Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2010

פטפוטי חג

* אתמול היה לנו סדר בסגנון זיון בעמידה. אכלנו, גיסי הדתי ישב בקצה השולחן ומלמל לעצמו את המשך ההגדה  – השאר פטפטו ואז כולם, רגע אחרי שחילקו את העוגה וסלט הפירות, התפזרו לבתים. חשבתי איך אין שום דבר שיחזיק את הדבר הזה – שנקרא סדר, אם אתה א. לא דתי,וב. לא משמר את תרבות/מסורת המוצא שלך. במקרה שלנו הדור המבוגר (חמי) עלה לשמיים, אין מי שיחזיק את זה, גיסי הדתי הוא פסיב אגרסיב (ספרדי טהור הגיס שלי, מסתבר שהתופעה הזו חוצה עדות) אז הוא ישב בפינה ויקרא את ההגדה לבד. וגם הסיפור הזה של עירוב תרבויות לא עובד לטובתנו – נשארנו בלי כלום. בעבר היינו שרים והעסק הזה היה נמשך כהלכתו – מצד אחד ומצד שני – לפחות מהצד הפולני שלנו: אתה לא בא לאנשים שטרחו ובישלו ועבדו קשה, אוכל והולך. האטיקטים הפולניים דורשים שתישאר לפחות איזה זמן גם אחרי הקפה והעוגה.  בקיצור לא זה ולא זה. לא המסורת, לא התרבות ( במובן של נימוס בסיסי משהו שטומן בחובו איזה קומנסנס) – בקצרה נאדה. אנחנו היינו האחרונים שנשארנו וגם מה שדחף אותנו להקדים ולנסוע היה חרדת הפקקים.
יצאתי עם תחושת טפלות נוראית ועם הנג- אובר של סוכר. עוגת הפסח של לה-פאן או וואטאבר עלתה לי ישר למוח בתוספת עוגיות קוקוס ושוקולד שילדה בת 9 הכינה שיצאו מדהימות. אפילו יין לא שתיתי. ניווטנו בעזרת הג'י. פי. אס שיש לנו בנייד, שדיווח לנו איפה יש הכי פחות פקקים וזה עבד יפה מאוד. ואני שואלת את עצמי לאן כל הסיפור הזה יתדרדר – מה השלב הבא – מצות בזונדה לוריד? סדר בשיחת ועידה?

* במוצאי שבת עשינו את שטות חיינו ונסענו לאיקיאה ראשון. אנחנו קונים רהיטים לבינתיים, עד השיפוץ – כל הקטע הזה ייזכר כמבאס במיוחד. אתה קונה דירה חדשה, מת ליהנות ממנה ובינתיים חי על ארגזים עד שעיריית תל-אביב, תואיל בחסדה כי רב,  לתת לך איזה אישור מזורגג – שרק כדי לקבל אותו אתה משלם תשלומים לא מבוטלים, כי אם אתה רוצה ליהנות מהדירה בתקופת החיים שלך – כדאי שתעסיק איזה מעאכר(ית) שירוץ בפרוזדורים בשבילך. כל זה היה התנצלות מוסווית על זה שאנחנו קונים רהיטים באיקאה.

הקיצר ביום חמישי בחששות כבדים נסענו לשם כי פתוח עד חצות, היו הרבה אנשים אבל היה סביר. בחרנו וכבר היינו עייפים ורצוצים מלאסוף. במוצ"ש, חשבנו לנסוע לאסוף את מה שבחרנו וקיווינו שזה יהיה אותו הסיפור – מבחינת כמות האנשים. אז קיווינו.
זוכרים כשאיקאה רק הגיעו לארץ?  זוכרים את ההיסטריה של ההתחלה? גם אז לא ממש הבנתי את זה. אבל מה שהלך בראשון במוצ"ש, התעלה מעל ההיסטריה ההיא והיה מבחינתי ביאונד אני קומפרהנשן. לא תגידו איזה מוצרים מדהימים, לא תגידו מחירים מדהימים, לא תגידו שירות מדהים. כן בעיקר לא תגידו שירות מדהים ויחד עם זאת כבר בנוסענו בכביש שמתקרב למקדש הצרכנות המודרני – אפשר היה לראות טורי מכוניות, תקועות בפקק אינסופי כבר בפנייה אל הכביש הפנימי שמוביל אל החנות. סירבנו להאמין למה שעינינו רואות, ועוד הייתה לנו תקווה שאולי מתרחשת איזו הילולה של הבאבא-סאלי באזור, או משו בסגנון המשכנו לנסוע ובאמת שהיה לנו קשה לעכל את המחזה – על כל פיסת אדמה פנויה סביב הריבוע הצהוב כחול אנשים החנו את המכוניות. אני לא מדברת על החניונים הפנימי והחיצוניים שכמובן היו בתפוסה מלאה, אני מדברת על הגבעות ועל הכבישים ועל המדרכות שמובילות לחנות. בהערכה זהירה, לפי כמות המכוניות שכיסו את כל השטח סביב איקאה באותו רגע נתון היו בחנות עשרת אלפים איש. כשצמוד אלינו נסע רכב מלא בחרדים – ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו: לאן כולם נוסעים? [אמרנו לעצמנו: אם יש איזו הילולה, הגעלת כלים בליווי זיקוקי דינור, הם בטח ידעו]. לאן כולם נוסעים? שאלנו וקיבלנו תשובת מקהלה – לאיקאה. ראינו ככה וברחנו.
הזוגי נתן הסבר שאנשים לא באים באמת לקנות, אלא זה סוג של בילוי. מקסימום יוצאים עם איזו כף לסלט. הסבר שהפך את העניין לעוד יותר סתום מבחינתי.

כשחבר צלצל בדרכנו חזרה הבייתה, השאלה הראשונה ששאל אותו הזוגי הייתה האם הוא לא באיקאה. מחבר אחר שמענו שהוא עשה את השטות ונסע לשם במוצאי שבת אחרת (לא ערב חג) אסף כל מיני דברים, ואחרי 45 דקות של המתנה בתור לקופה – שקידמה אותו בערך לאמצע התור, הוא זנח את המוצרים והלך הביתה. לפחות את זה חסכנו לעצמנו.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

This Is All That's There

  U.G. Krishnamurti שהספיק לעבור מהעולם, הוא דוגמא מצוינת לחרא של מואר. הוא צועק הוא מקלל, הוא לא נחמד והוא עוד דוגמא לזה ש"הארה" באה בכל מיני צורות. הוא אומר דברים בצורה כל כך מדויקת. הוא למשל אומר שאני רוצה הארה כי אני רוצה שכל הצרות שלי ייגמרו – והוא צודק. והוא גם אומר שאני זאת שממציאה לעצמי את כל הצרות וגם בזה הוא צודק.

 

The one who wants to get free of fear is the fear.

 

Because of your demand for meaning – all that there is become meaningless

If you are not caught between right and wrong, you cannot do wrong.

 

 מה שאני אוהבת בדיון שמופיע בסרטון הראשון, זה שכבוד המואר מתנהג כאחרון הבסטיונרים. במרכז הליכוד אנשים עדינים בהרבה. בתחילת הדרך היה לי מורה, שכבוד קרישמורטי ב', מזכיר לי אותו. שנים אחר כך וגם עכשיו תקתקנו בלשון, שהוא לא באמת היה מואר. כי איך הוא יכול היה להיות מואר ולאמלל כל כך הרבה אנשים סביבו. עכשיו אני מתחילה להבין הרבה יותר בבהירות שקודם כל זאת הייתה האחריות של האנשים סביבו וגם, תודה לאל, שאין לי פאקן מושג מה זאת הארה וגם שכל מה שאני רוצה זה שהצרות שלי ייגמרו [והרצון הזה מתחיל צרה חדשה חחחחחח].

וגם איך שברגע שמתחילים לדבר על זה שאנחנו לא יודעים כלום – איך כולם (כולל אני בעבר הלא רחוק) ישר מתבהלים שהם יהפכו להיות צמח. וכאן בוידאו הוא קצת מדבר על כמה שהעסק הזה הולך לכיוון אחר לגמרי. במקום להיות צמח – אתה רוצה, אתה עושה. בלי כל הסלסולים הפסיכלוגיים הרגילים – שבמרכז שלהם עומד כמו פאלוס נצחי – הפחד.

ורק הערה קטנה – כשיו ג'י צורח עליו שה- the sorrow is not there – הוא מנסה לכוון את ההוא שיראה שאין שם באמת sorrow , שהוא ממציא את זה, הוא היוצר של ה-Sorrow וההוא צורח עליו חזרה שה-sorrow there כי הוא חווה אותו והוא מאוד אמיתי בשבילו. קרקס.

 

 

וגם זה שלו.

  

 

 

Read Full Post »

חזרתי

אין לכם מושג, כמה שהמעברים האלה מטורפים. אם הייתי יכולה לבחור שני קצוות, אז בחרתי אותם: פינלנד וישראל. מערימות שלג בגובה של למעלה ממטר, קור כלבים, אין אור. קור כזה שאפילו 500 מטר לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת בלי שלוש שכבות, כובע, צעיף טוב וככפות. לכאן, לשמש הבהירה הזאת, לחום. וזה כמובן רק הקטע החיצוני לחלוטין. מהפינים, המתוקים, הרגישים, החרוצים, המתוקתקים ומהצד השני – המאופקים, הצייתנים לחזור אל המכורה המטורללת הזו שלי – אל הפיצוץ האנרגטי הזה, אל הבית, אל הסערה היצירתית הזו, הגועשת שלמדתי לחזור ולאהוב אותה. וברור לי שזה נחתם. פינלנד הפכה לבית שני, לתמיד.

היה ביקור טוב הביקור הזה. מוזר לי נורא לחזור. מוזר מוזר.

בנסיעות האלה, אני קוראת דברים שאני לא קוראת בשוטף. בעיקר בטיסות. זה הזמן להתעדכן במה שקורה באירופה, לקרוא טיימ מגזין, ניוזוויק, הרלד טריביון וכמובן הזו'רנלים – כל מה שמחלקים במטוס. גם מבלי לקרוא את העיתונים. אפשר להרגיש איך הנושא של ההגירה אל אירופה תופס תאוצה אל מרכז הבמה. בעיקר באנגליה, אבל גם באיטליה, צרפת, ספרד ויוון. ברור לכולם שאירופה ישנה בעמידה. מצד אחד, מצד שני במדינה כמו איטליה נוצרה תלות במהגרים שעובדים בעיקר בעבודות החקלאיות ואי אפשר להקיא ואי אפשר לבלוע. הכנסייה האנגליקנית פתאום יוצאת בכל מיני דיבורים על התרבות היהודו-נוצרית מול זו המוסלמית וגם מתקיימים כל מיני דיונים בנוסח לחבק אן לשנוא את המוסלמים (טוב לא קוראים לזה ככה),  הם לא יודעים מה לעשות שם עם עצמם ואני מבינה לגמרי את הבעיה. מצד אחד – ערכים הומניטאריים וערכים של שוויון וחופש ומצד שני – אוכלוסיה שלא ממש משתלבת ולא ממש חיה את הערכים האלה – בעיקר זה צורם בקטע המוסלמים והיחס שלהם לנשים. " הקוראן היה מתקדם ביחס לנשים במאה השביעית בחצי האי ערב, לא באירופה של המאה ה-21" אמר איזה פרופסור בדיון קרוס-אירופאי שראיתי בבי.בי.סי, (מול הטענות של "נציג הערבים" בדיון, שהקוראן מאוד מתקדם ביחס לנשים) וכולם מחאו לו כפיים בהיסטריה.

הפינים שומרים על עצמם וזה שילוב – פינלנד חצי אי שהגישה אליה היא דרך רוסיה, וגם המזג אוויר. ובכל זאת כמות המהגרים שאני רואה גדלה והולכת – ערבים, אפריקאים, רוסים ומזרח אירופאים. את החדר שלנו במלון סידרה חדרנית מפולין עם תואר שני בחינוך מיוחד. עד עכשיו ראיתי רק פינים נותני שירות במלון וזה משתנה. פינלנד משתנה וזה מבאס אותי בהיסטריה. בעשר השנים שאני באה והולכת – היא משנה צורה ואני לא רוצה שזה יקרה.

ואפרופו פולנים. מסתבר שיש טרנד חדש כזה אצלם של חזרה לסוציאליזם. געגועים למרקס. אם לצטט את אחת מהדמויות המובילות תנועה שנקראית "ביקורת פוליטית"  מאצ'יי גדולה, 34: " רבים מאיתנו התאכזבו מהקפיטליזם. הבטיחו לנו עולם של צרכנות, יציבות וחופש ובמקום קיבלנו דור שלם של פולנים שהיגר לחו"ל לשטוף כלים". Brave New World – זה המועדון האיני בוורשה היום למי שנוסע לשם ומחפש סמולנים מקומיים.
הימניים, שנמצאים היום בשלטון צוחקים לסמולנים ב-פנים. "הימין הגן על פולין מהמשבר הכלכלי והשמאלנים הם פרזיטים" – כך דובר הפרלמנט.  וזה נכון המצב של פולין טוב יחסית למדינות אחרות, פולין היא המדינה היחידה מבין 27 מדינות האיחוד שהראתה צמיחה בשנה שעברה. הימניים בשלטון, לסמולנים אין סיכוי ובכל זאת יש דיבור על איזה תנועה של שינוי, רחש. גם פולין היא סוג של בית. בית שלישי, נגיד.

ולקינוח.

החוק שהשר ארדן הולך להעביר. אני כל כך בעדו כל כך כל כך.

 

Read Full Post »

יום הצביעות הבינלאומי

את יום האישה חגגו כאן בטורקו, פינלנד בעיקר במבצעי הנחה היסטריים בדפרטמנט סטורס ובעיקר בתחום הקוסמטיקה. כדרכם הפינים מקוריים בעליל…ב"ויקלונד" – שזה נגיד המשביר שלנו משודרג ++++ – היה להם מבצע – את צריכה להביא את בן הזוג שלך ואז את מקבלת שובר שמזכה אותך ב-40% הנחה על מוצר אחד בחנות. אתם קולטים יום האישה הבין-לאומי ואת צריכה להביא את הבן-זוג שלך כדי לקבל משו…
לא חשוב. קיבלתי את השובר בלי הבן-זוג. חבל שאני לא יכולה לסרוק לכם את השובר או את הפוסטרים שליוו את המבצע – האיור המרכזי זה ציור של בורג ואום. בתחילת השבוע ראינו את הפרסומים והזוגי חשב שהפינים מוכרים ברגים ב-40% הנחה.

זה יותר פוסט בבחינת ד"ש. נחתנו כאן בפינלנד לפני שבוע והמעלות נעות בין מינוס חמש עשרה לאפס ביום חם. יש לנו עוד שבוע כאן ואין לי מושג איך אנחנו נוחתים לתוך שרב. לא רוצה לחשוב על זה.

היום יש לי פגישה עם מתוקה פינית. בחורה בגילאי ה-20 שעתידה העסקי לפניה, כך נראה לי. היא הולכת ליבא לפינלנד כל מיני. היא פצצה היסטרית (בשל התחשבות ביום האישה הבינלאומי לא השתמשתי במילה כוסית…) והבן זוג שלה עושה עכשיו צבא באפגניסטן. הם מתחתנים בדצמבר והעולם קטן.

בינתיים הנה קצת תמונות עם דיבוב. אסטא- לו-א-בו –יקרים שלי.

 
כשהגענו, למודת ניסיון מהפעם ההיא שהרוח הקרה תפסה לי את השריר ברגל, כבר בשדה תעופה ארזתי את עצמי (לבד, אף אחד לא עזר לי ולא נתן לי משו להעביר ) בשכבות, כולל עטיפת המעיל צמר שלי, שמסתבר כלא מספיק להתמודדות עם הקור כאן בשכמיה נוספת של צמר. התמונה הזו צולמה בצהריים, רק כדי להסיר ספק.

 

אין כמו יום עם שמש ומינוס חמש מעלות, כדי לשבת בחוץ לכוס קפה (בירה קרה! איזה כוס קפה בראש שלך?)

נחמץ הלב על הפינים המסכנים האלה.

 

Read Full Post »