Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2010

חוד הרים את השרביט בפרויקט הזה: עשר הסצנות מהסרטים, "שיעבור דרך כל ישרא ואף דרך כל הבלוגים בעולם".

טוב, לא בדיוק הלכתי על עשר וגם לא על סצנות. גם כי חלק מהסרטים שאהבתי, קשה לי לבודד סצנה ספציפית ולהגיד זה – זה הרגע הגדול, כי בסרטים גדולים נוצר איזה מכלול שהוא חלק מהגדולה של היצירה. וגם כי ביו טיוב – אין את כל הסצנות ובלי להציג את הסצנה זה לא כף. וחוץ מזה שהכנסתי גם סדרות טלוויזיה.

לא חייבים לעבור דרך כל הדוגמיות כאן במכה אחת, אפשר כל יום אחת. באנו לשחק משחק. זה אמור להיות כף. אם כי חלק מהחומרים כאן כבדים למדי.

 אז כמובן ישנו המטרקיס – שלו כבר הקדשתי פוסט , כולל התייחסות לסצנה האהובה עלי.*

* סרט יחסית חדש, הסרט Head On של הבמאי Fatih Akin – יליד גרמניה בן להורים מהגרים מתורכיה. והסרט, שנוגע בזהות המבולבלת והשסועה של הדור השני להגירה, יש בו עוצמה אדירה.  צילום הפתיחה בטריילר, שזה הסרטון הראשון – הוא גם השוט שאיתו נפתח הסרט. המכונית שנכנסת בקיר. הרס עצמי הוא גיבור מרכזי בסרט.

ועוד טעימה מהעוצמה של הסרט



לואיס בונואל – מכל הבמאים של ה"גל החדש" הצרפתי, הכי אוהבת אותו. ובעיקר את הסרט Cet obscur objet du désir (that obscure object of desire).

  * דיויד לינץ' שבצד ימין תחת אהבות (מורה דרך) מופיע ראיון איתו.  וכאן סצנה מתוך "ראש מחק". לטעמי זאת אלגוריה מופלאה על החיים. הבלונדה, עם הפרזורה המפוארת, כביכול נראית טוב, עם השמלונת החמודה, אבל בעצם מכוערת יש בה משהו מפלצתי. משחקי הכאילו, הפוזות החברתיות, הנחמדות כביכול. ולא רק מכוערת, הצעדים הקטנים האלה על הבמה – כאילו רוקדת, אבל פוחדת לזוז. כל הדברים המזוויעים שזוחלים תחתיה והאופן שבו היא מוחצת אותם והשיר : In Heaven everything is fine – הציניות המושלמת שסוגרת את המעגל הזה היטב. אחרי השיר אפשר להפסיק לראות את הקליפ. הצפייה לא פשוטה.

 

ומכיוון שאני הולכת להכניס כאן גם סדרות טלוויזיה אז כמובן הטווין פיקס שלו. ראיתי את הטווין-פיקס בהקרנה רצופה של יומיים באולם הקולנוע – זאת הייתה חוויה מדהימה ומה שחיזק אותה היה הקטע שבכל פעם שיצאנו חיכו לנו דונאטס וקפה. קפה, פאי דובדבנים ודונאטס הם גיבור מרכזי בסדרה. מישהו עלה על זה כאן. 


וזה הפתיח של הסדרה. כל כך דיויד לינץ. השלווה הזאת ומתחת כל המעיינות התת-קרקעיים.

* פייר פאולו פאזוליני – ענק. שוב הוא הנבחר שלי מהנאו ראיליסטים האיטלקיים. בזמנו הקלטתי את הסרט הזה The  Gospel According to Matthew מהטלוויזיה – בתקופה שעוד היינו מקליטים בקלטות וידאו 🙂 ובמצב רוח המתאים הייתי צופה בו.

פאזוליני מתרגם לקולנוע את הבשורה על פי מתי, אחת מארבע הבשורות של הברית החדשה, שנכתבה לפי המסורת על ידי מתיו, אחד משניים עשר השליחים, מפיו של ישו. אין לי ספק שזה הסרט הכי טוב שעשו על ישו. מה שמוזר הוא שפאזוליני קיבל תמיכה לסרט הזה מהכנסייה הקתולית וזה מוזר כי בשל הסרטים האחרים שלו שעסקו בזנות גברית, הומוסקסואליות, עולם תחתון – כל המרכיבים הטובים, פאזוליני הועמד לדין על פרסום "סרטי תועבה". עוד קטע מדהים בביוגרפיה של פאזוליני – מעבר לזה שהוא נרצח ברצח ברוטאלי שעד היום לא פוענח – זאת העובדה שהסרט האחרון שיצר לפני שנרצח, היה הסרט הראשון במה שהייתה אמורה להיות "טרילוגיית המוות".

וישנם כמובן אלדומובר וקוסטריצה. הייתי מוכנה לעבוד חצי שנה כדי לקנות את הזכות להיות חלק ממסיבה כזו.


וזוהי הגרסא של קוסטריצה למטריקס

קורסוואה ושבעת הסמוראים שלו


טרנטינו בספרות זולה – וזאת באמת אחת הסצנות היותר אהובות עלי בסרט. שני הגנגסטרים האלה שהולכים לרצוח גנגסטרים אחרים והשיחה האינטלקטואלית הפילוסופית כבדת הראש שלהם על גבולות המוסר (האם לתקיעת הלשון בקודש הקודשים יש משקל זהה כמו לפוט מאסאג').


מונתי פייטון -The life of Brian

הביקורת המופלאה על ארגונים (יהודיים) שמאלנים קיקיונים. קבלו את תנועת ההמונים PFJ (The people's front of Judea)

ואי אפשר בלי תכנית הטלוויזיה שלהם ומתוכה המערכון של המשרד להליכות טפשיות


רציתי להכניס גם קטעים מעמוק באדמה וחשיפה לצפון, וכמובן שישנם סרטים וסצנות אחרות אבל יש גבול גם לנכונות שלי לעבודת פרך.

אני מעבירה את השרביט בתקווה גדולה שמשורבטות/ים אחרים ירימו את הכפפה, ואז לכולנו צפויה הנאה מרובה (גם שלוש סצנות זה בסדר :))) )  המכרז פתוח לכל מי שהגיע לכאן ויש לו חשק לייצר פוסט סיזיפי. מצד אחד סזיפי, מצד שני מעניין, זה היה כף לעשות את המסע הזה.


 

Read Full Post »

גם אני רוצה להתפרץ

בשעה זו הייתי אמורה לעשות ויש אחרון על המזוודות, לוודא שלא שכחנו כלום ולהזמין מונית לשדה התעופה. במקום זה, אנחנו מנהלים שיחות עם לופטהנזה והוגים רעיונות יצירתיים על הדרכים שנותרו בפנינו כיצד להגיע להלסינקי. חשבנו על להגיע לאירוביז'אן ומשם בגמלים או בשחייה להלסינקי.

הכל התחיל בגלל ההר הזה, הר הגעש אייג'אפאלאג'קול (עכשיו נראה אתכם מבטאים את זה) [Eyjafjallajökull גובה של 1,666 מטר] שיושב מתחת לאחד הקרחונים שהחליט להתפרץ ופיזר את ענן האפר לאלפי קילומטרים במרחב האווירי באירופה, וכל שדות התעופה המרכזיים באירופה נסגרו. 200 מיליון דולר נזק ליום לכל חברת תעופה אירופאית גדולה.

מסכנים האיסלנדים לא רק זה שהמדינה שלהם פשטה את הרגל, עכשיו המכה הזו.

 

 

חברה אמריקאית שגרה לא רחוק מהר געש אחר ( מאונט הלן), שהייתה לה הזכות להיפגש עם אפר מהסוג הזה ברגע נחיתתו לארץ, סיפרה שזה עשה המון נזקים לרכוש ושהאפר הזה מורכב בעצם מחתיכות זכוכית קטנות שזאת הלבה המותכת או וואטאבר – זה גם מה שפוגע במנועים של המטוסים.

האיסלנדים מסתובבים תחת ענן שחור וכהה ובאירופה אנשים מתרוצצים למצוא בתי מלון, כרטיסי רכבות ומכוניות להשכרה.

פינלנד סגורה ומסוגרת. אין שום פעילות אווירית – כל 22 (!) שדות התעופה שלה סגורים.

כל כך רציתי לא להיות כאן ביום הזיכרון ויום העצמאות וזה לא הולך לי. אלוהים מנסה להגיד לי משו?

עכשיו נבחנת אפשרות קצת יותר ריאלית – סנט פטרסבורג ומשם ברכבת.

טוב, עכשיו מסתבר שסגרו גם את מוסקבה ואת סנט-פטרסבורג. אנחנו נצא מפה ביום חמישי בגל הראשון של היוצאים לאירופה – לא רוצה לחשוב על הכאוס שמחכה לנו. מילא הכאוס, יש מצב שלא נחזור (אהבתי אתכם!). לא נחזור כי או שהר הגעש היקר יחליט שוב להתפרץ או שיהיה לנו (למטוס שלנו) מפגש לא נעים עם החלקיקים.

הנה קצת ציטוטים:

התפרצות הר געש באיסלנד אשר גרמה לביטולן של עשרות אלפי טיסות בכל רחבי אירופה, יכולה להמשך מספר חודשים, כך אמר מומחה לגיאופיזיקה לעיתון בלומברג.

"זה יכול להמשך במשך חודשים", כך אמר סיגרון הריינסדוטיר, בראיון טלפוני אשר נערך עמו. לדעתו, מה שהוא ראה עד כה הר הגעש יכול להתפרץ אחרי זה להירגע ואז להתפרץ עוד הפעם. סיגרון מציין כי הבעייתיות בהר געש כרוכה בכך שהוא מצופה כולו קרח וההתנגשות בין המאגמה הרותחת והקרח מובילים לפיצוצים גדולים.

מומחה נוסף מסוכנות לחקר הרי געש באיטליה, מייק בארטון, אמר כי ענן האפר מהתפרצות הנוכחית מסוכן יותר מאשר ענן מהתפרצות רגילה. בארטון אמר כי האפר בהתפרצות נוכחית קל בהרבה מאשר אפר רגיל ולפיכך יכול לנוע למרחקים ארוכים וגבוהה יותר לאטמוספרה, שזה עלול לשבש את תנועת כלי הטיס לזמן רב.

 

כתוצאה מביטולי הטיסות מניות של חברות תעופה רבות רשמו אמש ירידות שערים חדות.בריטיש איירוויס ירדה 3.1%, לופטהאנזה הגרמנית ירדה גם היא בשיעור של 3.68%, רייאן אייר נפלה ב-2.5%.

  ובקרוב הסרט

  

 

 

 

 


Read Full Post »

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

אני חושבת לא מעט על הגישה של יו ג'י.  יש בה משהו מטעה, אם כי אני חושבת שאני מבינה מה יו ג'י מנסה להשיג. גם זאת דרך. זה לא רק שיש מוארים שונים יש דרכים שונות. יו ג'י לא צודק כשהוא אומר שמה שיש עכשיו זה מה שיהיה כשנפסיק להאמין ב"אני". ברגע שאני מפסיק לראות את הדברים דרך החרכים האומללים של האני, נראה לי שהחיים משתנים. אי אפשר להפסיק להאמין שהאני קיים מבלי להפסיק להאמין במחשבות. להבין ש"אין אני" זה לראות את האופן שבו המחשבה מייצרת דואליות שקרית. כל הזמן. יש לי כאב ראש – שקר. אני מפחדת –שקר. אני רעבה – שקר. מה שיש זה – כאב ראש, פחד ורעב. אין אף אחד שהכאב ראש הוא שלו ואין אף אחד שהפחד הוא שלו ואין אף אחד שהרעב הוא שלו. יש מחשבה שאומרת הרעב הזה שלי. אני רעבה. זה קונסטרוקט ( מבנה) מחשבתי שהוא שקרי ומתקיים רק במחשבה שמפרשת את המציאות. אותו הדבר עם העניין הזה של השוואות. יותר מ- , פחות מ- כשאני שוקלת או מודדת – אני יכולה להגיד יותר מ. אז המחשבה פועלת במקום הנכון והמתאים לה. אבל להגיד על תופעות שמשהו הוא יותר ממשהו – זה קשקוש. אני לא יכולה להיות חכמה יותר או יפה יותר או טיפשה יותר. זה קונסטרוקט. זאת מחשבה  וזה שקר. יש תופעות במימד המנטאלי ואין אפשרות/מקום להשוות ביניהם וכל השוואה כזאת היא דמיונית והסיבה היחידה שאנחנו עושים את זה היא כי אנחנו מתחזקים את האגו.

 בכל אופן – ברגע שמפסיקים להאמין לכל הקונסטרוקטים ( אני פשוט נורא אוהבת את המילה קונסטרוקט), ברגע שמפסיקים להאמין למחשבות – החיים משתנים ויו ג'י מטעה. אבל הוא לא מטעה כי הוא רוצה להטעות. הוא אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שהאמונה הזאת ב"אני" תמות. ומה שמתחזק את האמונה הזאת באני הן הציפיות העתידיות. בכלל תפיסת העתיד. אתמול פירסמתי בעמוד ציטוט של קייטי ביירון, אלוהים בדמות אדם, כמו כולנו, שאומרת שאם אתה רוצה גיהנום תשיג לעצמך עתיד. אז יו ג'י רוצה לייצר את הנקודה הזו שבא אתה מפסיק לצפות לכלום – ואז אולי אז , ייווצר מפסיק שקט, כדי שהתנועה הזאת תיפסק. אחרי שהיית מוכן לוותר על הכל  ( כשאין ציפיות זה ויתור, זאת התמסרות מוחלטת). במקום הזה של ההתמסרות – אפשר לצפות באופן נקי יותר בריקוד השקרי של המחשבה.

וגם נראה לי שהוא עבר קטע בעניין. במובן שאולי על רקע התרבות שלו – היו לו איזה  ציפיות גרנדיוזיות מההארה במובן שיתחילו לצאת ממנו קרניים של אור או שמשהו מאוד דרסטי ובומבסטי יתרחש. ובמובן הזה – זה לא קרה.

אלו היו 30 הגרושים שלי על יו ג'י, שאני מקווה שבמקום שאליו הוא התאייד הוא סולח לי שקראתי לו חרא של מואר. כל יצור אנושי שמוכן ללכת את הדרך הזאת שמובילה אל החופש, ומוכן ללכת לאיבוד, אני משתחווה לפניו. אין קדוש מזה.

Read Full Post »