בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.
אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.
הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.
סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.
[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.
ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.
קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):
We never make a decision
When the time is right, the decision makes itself
אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.
נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?
המשך יבוא (אני מקווה).
_________________________________
הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.
הערה לעצמי: זה לא בדיוק סמנתיקה לקרוא לענן הזה "אני". דבר אחד זה איזה מצבור של תהליכים דינמייים שיוצרים תוצאה ודבר אחר זאת איזו תפיסה כזאת של אני מוצק, שיש לו קביעות בזמן וכו'. עדיין אפשר להשאיר את הסוגייה הזאת בצד, ולהתמקד בהיבט המזיק שלה וזה הרדיפה המתמדת לתחזוקה של האני הזה – שאני אחשוב שאני נפלא ומדהים ושאחרים יחשבו שאני נפלא ומדהים, וההיפך הדחייה והכיווץ מכל מה שמריח ביקורת שאומרת שאני לא כזה נפלא ומדהים והבושה – כי ביני לביני אני לא ממש בטוח שאני כזה נפלא ומדהים ואני ממש לא רוצה שגם אחרים יגלו את זה.
וההרחבות של כל הסיפור הזה – ההגנה על האינטרסים שלי, תנועה שהיא תמיד תנועה סביב האינטרסים שלי, כשהאינטרסים שלי זה כולל את הדעות והאמונות שלי, את כל מה ששלי. מי שמסכים איתי ומי שנגדי.
I witness my hand, therefor I am not my hand.
I witness my mind, therefor I am not my mind.
אחד המשפטים של אושו שאני אוהב : )
חבל על הזמן גמרת אותי עם המשפט הזה. ועכשיו נשארת השאלה: האם הוויטנס הזה הוא:"אני"? האני הזה שהמחשבה (המיינד) מייצרת ומדביקה? אפשר להתחיל לראות את מקורות הבלבול. תודה.
אפשר לחשוב כאילו הצבא הוא היחיד שעושה מה בראש שלו…
מה בנוגע לעיתונאים שלא מזיז להם כלום חוץ מהשם שלהם?
עיתונאים שלא מזיז להם כלום – פחות מפחידים אותי מצבא שמנהל מדינה ( אנחנו עוד לא שם).
אוף זה כל כך הרבה יותר מורכב. זה כל כך שטחי כשזה ככה במילים. וזה חלק ממה שבעייתי בזה. התהליכים הרוחניים האלה שמדברים עליהם, המיינד הזה שמדברים עליו, הוויטנס, אלה הכל פעולות שמתבצעות אצלנו בתוך המח.
המיינדפולנס אמור לעזור לנו לבצע קשרים חדשים במח דרך ההתבוננות הזו, לראות את התהליכים, להבין באיזה מובן התבצעה שם למידה שגויה ולהצליח ליצור לזום התנסויות בפועל שייצרו קשרים חדשים במח שיקחו את מקומם של ההתניות הישנות האלו. זה כרוך בהמון עשייה, אין כאן שום דבר פסיבי. ושום הארה שמתרחשת מעכשיו לעכשיו לתמיד.
מקווה שהצלחתי להיות ברורה, אנ'לא בדיוק במצב התנסחותי בהיר כרגע.
הצלחת להבהיר את עצמך מצוין. אני ממש לא רואה איפה אנחנו לא מסכימות.
במחשבה שנייה – לך ברור שאין שום היבט פסיבי. פסיבי – זה קצת הגדרה בעייתית כי אז אני מצטייר כמו תפוח אדמה שדברים קורים לו. אני נוטה יותר לחשוב שיש מזה ומזה. אני עושה את החלק "האקטיבי" שלי ובהנתן התנאים, התבונה שלי משתבחת – האסימונים יורדים…
בעניין ההארה – פגשתי אנשים שזה קרה להם, כאלה שאני מאמינה לעדותם. בודהה התעורר ואני מאמינה לעדות שלו. אבל אם ההארה זאת הנקודה שאנחנו לא רואות עין בעין, סבבה. אני בעד יצירת הקשרים החדשים במוח שייקחו את מקומן של ההתניות הישנות. אנחנו יכולות לסגור על זה.
בקשר לנושא ההארה, אתון יקרה, קודם כל – מעולם לא פגשתי אדם מואר, אז אין לי למה להשוות…
מה שכן, לתפיסתי, המצב הזה שמדברים עליו, הוא מצב שמצליחים להשתחרר מהשליטה של המערכת הלימבית במח, ועוברים לגמרי למצב תודעתי של המח היותר מתקדם. כי מקור הסבל בחיים שלנו, נעוץ בין השאר בתגובות האוטומטיות של המערכת הלימבית. ולהצליח לעקוף אותה אפשר רק בעזרת הרבה מאוד מיינדפולנס, ובמקרה שלי גם 50 מ"ג ליום…
לא יודעת אם את מכירה את נושא הממים ממטיקה, שלתפיסתה של זו שמתעסקת עם זה מילים הן כמו וירוסים שפשוט משכפלים את עצמם ואחת מהמילים שהכי הצליחו בזה היא I – זה סוג של הפשטה נוראית איך שכתבתי את זה אבל לא התחשק לי לחפש כרגע הפניות וציטוטים. עצלנית קצת הבוקר.
תראי ברור שה"ביולוגיה" היא מרכיב חשוב בסיפור הזה. כמי שלקחה הורמונים וראתה מה זה עושה לה, ברור שהמערכת הביולוגית היא חלק מהמשחק. היא חלק מהמשחק אבל קשה לי לראות בה את ההסבר כולו – כי אחרת נכנסים לפינות סביב כל הנושא של אבולוציה אישית, פרטית. מה גם שהבנה של ביולוגיה היא הבנה של מחקר. אני מביט על האדם – באופן אובייקטיבי, מכניס אותו לתנאי ניסוי, מודד תגובות של תאים. המבט הסובייקטיבי נשאר בבית – לא רלנבטי, כשאני ניגשת להבין איך עובדת המערכת הלימבית, מי שאני במובן של איך קמתי היום בבוקר, לא רק שלא רלבנטי, אלא אסור שיהיה רלבנטי כי אנחנו עוסקים במערכת חקירה אובייקטיבית. זה המערב והגישה המחקרית שלו לשטעמי מוגבלת.
היא מוגבלת כשאני מנסה להבין את העולם הסובייקטיבי שלי מתוך הגישה הסובייקטיבית שלי – וכשאני מחפשת אמת בתוך העולם הזה.
בעולם הזה לאופן שבו אני מפרשת את מה שאני תופסת יש השפעה קריטית על האופן שבו אני אגיב לסיטואציה. זאת אומרת לפרשנות שלי – יש השפעה קריטית על התגובה, כולל זו הביולוגית. זאת אומרת מחשבה מניעה רגש מניעה פעולה.
זאת רשת סבוכה מאוד של גורמים של סיבות משפיעות המייצרות תוצאות.
המערכת הביולוגית שלי – יש לי עליה השפעה מסוימת. אני יכולה לקחת כדורים, אני יכולה לאכול בריא, להתעמל, ללכת לישון מוקדם, להשתדל למנוע מחלות. אני יודעת שמתח, כעס ורגשות שליליים בכלל לא בריאים לי.
על המערכת של החשיבה – גם יש לי השפעה.
בהשפעה הזו אני מתמקדת – חקירה של המחשבה, עבודה עם המחשבה, שינוי פרדיגמות, נקודות מוצא ותפיסה. הצבת מטרות שאני מחוברת אליהן ומתוך כך הנעה של מוטיבציה כהנעה לפעולה.
כמו גם אני עובדת עם ההתניות שהן התניות התנהגותיות. הרגלים. החלפה של הרגל בהרגל.אני עובדת על המחשבה והרגש דרך ההרגל.
כל זה הוא מסע – שיש לו מטרה אחת: שקט, שמחה ואושר.
אחרי שכתבתי את מה שכתבתי למעלה – אני מבטיחה לך שזה לא מכסה את מה שקורה כאן. ישנם רבדים שמשפיעים עלינו, שלא נכנסים למשוואות ה"מוסכמות" בעולם המערבי המודרני שבו אני ואת חיות. אין לי בעייה עם להישאר עם ההגדרות לעיל.
יש כאלה שמאמינים באמירה הזו – "אם זה לא מקולקל – אל תתקן". אני שואפת תמיד לצמוח ולהשתפר ולהבין טוב יותר – גם אם זה לא מקולקל. אבל זאת אני. אם אנשים מרגישים שהחיים שלהם דבש ושום דבר לא מציק להם – סחטיקה עליהם.
אני רואה שקרים על גבי שקרים, אנשים נאחזים בדימיונות, מחפשים פינה של ביטחון וודאות, מחפשים משמעות.
אני אחת מהם.
איזה מצחיקות אנחנו, בתכלס אין בינינו שום ויכוח.
כשאני מדברת על קשרים במח, אני מדברת על המחשבות שלנו שנובעות מתוך הקשרים האלו, והקשרים האלו הם תוצאה של למידה, הם תוצאה של תחושות ועשייה ולא להפך.
באופן בסיסי איך שאני רואה את זה בכל אופן, אנחנו מטמיעים את החוויות הראשוניות שלנו שהופכות לדפוסים מחשבתיים במח שאנחנו משחזרים כל הזמן. זה בר שינוי.
ואני מדברת על שילוב של מיינדפולנס, שזו בהחלט לא תפיסה מערבית, עם נוירופסיכולוגיה.
אני ידעתי שאנחנו קרובות יותר מרחוקות. מי שעובד לצאת מהבור – חייב שתהינה לו איזה עמדות מוצא בסיסיות שתאפשרנה את התהליך. בואי נגיד שפסיביות- תלותית מול נסיבות חיים ודפוסים מחשבתיים – זה לא עמדת מוצא שמאפשרת שינוי.
זאת בדיוק הנקודה. העניין הזה שאני מנכסת ל"אני" הזה החלטות – זה מה שמתחזק את הבלוף. זה לא סמנתיקה. יש אוסף של תהליכים שמוביל להחלטה. המחשבה מכוונת, יש לה את הכוח לכוון. המחשבה מופעלת על ידי כוחות. חלקם בחומר, חלקם ברוח. מה מכוון את המחשבה? האם אני אזכה להבין את הפאקן סיפור הזה?
המחשבה לא יכולה להבין מה מכוון אותה. אם זאת תהיה הבנה – היא תבוא ממקום אחר, באופן אחר. אני מבקשת תשובה. ברור לי שהמחשבה היא קצה של קרחון. איזה שפיץ כזה שבולט, שפיץ של תהליכים לא מודעים.