Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2010

פרידה

יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.

הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.

אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.

אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.

בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים 🙂 – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.

אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר  ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.

תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.

***

מחווה של אהבה למרג'

התוצאה שיצאה לי

 You would most likely taste like undercooked fish

What would you taste like to a cannibal?

Read Full Post »

שבועיים אנשים יקרים זה המון זמן מסתבר. בכל פעם שאנחנו מגיעים לכאן לשבועיים – אני קולטת ששבועיים זה המון זמן.

סיכום ביקור.

בשבוע הראשון נבחרת ההוקי של טורקו (העיר שאנחנו שוהים בה) זכתה באליפות פינלנד. שמענו צעקות ברחוב. ככה אנחנו תמיד מתוודעים לאירועים כאן. בכל אופן ברגע הראשון חשבנו שהניאו-נאצים כבשו את העיר . TPS -טה-פה-אס זה שם הקבוצה וזה הולך ככה: תוך כדי צריחת שם הקבוצה דופקים אגרוף קפוץ על החזה פעמיים ומסיימים במועל יד. תוסיפו לזה שצבעי הקבוצה הם שחור ולבן (וגם חרדל) וזה מה שראינו מהחלון של המלון. שיירות של מכוניות עם דגלים ונגינת המנון הקבוצה ובגדול היסטריה המונית.

במשך שלושה ימים המשכנו לשמוע את הקריאות האלה מתחת לחלון. למחרת עשו פה בכיכר, חגיגה. הם כאן שרים את ההמנון שיצא לנו מכל חור. כשהגענו בבוקר לאכול ארוחת בוקר במלון – קידם את פנינו הימנון הקבוצה שהשמיעו כאן ברדיו בלי הספקה.

 וכאן בגרסא הרשמית

 

אה כן, וגם הפעם בכיתי כששמעתי אותם שרים את ההמנון של הקבוצה ואני בוכה כל פעם שאני שומעת את השיר הזה. לא ברור הקטע הזה. אני נגנבת ממנו. אני מתארת לעצמי שהפינים סביבי חשבו שאני ממש מתרגשת מהנצחון של הקבוצה, מה גם שלגמרי במקרה הבאתי מהבית את הצעיף צמר השחור לבן שלי ואני עוברת לגמרי בתור פינית. אה ותסתכלו ותראו שכמו תמיד בפינלנד , הקהל מאוד מעורב –  בין אוהדי הקבוצה יש המון נשים וקשישות.

האחד במאי

זה לנו האחד במאי השלישי כאן. הפעם לא ממש חגגנו. שנינו היינו שפוכים מהעבודה. ירדתי קצת למטה צילמתי והתחככתי קצת עם המקומיים השמחים.

 

וזה הבלון האהוב עלי

האנקדוטה היוצאת דופן הפעם היא שיצא לי לפגוש את מנהלת המלון. איזו אישה מדהימה. היא בעצם מנהלת שני מלונות וארבעים (!) מסעדות ששייכות לרשת. איזו נוכחות. לבושה מדהים עם הבלאקברי שלה. היא שלחה לנו לחדר שמפניה ותותים.

 והרי לכם תמונת האחד במאי המסורתית.חייבת להגיד שכאן בפינלנד למדתי לשתות שמפניה ולאהוב את זה.

כשפגשתי את מנהלת המלון התרגשתי כמו שילדות בנות 16 מתרגשות כשהן פוגשות את הכוכב שלהן. המלון הזה מנוהל כל כך טוב שפשוט אי אפשר שלא להעריץ אותה. מכל המלונות בעולם שהייתי בהם והייתי –כאן אני מקבלת את השירות הטוב ביותר והאישי ביותר. לא קרה שרצינו משהו, היינו צריכים משהו ולא קיבלנו. כולל מנורות קריאה שיש להם כאן במלון

 

ורציתי לקנות עבורנו – ופקידת הקבלה חיפשה מי מייצר אותן, התקשרה למפעל (!) וקיבלנו שתי מנורות במשלוח ישיר למלון (!).

למחרת צילמנו מהחלון את תהלוכת האחד במאי

 

היה לי חשוב לתפוס את הזקן ההוא שזכרתי מהתהלוכה בשנה שעברה. מראה פאתטי  ומכווץ את הלב האופן שבו הזקן הזה נושא את כל מסורת הקומוניזם הפיני על כתפיו. השנה התהלוכה מאחוריו הייתה קצת יותר גדולה מהשנה שעברה (בשנה שעברה צעדו שלושה השנה ספרתי שישה צועדים – האם המפלגה הקומוניסטית בטורקו הכפילה את כוחה? חיוך). כל השאר הם מפלגות סוציאליסטיות – חלקן מיוצגות בממשלה)

 

 

 

מה שכן למחרת עשינו טיול מדליק באיים. זאת המעבורת שלקחנו. אל תתנו לשמיים הבהירים להטעות אתכם. שש מעלות ורוח צפונית מקפיאה.

 

 

וזה תמרור שמאוד אהבנו.

וגם הקטעים כאן בפינלנד שגם אחרי עשר שנים מצליחים בכל פעם לעשות לנו הפתעה. כאן למשל ראינו שלט לתחנת דלק, והיינו על מעט מאוד דלק – ובסוף הגענו לתחנה…

 

 אז כבר נכנסנו למסעדה שהייתה שם – המסעדה היחידה הפתוחה ביום ראשון ברדיוס של 100 קילומטר

 ***

היו כאן פעמיים אזעקות. פעם אחת ניסוי צופרים. חשבתי שאני הוזה. אני יושבת ועובדת בחדר של המלון ואני שומעת אזעקה עולה ויורדת. בהתחלה סירבתי להאמין למה שאוזניי שומעות. חשבתי שזאת תופעת פנטום, שרידים מיום השואה ויום הזיכרון שרודפים אחרי גם לכאן. צלצלתי לקבלה ומסתבר שכן – ניסוי צופרים. בפעם השנייה הייתה אזעקה של שריפה. לא הזזתי את עצמי מהחדר, נשארתי בחיים כדי  לספר .

***

יום הסטודנט הפיני

ואם לא הספיקו לנו כל האירועים המרגשים עד כה. הגיע לטובה גם יום הסטודנט הפיני. [יש לי סוף כל סוף הוכחה מצולמת שאנשים כאן תקועים עמוק בשנות ה-80 (במקרה הטוב) מבחינה מוזיקלית – אם לא הצלחתם לזהות היא שרה את "איימ סו אקסייטד" של הפוינטר סיסטרס].
מהו יום הסטודנט הפיני? הם מקבלים כרטיס כזה – שבו הם צריכים להחתים כל משבצת. איך מחתימים כל משבצת? הולכים מתחנה לתחנה (האוניות על הנהר זאת תחנה אחת) – מקבלים משקה אלכוהולי לבקשתך (בירה בדרך כלל) וממשיכים הלאה – כל המרבה הרי זה משובח. מי שמגיע ל-12 החתמות נקרא קפטן. בסוף היום יש מסיבה. מה שבפועל קורה שאת כל יום הסטונדט שלך אתה מבלה בעמידה בתור ובריצה מתחנה לתחנה. גומרים אותי הפינים האלה.

 

 

המסיבה הפעם בהתקיימה בדיסקוטק של המלון שלנו – 2,500 סטודנטים. ובמסיבה הם מקבלים את הפאצ' הזה שהם מדביקים על הסרבל –אחווה הזה שלהם (הסרבלים הצהובים). אלה למשל סטודנטיות שנה ראשונה/או מגה-חננות.

 ואלה חיות מסיבה. הם לומדים לנצח, זרק לי איזה פיני בציניות.

 ואי אפשר בלי גילויים חדשים בשדרת אספלנדי

בית קפה מדליק שגילינו בשדרות אספלנדי בהלסינקי. אין לנו בתי קפה כאלה בארץ. בתי קפה מוקפדים, המלצרים במדים עם חלוקים, השירות מתוקתק, תקרות גבוהות, עיצוב שחבל על הזמן. אין לנו ולא יהיה לנו. יען כי אנחנו אזיאתים.

 

 על המראה רשום מתכון של העוגה הזאת.

 

 אני אוהבת את האופן שבו העיצוב של בית הקפה משלב בין ישן לחדש. אלו השירותים. בצד זה המעיל האדום שלי. בכל תא יש תמונת ספורט ישנה אחרת.

 ****

ערכת הפיקניק החמודה הזו

וסידור השולחן החביב

 

 

מחר טיסה. חזרה לשרב. אני פוחדת.

Read Full Post »

לא יודעת

אתמול שוב צפיתי בוידאו הזה. חוקרת המוח, ד"ר ג'יל בולטה שחוותה שבץ. אין לי ספק שהיא חוותה הארה. מה שמחבר אותי אל מה שיו ג'י אומר שהסיפור הזה של ההארה יש לו אלמנט ביולוגי. משהו שקורה במוח. או.קי. אין לי ספק שלהארה יש גם צד ביולוגי – זאת אומרת משהו קורה במוח. עד כאן זה  קל, זה פשוט.

אבל הנה אישה שלא ישבה למדיטציות, שלא "עבדה" על עצמה בשום צורה – כל מה שקרה לה זה כלי דם שהתפוצץ אצלה באונה השמאלית והופס – היא מבינה את מה שבודהה הבין. שוב מהדהדות המילים של יו ג'י ( הוידאו התחתון);

what has happend to me is a pure and simple phenomena; the machinations of the mind have come to a stop.

ואם זה רק עניין של מכניזם במוח, כפי שמציג את זה יו ג'י, איך זה שקייטי ביירון באמצעות תובנה שקשורה לאופן שבו היא מאמינה למחשבות הגיעה לאותו מצב? זאת אומרת אנחנו יכולים להשפיע על העניין המוחי הזה – שלא באמצעות הביולוגיה אלא באמצעות ההכרה.  הרי גם יו ג'י עצמו עבר תהליך חיפוש אינטנסיבי.

זה מעלה אצלי שאלות נוספות – האמת הזאת שאני מחפשת אחריה מתחת למיטות ומתחת לספות, על הברכיים – האם זאת אכן ה-אמת? במובן שהנה יש לנו אונה שמאלית שיש לה סיפור X  על המציאות ( אני נפרד שיש לו זהות והנפרדות שמגיעה עם זה) ואונה ימנית שיש לה סיפור אחר ( הכי אהבתי זה את האופן שבו היא תיארה איך היא לא זיהתה גבולות בין היד שלה לקיר ושהכל הפך לתנועת חלקיקים זורמת – שזה תיאור שחוזר אצל אנשים שחוו הארה). ומדוע שהסיפור של האונה הימנית יהיה שווה יותר מהסיפור של האונה השמאלית? החתירה הבלתי נלאית הזאת שלי קשורה לאמונה, או הייתה לפחות עד עכשיו קשורה לאמונה, שמה שיש לאונה הימנית לספר לי קרוב יותר למציאות מהסיפור של השמאלית. עכשיו אני שואלת את עצמי: האמנם? האם יש לנו בכלל אפשרות לגעת בדבר הזה שנקרא מציאות? האם יש דבר כזה? האם כל הסיפור הזה של ההארה הוא בסך הכל דרך אחרת לתאר תפיסה של משהו שאינו לא בלתי תלוי בתופס אותו?

האם שיש ערך אחר למי שמגיע לאותו המצב באמצעות עבודה עם התובנה? יש מצב כי אז שתי האונות פעילות ואת מה שמבינה האונה הימנית גם השמאלית מבינה – שזה אולי ההישג הגדול. לא יודעת.

מה שבטוח זה שיש לי תחושת דה-ז'ה-וו חזקה מאוד ביחס לכתיבה של הפוסט הזה שמעולם, עד כמה שאני זוכרת, לא כתבתי אותו בעבר.

Read Full Post »