* אתמול היה לנו סדר בסגנון זיון בעמידה. אכלנו, גיסי הדתי ישב בקצה השולחן ומלמל לעצמו את המשך ההגדה – השאר פטפטו ואז כולם, רגע אחרי שחילקו את העוגה וסלט הפירות, התפזרו לבתים. חשבתי איך אין שום דבר שיחזיק את הדבר הזה – שנקרא סדר, אם אתה א. לא דתי,וב. לא משמר את תרבות/מסורת המוצא שלך. במקרה שלנו הדור המבוגר (חמי) עלה לשמיים, אין מי שיחזיק את זה, גיסי הדתי הוא פסיב אגרסיב (ספרדי טהור הגיס שלי, מסתבר שהתופעה הזו חוצה עדות) אז הוא ישב בפינה ויקרא את ההגדה לבד. וגם הסיפור הזה של עירוב תרבויות לא עובד לטובתנו – נשארנו בלי כלום. בעבר היינו שרים והעסק הזה היה נמשך כהלכתו – מצד אחד ומצד שני – לפחות מהצד הפולני שלנו: אתה לא בא לאנשים שטרחו ובישלו ועבדו קשה, אוכל והולך. האטיקטים הפולניים דורשים שתישאר לפחות איזה זמן גם אחרי הקפה והעוגה. בקיצור לא זה ולא זה. לא המסורת, לא התרבות ( במובן של נימוס בסיסי משהו שטומן בחובו איזה קומנסנס) – בקצרה נאדה. אנחנו היינו האחרונים שנשארנו וגם מה שדחף אותנו להקדים ולנסוע היה חרדת הפקקים.
יצאתי עם תחושת טפלות נוראית ועם הנג- אובר של סוכר. עוגת הפסח של לה-פאן או וואטאבר עלתה לי ישר למוח בתוספת עוגיות קוקוס ושוקולד שילדה בת 9 הכינה שיצאו מדהימות. אפילו יין לא שתיתי. ניווטנו בעזרת הג'י. פי. אס שיש לנו בנייד, שדיווח לנו איפה יש הכי פחות פקקים וזה עבד יפה מאוד. ואני שואלת את עצמי לאן כל הסיפור הזה יתדרדר – מה השלב הבא – מצות בזונדה לוריד? סדר בשיחת ועידה?
* במוצאי שבת עשינו את שטות חיינו ונסענו לאיקיאה ראשון. אנחנו קונים רהיטים לבינתיים, עד השיפוץ – כל הקטע הזה ייזכר כמבאס במיוחד. אתה קונה דירה חדשה, מת ליהנות ממנה ובינתיים חי על ארגזים עד שעיריית תל-אביב, תואיל בחסדה כי רב, לתת לך איזה אישור מזורגג – שרק כדי לקבל אותו אתה משלם תשלומים לא מבוטלים, כי אם אתה רוצה ליהנות מהדירה בתקופת החיים שלך – כדאי שתעסיק איזה מעאכר(ית) שירוץ בפרוזדורים בשבילך. כל זה היה התנצלות מוסווית על זה שאנחנו קונים רהיטים באיקאה.
הקיצר ביום חמישי בחששות כבדים נסענו לשם כי פתוח עד חצות, היו הרבה אנשים אבל היה סביר. בחרנו וכבר היינו עייפים ורצוצים מלאסוף. במוצ"ש, חשבנו לנסוע לאסוף את מה שבחרנו וקיווינו שזה יהיה אותו הסיפור – מבחינת כמות האנשים. אז קיווינו.
זוכרים כשאיקאה רק הגיעו לארץ? זוכרים את ההיסטריה של ההתחלה? גם אז לא ממש הבנתי את זה. אבל מה שהלך בראשון במוצ"ש, התעלה מעל ההיסטריה ההיא והיה מבחינתי ביאונד אני קומפרהנשן. לא תגידו איזה מוצרים מדהימים, לא תגידו מחירים מדהימים, לא תגידו שירות מדהים. כן בעיקר לא תגידו שירות מדהים ויחד עם זאת כבר בנוסענו בכביש שמתקרב למקדש הצרכנות המודרני – אפשר היה לראות טורי מכוניות, תקועות בפקק אינסופי כבר בפנייה אל הכביש הפנימי שמוביל אל החנות. סירבנו להאמין למה שעינינו רואות, ועוד הייתה לנו תקווה שאולי מתרחשת איזו הילולה של הבאבא-סאלי באזור, או משו בסגנון המשכנו לנסוע ובאמת שהיה לנו קשה לעכל את המחזה – על כל פיסת אדמה פנויה סביב הריבוע הצהוב כחול אנשים החנו את המכוניות. אני לא מדברת על החניונים הפנימי והחיצוניים שכמובן היו בתפוסה מלאה, אני מדברת על הגבעות ועל הכבישים ועל המדרכות שמובילות לחנות. בהערכה זהירה, לפי כמות המכוניות שכיסו את כל השטח סביב איקאה באותו רגע נתון היו בחנות עשרת אלפים איש. כשצמוד אלינו נסע רכב מלא בחרדים – ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו: לאן כולם נוסעים? [אמרנו לעצמנו: אם יש איזו הילולה, הגעלת כלים בליווי זיקוקי דינור, הם בטח ידעו]. לאן כולם נוסעים? שאלנו וקיבלנו תשובת מקהלה – לאיקאה. ראינו ככה וברחנו.
הזוגי נתן הסבר שאנשים לא באים באמת לקנות, אלא זה סוג של בילוי. מקסימום יוצאים עם איזו כף לסלט. הסבר שהפך את העניין לעוד יותר סתום מבחינתי.
כשחבר צלצל בדרכנו חזרה הבייתה, השאלה הראשונה ששאל אותו הזוגי הייתה האם הוא לא באיקאה. מחבר אחר שמענו שהוא עשה את השטות ונסע לשם במוצאי שבת אחרת (לא ערב חג) אסף כל מיני דברים, ואחרי 45 דקות של המתנה בתור לקופה – שקידמה אותו בערך לאמצע התור, הוא זנח את המוצרים והלך הביתה. לפחות את זה חסכנו לעצמנו.
להקיא באיקאה.
מתקשה מאוד לקנות במקום הזה.
חוויית צרכנות מהקשות יותר.
עוד לא קנינו מה את אומרת? לא לקנות? 😐
אגב זיון בעמידה זה לא רע לפעמים 🙂 אבל הסדר הוא כמעט תמיד נורא 😦
אגב 2: אני קניתי לא מעט דברים באיקאה. אבל תמיד בימים רגילים בבוקר.
אכן
אם משווים באמת בין זיון בעמידה לסדר בעמידה, אז זיון בעמידה לוקח – אם נמשיך את הגסות הראשונית שאיתה התחלתי 😯
והאמת היא שסדר לא תמיד נורא. שי לי כמה כאלה שדווקא זכורים לטוב ובכלל בעקבות הסדר הזה הייתה לי נוסטלגיה ל"סדרים" של הילדות.
טוב ימים רגילים בבוקר זה יהיה אחרי החג ואז יש לנו רק שבוע לפני שאנחנו שוב טסים 😯
כדי לשמר מסורת צריך להאמין ולהרגיש שהיא חשובה, ורוח הזמן המודרני שוחקת בהדרגה את תחושת החשיבות הזו. שימורה הוא ענין של חינוך ואתוס של חברה ומנגנוני לכידות פנימית ועוד.
אצלנו היה סדר כהלכתו, כמו כל שנה ואף יותר, כי אח שלי התחרד.
צודק, אם כי הגיס הדתי שלי הוא דוגמא שקצת מפריכה את העניין – כי אחרי האוכל הוא מלמל עד סוף האגדה (כי זאת חובה) והיה הראשון לברוח מהסדר. כש"דיברנו" אני והזוגי בדרך חזרה מהסדר [דיברנו = הרכילות המסורתית שלי אחרי מפגש משפחתי. אני כל כך מנסה להמנע (דיבור נכון) אבל זה גדול עלי, לא מסוגלת להתאפק] הגענו למסקנה שיש מצב ששנינו מאמינים יותר מהגיס הדתי שקם כל בוקר והולך בחמש לבית כנסת. "לעבור דרך התנועות" אני קוראת לזה ומצאתי את האפיון הזה אצל לא מעט דתיים, כולל בורות מדהימה ביחס למקורות.
בע"ה – בשנה הבאה סדר אצלי. אני והזוגי צחקנו, כשחשבנו שאנחנו ננעל את האורחים וגם – שבמקום ההקראה חסרת החיבור של טקסט שלא אומר שום דבר לאף אחד – אנחנו נקרא ונדבר על מה שקוראים. הזוגי טוען – שאם נעשה את זה – בפעם הבאה שנזמין, אף אחד לא יגיע 😆
אני מתארת לעצמי שנצטרך לעשות איזה אמצע שיהיה נחמד ונעים לכולם, אבל סדר מעפן כזה כמו שהיה השנה ( לא האוכל, האוכל היה מצוין) – אני מקווה שלא יצא לנו עוד לחוות.
ודווקא הסדר החרדי שיצא לי לחוות פעם אחת כילדה, זכור לי כאיזה זכרון קסום. חוץ מאבא שלי ושני אחיו – במשפחה שלו כולם חרדים-חסידים. אז יצא שבילדותנו – ביליתי לא מעט אצל המשפחה המורחבת בבני ברק. וחגגנו שם גם סדר אחד. שכמובן נערך עד השעות הקטנות של הלילה. ומה שבעיקר אני זוכרת מזה כילדה היה – שחיפשנו את האפיקומן ומצאנו וה"סבא" (דוד של אבא שלי) שאל אותנו הילדות מה אנחנו רוצות. אני התחלתי לגלגל בראש כל מיני אופציות גשמיות לחלוטין, כשפתאום אני שומעת את הבת דודה שלומית, ילדה חרדית למופת אומרת לסבא, דהא לישנא: "אנחנו לא רוצות כלום סבא, רק שתהיה בריא". ההלם מהתשובה הזאת נשאר איתי עד היום.
הזכרת לי את הסדר של הילדות, כשהיינו באים לסבתא שלי שהייתה מסודרת וייקית מאד (אגב, גם אנחנו בולגרים), והיו מאכלים מסורתיים שהייתה מכינה כל שנה והיו בגדים ונעליים חדשות לכבוד החג, ובני משפחה מוכרים וחביבים עליי שהיו כאילו חלק ממני מרוב מוכרוּת. לא כמו הפסח הנוכחי שהיתה בו בעיקר זרות. ובעצם כל הפסחים מאז סבי נפטר והורי התגרשו כבר לא היו אותו דבר.
ואגב באמת מאד יפה מה שאמרה בת דודתך שלומית 🙂
כן תחושה של זרות וניכור – האי-דיבור, האי-חיבור, אולי זה מה שהציק לי כל כך. אנשים שנפגשים מבלי להיפגש.
ובעניין מה שאמרה הבת הדודה שלי – אני חושדת שזאת הייתה הנחייה של המבוגרים וגם – סוג של פוליטקלי קורקט חרדי.
אם איקאה אז רק ביום חול הכי סתמי, וגם אז לפני הצהרים.
חגשמח.
שולה – את כאן, אני לא מאמינה, איזה אושר, עשית זאת 8)
כן, גם אנחנו מתחילים להתכנס לתובנה הזאת. אם כי חבל על החול המועד הזה שעובר ששנינו בבית והיינו יכולים סוף כל סוף למגר את השאריות של הארגזים. האור בקצה המנהרה קרוב מתמיד וזה נורא מפתה לרצות לגמור עם זה. לפחות עם השלב הזה – של הסידור הראשוני, בציפייה לשיפוץ.
מצד שני ברור לנו שחול המועד זה ממש לא זמן טוב איקאה. טוב נחכה לאחרי החג. מכה.
תודה.
הי אתון,
מסכימה איתך לגמרי "לעבור דרך התנועות".
אני חושבת שיש לנו (חילונים אם חייבים להכנס להגדרות) לפעמים איזושהי תפיסה מוטעית לגבי אנשים שיש להם כיפה על הראש, שאולי הם באמת מבינים לעומק משהו שאנחנו לא, ושוכחים שרובם, כמו כולנו, אנשים שחיים מתוך הרגלים, מחפפים ומעגלים פינות, ויאללה הביתה. רק מיעוט האנשים, דתיים חילוניים חתולים ושאר ירקות, באמת מתעמקים, חקרנים ומחפשים משמעות (שדורשת השקעה). אם יש משהו שאני לא סובלת הוא לעשות דברים בלי להבין את המשמעות שלהם.
(בני בשובו מהגן השבוע: "אמא, צריך לנקות חמץ לפני פסח". אני: #$&*!@!@)
כאילו, בגילנו המתקדם, על מי אנחנו באים לעבוד?
ועם ובלי קשר, אם יצא לך לקרוא את "יש אלוהים? the god delusion", אני סקרנית מה היית חושבת עליו..
ולגבי איקיאה. ברור שמכה. פסח, לא?
יש אלוהים? – לא לא קראתי את הספר, אבל כשאלירז שדה זכה באח הגדול, צרחתי בחדר המלון בטורקו – שיש אלוהים 🙄
אלוהים זאת סוגיה בעייתית מאוד.
אני כמעט בטוחה שיש רבדים מסביב לנו שאנחנו לא מודעים אליהם, ברובד המיידי הקרוב אלינו – יש בהם תודעה, מודעות, אבל אין בהם גוף ויש להם את היכולת לתקשר איתנו. ויש לי תחושה שישנו עוד רובד ועוד רובד. האם יש איזו יד מכוונת – שמנהלת את כל זה? לא נראה לי. יותר נראה לי שישנה איזו חוקיות ואולי איזה מקור "אנרגטי" שמתגלגל לכל התופעות האלה. ושבמובן הזה – גם בנו יש מה"אלוהי". זאת תפיסת עולמי הצנועה ברגע זה. לא מתחייבת שזאת תהיה תפיסת עולמי ברגע הבא.
מה שבטוח – שאלוהי היהודים במובן של לחבוש קפוטה שיש לה ציצית כזו ולא ציצית כזו – זה נראה לי מופרך לחלוטין ולראייה: לנוצרים ולמוסלמים יש אלוהים משל עצמם. אז מה לנו יש את הדלת הנכונה אליו? הדתות מבחינתי – כמו כל דבר יש בהן אלמנטים שמחוברים לאמת וליכולת להתפתח רוחנית – כולל השחרור הגמור ויש בהן – עולם חשוך של ציוויים ואמונות – שמצד אחד מספקים ביטחון ומצד השני עובדים על פחד.
ואחרי שכתבתי את כל זה – הבנתי שכתבתי ערימה של שטויות. אין לי מושג. בחיי שאני מבינה יותר ויותר שאין לי מושג ביחס לכלום. עדיף לי להתרכז בכוס התה שאני שותה עכשיו ובעבודה שאני צריכה לעשות 8)
עומס דומה נראה גם בסינמה סיטי החדש שנפתח בראשון. לא מבינה את ההתקהלות באיקיאה, ולא מבינה איך להסתובב שם נחשב לבילוי חג עם המשפחה. אבל לרהט ולתכנן את עיצוב הדירה נשמע כחוויה, מקווה שכבר סיגלתם לכם את אותו הטעם והסגנון…
אתון! שנים 🙂
אין ספק שאם ניל גיימן היה כותב את "אלים ישראליים" איקאה היה מכסח את האמא של כולם שם. אני זוכר שבשבוע שפתחו את איקאה בנתניה, התוכנית המצויינת "עסק שחור" נפתחה באיזה קטע אירוני משהו שאנשים עומדים בתור שעות בשביל ספה. מי היה מאמין שהבדיחה הזו תהפוך לשגרה.
אני שמח לבשר שהגשתי את התזה 🙂 וכרגע אני ביפן בכנס, מציג את המאמר שלי 🙂 במילים אחרות, לא רע לי כרגע ואני לא בסבל נוראי.
ובקשר לסדר, הסדר שלי היה פולני להחריד. אבל על זה בפעם אחרת.
לימור – בדרך דיברנו על זה שבטח מפוצץ ב"סינימה סיטי" :))) הזוגי אתמול חשב שהוא הולך להתחכם והתייצב באיקאה על הבוקר יום שישי – הוא חזר עם הזנב בין הרגליים – אותו המצב. אנשים כנראה עושים חניית לילה ויושנים שם עם שקי שינה 😯
גם אנחנו לא מבינים את מה שאת לא מבינה. רענן שקד כתב על זה בטור שלו בידיעות – הוא כתב על אנשים שחיכו בתור ל- H&M, אבל זה אותו עניין לא מובן.
לתכנן ורהט בעצם רק התחלנו. יש לנו איזו תכנית לשיפוץ אבל נראה לי שנצטרך לעשות שם שינויים. זאת התועלת היחידה שקיבלנו מזה שאנחנו גרים במקום לפני השיפוץ, עולים דברים ותובנות. למשל להזיז את המדרגות – דברים קטנים כאלה 🙄
בעניין הטעם והריח – אין לנו טעם דומה אבל הוא גם לא מאוד שונה. ככה שאפשר להגיע לאיזה מודוס ויונדוס וגם ספה ותמונה על הקיר, זה לא מה שיניע אותנו להיכנס לאיזה עמדות מבוצרות – עיקר וטפל, זה סוד ההצלחה וגם בעיקר – אף אחד לא מתבצר. העיקר לא להתבצר 😉
ירון – איזה כף לך. איזה כף לך מכל כיוון – התזה, יפן, איזה טוב לשמוע בקרוב אצלי, שניהם. עדיין לא הייתי ביפן ואם יש מקום שאני באמת רוצה לנסוע אליו זה לשם.
תספר על יפן וגם על הסדר הפולני להחריד – תחזיר אותי הבייתה לרגע.
בקרוב אצלך! 🙂
יפן… טוב, בנתיים אני בכנס, אז כל הרשמים שלי לעת עתה הם או מארועים רשמיים שהאחראים פה ארגנו או מהתחמקויות שלי פה ושם מהרצאות.
הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא שיפן הרבה פחות מוזרה משחשבתי. זה יכול להיות מהעובדה שהתרבות היפנית אינה זרה כל כך למערביים מצד אחד, ושהתרבות המערבית התחילה לתת את אותותיה ביפנים מצד שני.
אני מאוד אוהב פה את הסדר. זה מסוג הדברים שתמיד מציקים לי אצלנו, אבל איכשהו אתה זורם עם זה. למשל, תיקים באוטובוס. רבק, בתחנה בב"ש מיד כשמגיע האוטובוס צועקים לנהג שיפתח את תא המטען, דוחפים הכל בערימה ועולים. אח"כ, כשיורדים, לך תחפש ת'תיק שלך, וגם מישהו יכול בכיף לקחת לך את התיק ואתה בכלל לא תדע מזה.
פה זה מסודר. כשהאוטובוס מגיע, אתה בכלל לא ניגש לתא המטען. בא מישהו, מצמיד לך לתיק תג, ונותן לך קבלה. אח"כ הוא מסדר את התיקים לפי תחנת הירידה ורק אז מעמיס. בירידה, ניגש אחראי לתיקים, ורק תמורת הקבלה שנתנו לך אתה מקבל את התיק שלך. כל כך פשוט וכל כך מסודר.
אה, והסדר.
טוב, אז היה סדר קטן להפליא. אבא שלי היה בחו"ל ואף אחד לא רצה לשבת בראש השולחן. כמובן שאמא לקחה את זה מאוד קשה וכבר איימה בלוותר על הכל אז בסוף נשברתי (למרות שאני לא הבכור). לצערי הגפילטע היה קנוי. לסבתי היקרה כבר אין כח להכין, ואמא לא יודעת איך. זה ביאוס אמיתי.
בגלל מיעוט המשתתפים והטיסה שלי שהיתה בבוקר המחרת רצינו לוותר על הטקסים ורק לאכול וזהו, אבל שוב אמא איימה באולטימטום אז הכל היה כמו שצריך עד סוף החד-גדיא.
אגב, באופן מוזר אני שומר פסח פה. פשוט אין לחם 🙂 אבל אני אוכל הרבה שרצים אז זה מתקזז.
😆 – כל כך מכירה את התחושה הזאת של ההקלה כשמגיעים למקום שהדברים מתנהלים בו כמו שצריך. אני מכירה את זה מפינלנד והיפנים נשמעים כמו הפינים.
לא פעם היו לי ולאמא שלי הגיגים על הדימיון בין היפנים לגרמנים – בקטע של הסדר והאכזריות.
הסדר והסדר – אמא נשמעת פסיב אגרסיב כהלכתו. לא פשוט. למה אמא לא התיישבה בראש השולחן? גפילטע קנוי זה באמת סוג של שבר. מה שהיה איננו. הגפלטיע שלא יחזור. גם אני לא יודעת להכין גפילטע – מצד שני לא נראה לי נורא קשה. אם אין אני לי מי לי. יום אחד אלמד להכין גפילטע ואחזיר עטרה ליושנה.
מעניין אם ליל הסדר, כמו עוד מסורות, שהשתיתו את העם הזה, יינתן יומאחד בזריקה מרוכזת. (זיונים יהיהו אז מטאפורות גמהם).
כמה טוב שכאן אין איקיאה, ו- H&M זו רק עוד חנות מיני רבות בקניון המקומי.
איך קרה שהעם בציון מקים לעצמו כל פעם עגל זהב חדש… ומשה כבר איננו בינינו…
אני חושבת שיש משה-אים. אחרת העולם הזה היה מזמן הולך לאבדון. העם בציון לא שונה מסתבר מהעם באירופה ובאמריקה של היונייטד סטייסט. זאת התקופה. מצד אחד צרכנות מטורפת ומצד שני – אני מתרשמת שבעידן שלנו – תודעה משוחררת היא תופעה פחות נדירה מעידנים קודמים, ככה נראה לי – אנשים זוכים להארות, בסדר גודל זהה לכמות הצפרדעים שמקפצות בביצות אחרי גשמי המונסון בהודו. תחשוב אני בחיי הקצרים יצא לי לפגוש אישית (פנים אל פנים) שלושה כאלה ( שאני מאמינה שהם פענחו את הבלוף). זה המון!
יש מקומות מפגרים. כמה אני אוהב פיגורים.
המקום שאני חי בו נמצא בזנבה של אירופה ומפגר אחרי ראשה ובטנה באיזה שני עשורים. כיף!
ואפריקה, לשפשף עיניים מול הדרה כמו ויקטוריאנית. אני אוהב להיווכח שגרוטסקיות לעיתים היא רק כיסוי לסוד חבוי.
אתה עושה לי להתגעגע. כל כך יפה כתבת על הויקטוריאניות של אפריקה 🙂 הפוך על הפוך.
כן, בדיוק בגלל זה אני אוהבת את פינלנד. לא מפגרת, לפחות לא במובן הטכנולוגי – הכל שם הכי מעודכן שיש וזאת אירופה ועדיין – הכל מגיע אל הפינים מאוחר ולאט ויש את המרחבים האלה של הביצות והאגמים והשטחים האדירים, הפראיים, הנקיים. ובתים קטנים ואיכרים ואנשים פשוטים. אולי אני אפרסם פוסט על איך נראית שכונה של בתים בפינלנד. הצניעות.
יש לי תחושה שאני בסוף, למרות מזג האוויר הנוראי ואולי דווקא בגללו – אני אהגר לשם. השקט הזה. אני לא יכולה כאן. באמת. אני מתחילה להתחרפן כאן בעיר. אתמול ב-שתיים בלילה, השכנים, בנוסף לזה שהם עשו על האש בגינה שלהם עד השעות הקטנות של הלילה (ניחא) הדליקו מוזיקה בווליום. הרעש הזה מטריף אותי. ואם זה לא הם אז זה השכנים האחרים שיש להם בני 16 – שיישבו על הגג ויצרחו עד השעות הקטנות של הלילה. אין לי עמידות לדברים האלה.
הפלישה של שכנים יכולה להטריף את הדעת. אני שמח שאני גר במקום שבו כולם מכבדים את הפרטיות.
היתרונות של עולם פשוט, רבים מאוד מכל נוחות העולם המודרני.
עדיין אני יכול ליהנות מכל יתרונות חברת השפע, אך את המזיק אני משאיר מחוץ לשערי ביתי.
שתהיה השבת נעימה 🙂
האמת היא שאני לא ממש מצליחה להבין למה זה מטריף אותי ככה. לא הייתי ככה. גרתי במקומות רועשים וזה לא נגע בי ככה. אני זקוקה יותר ויותר לשקט ואני לא אוהבת את הנזקקות הזאת ואת הדחייה הזאת שנהייתה לי מרעש. יש לי תיאוריה שבגלל שהדירה הקודמת שלנו הייתה מאוד רועשת פיתחתי איזו התנגדות כזאת. אבל מצד שני מוזיקה בווליום בשתיים בלילה – זה לא בדיוק משהו שקל לספוג. במיוחד בתקופה שגם ככה אין לי הרבה שעות שינה ובכלל היא תקופה עמוסה רגשית מאוד.
הייתה לי שיחה פעם על העניין הזה עם נזיר בודהיסטי. זה מדהים איך משהו שמישהו אמר לך פעם, שכששמעת את זה לא בדיוק הבנת את המתנה שאתה מקבל ואז פתאום ברגע הנכון, אתה נזכר בזה.
הוא אמר לי שהיה לו קושי עצום בנסיעות באוטובוס כשבני נוער יושבים בספסלים האחוריים ומשמיעים רעש נוראי. העניין בבודהיזם ובכלל במסע שמחפש איזון הוא לא להיכנס לפינות של אוהב/שונא והוא אמר לי שהוא פשוט התחיל למדוט על הרעש הנוראי, להתרכז בו.
אני מתחילה להבין שזאת הדרך הכי יעילה לחיות. אל תנסה לשנות את העולם בחוץ (זאת אומרת אם יש משהו יעיל שאתה יכול לעשות בבקשה) אבל תעבוד על הדחייה שלך, על האופן שבו אתה שומר על איזון.
העולם כולו הוא האופן שבו אתה תופס אותו. זה חתיכת סיפור. אפילו כשאני כותבת לך את זה – מתכווצת לי הקיבה.
אם אני מסוגל לשנות משהו, הוא ביכולת שלי להתמודד עם מה שבתוכי. אולי זה מה שמאפיין מאוד את חיי. היכולת הפנימית הזו. היא כמובן מקרינה גם החוצה, אך קודם כל היא עושה את העבודה פנימה.
ממש חשתי את ההתכווצות