Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 23rd ב-מאי, 2010

פרידה

יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.

הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.

אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.

אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.

בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים 🙂 – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.

אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר  ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.

תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.

***

מחווה של אהבה למרג'

התוצאה שיצאה לי

 You would most likely taste like undercooked fish

What would you taste like to a cannibal?

Read Full Post »