי שלי קשה לי לעזוב למרות שאדמתי בוערת…
זיון מת 🙂 על האוקסימורון הזה עוד לא חשבתי. ואהבתי מאוד את האופן שבו השתמשת בסיום השיר. בסוף יסתבר באמתש כל השיר הפומפוזי הזה הוא אלגוריה לזיון לא מוצלח 😯
יקירתי – המתחיל במלאכה אומרים לו גמור –
אופס לא התכוונתי לזרות לך מלח על הפצעים
לדרוך לך על היבלות …
אדמתך בוערת? 💡 בואי תצטנני אצלי
מזמינה אותך לכתוב פוסט אורח אצלי, ככה בכיף
להרגיש ת'בריזה – רק אם בא לך
לכבוד הוא לי. זאת רק שאלה של זמן והשראה לדבר המדויק. כשזה יבוא זה יבוא 😀
סבבה.
ושקוף, ברור. מתי שמתחשק לך – זו הזמנה פתוחה.
את יודעת כבר איפה למצוא אותי 😛
את אומרת, בעצם, שהוא התגלה בסופו של דבר כבלטה?
פנטזיות מהסוג הזה חבל לבזבז על מימוש!
ותני לי להוסיף פה משהו: סודה לשתיה וחומץ (ביחד ולחוד) פותרים כמעט כל בעיה שניתן לחשוב עליה החל בכתמים על השיש וכלה בתחליף דאודרנט (במקרה הזה: חומץ לשיש וסודה לשתיה לבית השחי). אני אמנם לא משתמשת אבל יודעת ששני החומרים האלה הם מאסט בכל אי בודד.
ניסחת את זה נאה אקס, אם כי, זה יישמע פלצני, אבל קשה לי לחשוב על אנשים במושגים האלה. איש איש ומנעד סולמותיו המוזיקליים, שלנו במקרה לא התאים…. 😐
אני מנסה להיזכר אם היו קטעים דומים של בניית מתח שהתפרקו באופן נאה – ואני חושבת שלפחות אחד כזה עולה לי, שם זה היה כרוך בזה שחשבתי שהוא הומו ועל כן אבוד לי והסתבר שיותר סטרייט ממנו לא היה. אז הכלל הזה של פנטזיות ומימוש – יש לי לפחות אחד שלא עונה לכלל
וואלה – בקטע של הגוף אני יודעת את כל הפלאיםש ניתן לעשות עם סודה לשתייה (צרבת) וחומץ (חיטוי) – יפה שזה גם עובד על חומרים קשים וגם – אחחח איך אני מבסוטה שאני מוציאה גם מהאגוזים הפרועים את צד עקרת הבית 😈
כאלה אנחנו קשוחות אבל רכות, קורעות אבל תופרות וכו'.
יפות וגם אופות, וגם אוכלות את מה שהן אופות.
אתון – לא באמת ייחלתי למעצרך בערב שבת (או בכל ערב אחר).
התאמיני לי?
ולא התחתנתי, אבל באמת בחרתי נכון. ושאלוהים יעזור לנו, אפילו מזוזה אחת אין לנו בבית. מה יהא הסוף עם הקיבוצניקים טורפי השפנים?
*האם בתום יחסי העובד-מעביד איחלת לרצף הצלחה?
זה נגמר בסדר. אני חושבת שזה היה ברור לשני הצדדים מלכתחילה שלא הולך לצמוח פה סיפור למרחקים ארוכים. אני לא זוכרת איך זה נגמר רק זוכרת שלא התראנו לאחר מכן ושזה היה בסדר, לא נרשמה טראומה לשום צד (לפחות עד כמה שידוע לי).
בטח שקרתה לו טראומה,
אחרייך הוא התחיל לרצף את הים :-).
🙂 באמת שראיתי יצירת אמנות כזו. תיעוד של מישהו שמרצף את הים. לך תדע. אולי הרצף שלי פגש את האמנית בבר חשוך וסיפר לה על ההיא שם על הגג בירושלים ועל זה שמאז הוא מרצף את הים וככה נולדה יצירת האמנות המדהימה הזו. ראיתי אותה כחלק מתערוכת הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל.
אני רק מהמחשבה על מה שאימא שלי הייתה אומרת על חברות הניקיון האלו, כבר הייתי מנקה בעצמי.
מזל טוב על הדירה!
לנקות לבד כנכנסים לדירה זה לא פשוט וגוזל המון זמן 😯
תודה כפרה (ככה העוזרת של שרה קראה לה, לפי עדותה של זו האחרונה 😯 )