יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.
הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.
אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.
אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.
בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים 🙂 – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.
אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.
תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.
***
מחווה של אהבה למרג'
התוצאה שיצאה לי
You would most likely taste like undercooked fish
חבל. למה שלא תייבאי את כל הבלוג שלך – ככה כמו שהוא – ל-wordpress.org ואז פשוט לא תכתבי בו יותר? ככה לפחות תישאר לך (כן, לך עלכ – לכולם!) ההיסטוריה של הבלוג? אולי במקרה יום אחד תרצי לחזור ולקרוא (כן, לקרוא עלכ – לכתוב!) בו שוב.
Take care!
גם את. מה את הולכת לעשות? להעביר את הבלוג לוורדפרס?
אהבתי את העלכ – שנים שלא שמעתי מישהו אומר עלכ. אני זוכרת שפעם כל הזמן הייתי אומרת עלכ. אני זוכרת שהבן דוד המלוקק שלי היה מזו-זע שאני אומרת עלכ, עלכ.
בכל אופן כן אני שוקלת את העניין של הוורדפרס.אם תרצה ואני אפתח בלוג חדש, אני אעדכן אותך.
ברגע זה גמרתי לכתוב תגובה לefyska והחלטתי שאותה תגובה מתאימה גם פה. אולי חלקים קצת לא מתאימים אבל הרעיון כן מתאים. In a way your blog is a connection to Finland where my other half is living. A place I may call home in the near future. but that is my reason to read your blog, you need to have your own. As you see from my post to efyska I have lost my father not long ago. For years I asked him to write his life story which was very special since he grow up during WWII and done many things in his life. He always said he will and never got around to it. A huge chunk of family history left and was lost with him.. One day I may write what I do remember but it will not be the same. I hope you will back-up your blog and store it in safe place..
To you also I wish the best of luck in a new "home" for the blog and I hope to keep enjoying reading you in the future.
את שואלת למה לכתוב בלוג?
לתיעוד, פשוט לתיעוד. יום יבוא ואולי תשארו בהולנד ואולי תחזרו לישראל. הילדים יגדלו אתם תתבגרו(לא אמרתי תזדקנו) ואז יגיעו השאלות…
אולי מנכדים ואולי הילדים ירצו להזכר.
החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ולא תמיד זוכרים את הדברים הקטנים שעושים משפחה.
את אבא איבדתי לפני זמן קצר ועכשיו אין את מי לשאול על החיים שהיו פעם… דברים קטנים שלפעמים מאפסים אותנו בימים שזה נחוץ. אם יש סיבה לפתוח בלוג אז יש סיבה להמשיך אותו אפילו בצורה יותר מצומצמת.
יש לך את הקוראים כמוני שנהנים לשמוע על חיים של משפחה ישראלית במדינה חדשה אבל זה גם קשר למשפחה היותר מורחבת…
את הקשר שלי איבדתי, אני מקווה שתשמרי את שלך ואולי תרצי לתעד חלק חדש מהחיים.
בהצלחה
חבל. כל כך חבל ועצוב שאת עוזבת. את כותבת כל כך טוב ויפה, שפשוט חבל לי לראות אותך עוזבת. אם אפשר, נסי להישאר בכל זאת, אולי בפלטפורמה אחרת.
מקווה שתישארי בבלוגוספירה. אני אתגעגע.
אתון יקרה,
תודה על המילים החמות. החזרתי אותי שלוש שנים אחרוה עם רשימת השמות שהזכרת.
בכל מקרה אני ממליץ להעביר את הבלוג למקום אחר גם אם אין לך כרגע כוונה להמשיך לעדכנו. אולי בעתיד תשני את דעתך?
המעבר לוורדפרס.קום לדוגמא, הוא קל ומהיר מאד.
נהדר לשמוע, אתונוש. שימשיכו להתגשם חלומות, מתוך ערות : )
מקווה שתמשיכי לכתוב, ואם לא – אני אציק לך במיילים מדי פעם.
ססמין יקרה – כן יכול להיות שיום אחד נחליט להישאר בהולנד, יש מצב ואז יהיה לנו מה לספר לנכדים. היה נחמד להיות לרגע אפיסקה 🙂 הבנתי את הכוונה.
אורי – רק בשביל התגובה הזו היה שווה לשקול את מותה של האתון בכובד ראש. גם הפצעת כאן וגם כל מה שכתבת. אולי בלוג חדש? אולי נמשיך את הישן אבל אתון תהפוך להיות מישהי אחרת?
שזה גם התשובה לאלעד. בבקשה , בבקשה, הרווחת ביושר את המילים החמות. תמיד היית שם, כשהייתי צריכה 🙄
חודיניו – אתה אף פעם לא יכול להציק לי. בהגדרה. בטח מיילים.
לא יודע. עצוב לאעצוב.
פעם שנייה ביומיים שבא לי הדימוי של וינקר.
אני כבר מתגעגע אלייך (שזה המשך טבעי לגעגועים אלייך בין פוסט לפוסט).
איווי (תמיד תהיי לי איווי) כל פעם שאת מגיעה לסיבוב שאחריו כבר לא אראה אותך, תסמני עם הוינקר, שאדע להיכן לפנות בכדי להמשיך בנתיב… (עד שמצאתי איווי, אל תעזרי לי ללכת לאיבוד ממך)
אהבה רבה משדות {}
בוודאי שווינקר איש יקר, בוודאי. אני לא יכולה לראות ציפור מבלי לחשוב עלייך 😀
מקום מושלם… תשמרי לי מקום לידך…
געגע {}
אני אהיה נורא עצובה אם תלכי 😦 אפילו מאד נורא
(אני אתגבר לבסוף, אם את מוכרחה 🙂
לא חשבתי על האפקט הנעים הזה שיהיה לפרידה הזו נורא כף, העניין הזה של להבין שנגעתי באנשים:) תודה מתוקה. נראה מה אעשה 😯 אם אפתח משו מבטיחה לעדכן.
אבל מה נעשה עם זה שאת כל כך מזכירה לי אותי? ולא סתם, דווקא את החלקים היותר טובים שבי!
שמחה לשמוע שהיקום מחייך. אני בדיוק הבנתי שחזרתי למשבצת הראשונה ואני לא יודעת מה, לכל הרוחות, אני רוצה בדיוק לעשות. אני יודעת מה האיכות שאני רוצה להרגיש אבל עוד אין לי מושג איך מתרגמים את זה למרחב הדחוס שלנו.
🙂 כן, משהו באנרגיות, אולי קצת בפינות החדות, שלא מחשבנות ולא פוחדות להסתכל על המציאות אז איז וגם לבטא את זה לא בצבעי פאסטל. את הפוסט שלך על הכּוּס המרוטש, אקח איתי לקבר.
הכי חשוב לא לוותר בובה. לא לוותר. לא לוותר. ומבחינה מעשית זה אומר לחפש, לבדוק, ליזום, להציע, להתנסות ולא לוותר עד שהטעם הזה, האיכות הזאת שאת רוצה להרגיש מגיעה אלייך.כשזה קורה זה כל כך מתוק, כל כך מתוק, כל כך מתוק.
הכי חשוב בעצם זה לחשוב, לחשוב ולעשות כל הזמן עבודה של חשיבה וחיפוש, בצורה מובניית. יש ספר שכתב אותו כומר – שהוא מצוין כספר עזר לחשיבה, תנסי להשיג אותו. אני לא יודעת אם תרגמו לעברית.
היקום חייך, היום בבוקר הגיע הפקח מהעירייה שלא הסכים לחתום על התיק – כי האדריכלית שלי לא שרטטה את הסככה המצוקמקת שהשכנים המסכנים שלי שמו – מעל למייבש כביסה שלהם. ובו זמנית קיבלתי בפקס מרשם לאולטראסאונד ובדיקות דם ואני מתחילה לקבל טעם אחר על הלשון – איך זה ירגיש לעשות שיפוץ וטיפולי פוריות גם יחד. כף לא נורמאלי. קשה לי לחכות 😕
אוי. בהצלחה.
אולי פעם, בשעת רצון, תשלחי מייל מאיזו כתובת אנונימית שתפתחי לצורכי התכתבות. מה 'כפת לך.
נעשה זאת!
אני תוהה האם אני באמת הולכת להיות בלי בלוג?
זה הפך להיות משהו כמו הקפה בבוקר. מעניין.
נו באמת אתון….את לא באמת הולכת לעזוב את עולמנו הוירטואלי… מה עם כל מה שנבנה כאן?
יש אנשים שאסור להם להיות בלי בלוג 🙂
הגיע הזמן לאיזה בלוג עצמאי או בלוג בוורדפרס. כך אוכל לעקוב אחר התגובות שלך בקלות. וגם תוכלי לייבא את בלוגי לוורדפרס בקלות.
אם את צריכה עזרה, אשמח להיות לעזר.
להת'
טל
טל – עוד רגע ויצא ממני משפט כזה שפוליטיקאים אומרים: ביקשו ממני לרוץ לתפקיד אז לא יכולתי לאכזב את האנשים סביבי, פחחחחחחח
אם מתעכבים לרגע על המשפט הזה – איזו נפיחות עצמית חייבת להיות שם, כדי לפלוט דבר כזה. כאילו צניעות. אלוהים.
וסתם ככה בסוגריים רוצה לספר לך שרציתי להתנדב לעניין הזה של חוק הרעש של ארדן וחיפשתי אנשים מתוך הפוליטיקה שיעזרו לי ליצור איתו קשר – הציניות שבה כל הסיפור הזה מתנהל, מבחילה. התגובות שקיבלתי – את חושבת שהוא צריך אותך? אם תביאי לו 100 אנשים שיתמכו בו ל…. בלה בלה בלה….נראה. אין לי זמן בשיט לכלום, במילא. אבל זה כל כך בוער לי בעצמות.
אני משתכנעת בעניין הוורדפרס. אני אקים לי גל עד. נראה אם נמשיך שם לכתוב. סביר להניח שאם יהיה מקום אני אכתוב שם. מסתבר שזה לא נגמר עד שהעיוורת לא מסיימת לשיר 🙄
אה טל ותודה גדולה על הנכונות לעזור. יכול להיות שאזדקק לה 😯
אה, ואחרי שאני מלמדת אנשים – אני עושה את השגיאה הזו בעצמי: יש לי שפע של זמן שאותו אני מנצלת לדברים שחשובים לי 😉
אתון יקרה
למרות שאני נטול בלוג בעצם ואין לי זכות לפתוח את הפה…
כלכך חבל לי שסוגרים את בלוגלי. נקשרתי לכתיבה שלך.
מקווה שתעבירי את הבלוג לוורדפרס ואם את צריכה עזרה,
דברי איתי.
(מה, כבר עברו 3 שנים מאז? ג'יזס. גם לי ההתחלה בבלוגלי הייתה חוויה מדהימה. היה אחלה טריפ, לא?)
דרך אגב – אתמול ראיתי איזה פרק באיזה עונה של המירוץ למיליון ולא תנחשי לאן הם הגיעו – לטורקו…
וגם על זה אני חייב לך תודה בעצם…
וויי, זהו. סוגרים את הים. איזה באסה.
עשית לי את הלילה בהפצעה הזו שלך. כל כך קיוויתי שמישהו ממחזור דצמבר 2006 יצוץ.
לא יאומן שעברו פאקן שלוש שנים, אה? מצד אחד זה מרגיש כמו תקיעת גרעפס קטנה השלוש שנים, ומצד שני אני מתבוננת ורואה את המהלכים שעברתי. אני לא אותו בן אדם. אני אשכרה לא אותו אדם.
וכן זאת הייתה חוויה מדהימה. זר לא יבין זאת. מה זה טריפ, טריפ זה לא מילה. ביליתי כאן ימים שלמים 😆
איך זה להיות בלי בלוג?
אוי טורקו – הזוגי שם עכשיו. איך בכל רגע נתון אני מוכנה לארוז מזוודה ולנסוע לשם.
כבר החלטתי שאני אעביר את החומר לוורדפרס וכבר ביצעתי ואכן יש לי מיני קושיות, אבל אני חוששת למוזה שלי שם. לא יודעת בלוגלי הרגיש תמיד פינה מוגנת כזאת.
ביצעתי את המעבר, אבל אני מתקשה לתת את זריקת המוות לבלוג שלי כאן.
עצוב לי נורא.
אתה תשים את הבלוג שלך בוורדפרס? אל תתן לו למות.
ותודה על הפרגון.
נורא כף פתאום כל הקוראים הנסתרים שלי צצים 8)
עד שהתחלתי להגיב. אז מה, זהו? רק תקראי אצלי?
אני אשים אותו בוורדפרס ואולי אתחיל לכתוב שוב
בגלגול אחר
שלחי לי כתובת אחרי שתעברי דירה.
איך זה להיות בלי בלוג? זה חסר.
אבל גם יותר ממוקד מבחינת הזמן.
MJ – החלטתי סופית לפתוח בלוג בוורדפרס, פשוט להמשיך עם השם – נראה איך זה ילך. אני אחבר מכאן לשם – ברגע שאני אשלים את כל ההעברה.
שלום – האטרף היה רק בהתחלה. עכשיו זה ממש לא מהווה בעייה מבחינת הזמן. וגם שלחתי לך מייל.
קיבלתי עכשיו מייל מבלוגלי וסוף סוף הבנתי על מה המהומה. אז גם אני בעוברים למרות שלא ממש החלטתי אם אני בכלל ממשיכה לכתוב משהו בבלוג. אולי זה ייתן פוש מחודש לעדכן אותו אחרי הרבה זמן שקט.
ברכות על המעבר ומאחלת לך המון המון הצלחה בכל מה שעומד לפניך.
תעברי לוורדפרס הכי פשוט. תעדכני לאיפה. גם אני אעדכן כאן. קשה לי נורא להרוג כאן את הבלוג.
תודה על האיחולים זקוקה להם. בעניין ההוא אף אחד לא פנה אלי, לא דיבר איתי, כלום. כנראה שזה נכון שלא יקרה כלום. הסרתי את החסימה. מדהים איך ממרחק הזמן זה נראה מגוחך.
אתון יקרה
אני גיליתי אותך פעם במקרה (שום במקרה, קיבלתי קישור, פוסט שלך, מתנה ליום ההולדת שלי)
ומאז קוראת לפרקים בבלוג שלך, וזה יהיה נפלא אם באמת תהיי בוורדפרס (נחמד ונעים שם ויש קפה)
עידית יקרה, נעים לשמוע. שקיבלת קישור לפוסט שלי מתנה ליום הולדת. נעים שפוסט שלי כמו מתנה. כן כבר יש לי בלוג הכנתי את הדירה החדשה בוורדפרס. זה מה שהשאיר אותיע רה עד עכשיו, כל המשחקים הקטנים של העיצוב.אני רק רוצה לצלם צילום מסך את הבלוג שלי וזהו להעביר ממנו אלי ישירות ואז אני לא אוכל יותר להיכנס אליו לכאן. זה לא יאומן, לא יאומן איך נקשרתי לבלוגלי הזה. וכבר ברור לי שנחמד בוורדפרס אבל כאן, כאן נולדתי :)))) כאן גדלו לי קוראי 🙂 כאן שתלתי ווידג'טים בשתי ידי :))))
עדיין (בוקר, קמתי להליכה שלי, נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה)
א. את כל כך תאהבי את וורדפרס
ב. אני גם הייתי בבלוגלי*
ג.שימחת אותי על הבוקר, בחיי!
*באמת סעיף ב לא קשור, אבל הרגשתי צורך להוסיף אותו…
וד- הכי חשוב, בבקשה תעדכני אותנו, יש לך הרבה קוראים רציניים וחשובים…
עכשיו תורך לעשות לי את הבוקר 😀
אם יש משהו ששווה מאוד בכל המעבר הזה – זה המפגש עם קוראים הרציניים והחשובים שלי. הקישור יהיה אוטומטי בהתחלה, אם אני מבינה נכון בכל אופן השם של הבלוג ישאר שחרור שוטף וכו'. החלטתי להשאיר את העיוורת בחיים. היו לי כל מיני רעיונות אבל בסוף כמו בחיים האמיתיים, להתחיל דף חדש לגמרי דורש איזה תנע שלא בא לי עליו עכשיו, {גם ככה אני משחקת בלילות בזמן שאין לי עם ווידג'טים} ובעיקר בעיקר חוסר הרצון לאבד את הקוראים הרציניים והחשובים – כי אם הייתי הורגת את העיוורת – הייתי הולכת על כיוון חדש.
יופי : )
אתה המגיב הראשון שלי פה בובה. מעניין אם אני אעביר את השאריות של הפוסט ההוא לכאן אם זה ימחוק את התגובות האלה אני מקווה שלא. אני פשוט צריכה לעשות צילום מסך ועוד איזה תחזוקות קטנות ולתת את זריקת המוות. קשה לי.
היו פה כמה פוסטים רציניים על מעבר דירה, עכשיו יש מעבר ווירטואלי.
אם אני זוכר משהו כזה הפיח בך הרבה כח, אין סיבה שגם זה לא יתן לך רצון להקליד על המקלדת.
דרז'יק יקר – לאן אתה עובר? תודיע שלא ילכו עקבותייך לאיבוד. כבר עברת? האי- מייל שלי נשאר כמו שהוא.
מעבר הדירה הפיח בי כוח 😯 ? ככה התרשמת ❓ מעניין. לא חוויתי ועדיין לא חווה את זה ככה. אתמול פעם ראשונה הבית הזה עבר ניקיון כמו שצריך.
מה שלומך?
אני אעבור לאנשהו.
יותר חשוב זה האם תהיה לי סופסוף הזדמנות להוסיף מסע חדש :-).
המעבר גרם לך לכתוב התכוונתי :-).
שלומי מצויין, עוד מעט חולפים להם 4 שנים שהם פרק משמעותי בחיים. כנראה שהם ילוו גם במעבר דירה אמיתי :-).
אתה הולך לסיים ת'תואר בשעה טובה? אתה קולט? שלוש שנים ואנשים עוברים פה קטעים מהותיים של שינוי.
שיהיה קל – המעבר ➡
אתון יקרה.
הזדמנות להרעיף מחמאות.
הכתיבה שלך נהדרת. נהנתי מהפתיחות, האמיתיות והאומץ להסתכל למציאות ישר בעינים.
מחכה לקישור לפלטפורמה החדשה.
גם אני עברתי לוורדפרס ולמרות שעוד לא עיצבתי וקישרתי אני כבר מכניס בתגובה את כתובתי החדשה.
מחמאות זה נעים, זה עושה טוב. תודה. והכי נעים, זה איך כל מיני קוראים סמויים יוצאים אל האור 💡
שמתי אותך כבר על הבלוגרול בבלוג החדש (מאוד מיושן בלוגרול אבל אני מסרבני ה_RSS), הפסקתי להיכנס כי חשבתי שהפסקת לכתוב 🙂
מתישהוא בשבוע הבא הקישור מפה לבלוג החדש יהיה אוטומטי יש לי עוד כל מיני סידורים קטניים בעניין הבלוג.
דוגרי, עבר מלא זמן.
הכתיבה שלך תחסר לכולנו, אבל אני מקווה מאוד שהיא תחסר גם לך – כי אז תמשיכי לכתוב 🙂
בינתיים, את יכולה ליצא את הבלוג לקובץ – כדי שיהיה לך אם אי פעם תחשבי על זה שוב.א
ובנימה אישית יותר – מדהים/מצחיק/מוזר/לא צפוי שאפשר וטוב להשען ברגעים קשים על חברים – ספק מוכרים ספק זרים – ברשת… אולי יום אחד עוד נפגש, את ואני 🙂
אתגעגע,
אטאלנטה
דוגרי, את צודקת בעניין הזמן. מדהים לא?
תודה בעניין הכתיבה.
מה שקורה ברשת זה מפגש של תודעות – אני חולה על זה. ומכיוון שזה מפגש של תודעות – בטח שאפשר להעזר. חלק מהאנשים כאן עזרו לי ממש פיזית בכל מיני – עצות, קשרים, תמיכה.
חלק חשוב מהעזרה היה לחשוב איתי יחד על כל מיני נושאים שהעלתי.
כבר יש לי בלוג חדש בוורדפרס – אניא עביר אליו אוטומטית החל מהשבוע הבא, בלי נדר.
נשיקות מותק 🙂 תבואי אלי לשם 8)
ותמשיכי לכתוב גם את, עשי חסד לסביבה.
אטלנטה, הייתי חייבת לחלוק את זה איתך. ציור של רמברנדט של אלת המלחמה הרומאית – בלונה
– איזה חננה היסטרית, היא עושה בושה לאלות. תראי איך אידיאל היופי השתנה. אולי זה פרוטרט של חמתו?
גם אין לה חזה, ובאופן כללי היא קצת בדיס-פרופורציה. אולי זה פורטרט עצמי? 😀
😆 בסוף יסתבר שרמברנדט היה טרנסג'נדר – שאהב להתלבש בבגדי נשים. נורא ביזארי נכון? היא נראית בהריון או שנדמה לי?
אני רואה שהוא שמר את הפרטים שלי אוטומטית, למרות המעבר לבלוג החדש.
למה בלוגלי נסגר? זאת היתה חממה לכותבים מעולים.
לפי מה שהבנתי למנהלים לא היה זמן להשקיע בו.
כפי שכבר כתבתי לך, אני מאוד שמחה שבסוף החלטת להעביר את הבלוג שלך, מקווה מאוד שתמשיכי לכתוב. אני מאוד נהנית לקרוא אותך, זהו אחד הבלוגים הראשונים שאני נכנסת אליהם, כש- rss שלי מפוצץ, ואני צריכה לבחור. מאוד תחסרי אם לא תכתבי.תודה על הפוסטים מעוררי השראה עד כה, ובהצלחה בכל!
לימור יקרה, תודה.
את פותחת בלוג חדש? איפה?
http://limortz.wordpress.com
סביבה חדשה, מחשבות חדשות, אנשים חדשים. והרי אין חדש באמת, רק חדש שהוא ישן אבל אחרת. צדקו מי שאמרו מעלי שטוב אם הבלוג ימשיך להתקיים אי שם, גם אם לא תכתבי בו. לטובת קוראייך. ומי יודע, אולי אחרי שתבני אותו הם יבואו. החשק. המלים.
כן. אין חדש והכל חדש תמיד, בכל שנייה, הכל חדש. ושתי האמירות האלה נכונות ורק המיינד שלנו לא מסוגל להכיל את האמת הזו בוזמנית. כי אם הוא יבין את האמת הזו בוזמנית הוא יבין שהוא לא באמת יכול להבין. כי בסדר שהוא מנסה לעשות בעולם – המשפט הזה מכיל סתירה שהוא לא יודע מה לעשות איתה. ולא רק זה אלא שלפי ההגיון שלו סתירה – היא מצב שאין בו אמת.ולכן נורא מתאים לדיאטה לקחת הפכים ולראות איך שניהם נכונים ואז נפרדים מהרעיון שאי פעם חצה לנו את המוח רעיון שיש בו אמת.
ואת תמיד טוב כל כך לראות אותך כאן.
שדות מתרחש משהו ביזארי עם התגובה שלך היא כאילו מופיעה אבל היא לא מופיעה. בכל אופן תודה 🙂
יא אללה. יא אללה. י א א ל ל ה!
אתון, מזל שעברתי על כל התגובות וראיתי שאת ממשיכה את הבלוג במקום אחר. אחרת, זה היה יכול להיות אחד השבועות (סליחה על הלשון הגסה) המחורבנים שהיו לי מאז מעולם.
אין לי כח עכשיו לפרט. רק רציתי להוציא קצת קיטור ולשתף.
לילה טוב 🙂
מה קורה? בפעם האחורנה שראיתי אותך (בפליקר) עשית טיולי ג'יפים נאים בנגב. אני מקווה ששום דבר לא חמור, מהסוג שרק אני ואתה יודעים לייצר.
הולכת לבדוק אצלך.
הלכתי לחפש ומצאתי פוסט על מקדולנד ועל זה שנסגרים אתרים שיש להם תרומה ממשית ל"שיח" 8)
בדרך למדתי שאתה אשף וורדפרס (לא ידעתי), ושאתה מהוותיקים בעניין תרגום הוורדפרס לעברית (כבוד).
אבל לא נראה לי שקיבלתי רמז למה מחורבן (לא המשט נכון? -למרות שזה היה פיאסקו שלא תרם לאף אחד מבחינת המצב רוח) – אולי הקטע של האתרים שנסגרים ( ועכשיו גם בלוגלי) ❓
(וואי, יצאה לי תגובה קצת ארוכה. מתנצל)
קודם כל, מפאת בעיות תקציב זנחתי את הטיולים הרכובים ועברתי לטיולים רגליים בלבד. הצטרפתי לאיזה חבורה של כמה הארד-קורס שאוהבים, בואי נקרא לזה בעדינות, "טיולי עומק". הנה דוגמה: http://www.neviim.net/?p=244
למזלי אין בעיות בריאות (טפו טפו טפו, שקל בנעל, נעל של תינוק קשורה מאחורה), אם כי הלינק שלך הזכיר לי משהו שקרה לי שבוע לפני הנסיעה ליפן (לפני בערך חודשיים): אני יושב לי בבית על המחשב גולש בסבבה. באותו היום הייתי בהרצאה מצויינת ב-"למטייל" על יפן, ואפילו פגשתי מישהי חמודה ולקחתי את האימייל שלה (!!!), בקיצור, הרגשתי מצויין ונהדר. ואז. פתאום. ככה בלי שום אזהרה, חטפתי סחרחורת איומה. ואני מתכוון א י ו מ ה. ככה, בשניה אחת. לא יכולתי לעמוד, לא לשבת ולא לשכב. כל תזוזה הכי קלה של הראש היתה סבל מזוקק. חשבתי שזה הסוף. הקאתי על הריצפה. אל תשאלי. ומה הרופאה אומרת לי? זה וירוס. או במילים אחרות אין לה מושג. בכל מקרה, זה עבר וטרם חזר.
ולעניינו:
סגירת בלוגלי היא נדבך חשוב בחרבון, אבל את חתיכת החרא הגדולה והמסריחה במיוחד קיבלתי מהאונ'. את זוכרת שהיתה לי תזה? אז בשעה טובה הוגשה לפני חודשיים ולפני שבוע היתה הבחינה. וקיבלתי חרא ציון. זהו. הקטע, מילא העבודה שלי באמת לא היתה שווה הרבה, ניחא. אבל זה כניראה מאיזה סוג של טינה בין שתי מחלקות שונות באונ'. משהו שלא קשור אלי בכלל. אז נדפקתי בגלל איזה פוליטיקה פנימית.
אז מה אצלך? 🙂
ותודה 🙂
אני בסדר, התזה בסדר 😐 (לא התקדמתי באינץ' בגלל ששמתי פוש רציני בתחום העבודה. מה שמסתבר אולי כאסטרטגיה מנצחת לאור כל פוסטי האיוב האלה).
הציון חשוב לך כי אתה רוצה להמשיך הלאה? לדוקטורט? יש מצב לתקן את הציון?
וקראתי בזמנו את התיאורים הלא קלים לקריאה של טיפוסים על הרים באמצע החום של הנגב…
כן, יש מצב לתיקון. אמנם כבר רציתי לגמור עם זה וזהו, אבל אני אאזור כוחות ואתקן. אני לא החלטתי מה אני רוצה לעשות הלאה. כלומר, יש לי אפשרות להמשיך לדוקטורט, וזו האפשרות המעדפת עלי כרגע, אבל אני לא סגור על זה ב-100%. הבעיה שאני רואה בציון היא בבקשה למילגות או מעמדות לפרסים. כשיש כמה מעמדים טובים, צריך למצוא סיבה להעדיף אחד על פני אחר, ומה יותר קל מציון?
מאז הטיול ההוא היו עוד כמה וכמה. האחרון שבהם היה לפני שבועים. רצינו לראות מקרוב את נזקי השריפה בגמלא. אין תמונות כי אני לא מביא את ה-SLR שלי לטיולים האלו.
קראת את הלינקים בתגובה שלי? – תכנס ותקרא את הדיונים – זה קשור קשר ישיר לעניין הזה של לכתוב דוקטורט. מאוד כדאי שתשקיע ביכולות שלך לפרנס את עצמך. דוקטורט זה טוב אם אתה רוצה להמשיך לתוך האקדמיה, או שיש לך איזו תוכנית שהדוקטורט מקדם (אם אתה רוצה להיות חלק מצוות פיתוח וגם זה בספק אם אתה צריך דוקטורט… ) וגם אם אתה רוצה להמשיך לתוך האקדמיה הייתי שוקלת את זה מאוד ברצינות. האקדמיה על הקאנטים – בארץ ובעולם.
אני רואה סביבי אנשים שסיימו דוקטורט ולא יודעים מה לעשות עם עצמם במובן של למצוא לעצמם מקורות פרנסה סבירים. הם גדלו בתוך החממה של האוניברסיטה והם נפלטים בגיל מבוגר יחסית, בלי כישורים וניסיון שהם יכולים להציג בעולם התעסוקה. אנשים מוכשרים וחכמים שהשקיעו המון זמן בלימודים ועכשיו מה?
יכול להיות שאתה כבר עובד ומתפרנס היטב. אין לי מושג ואז כל השפיל כאן למעלה מיותר.
ו/או לחילופין – המחקר בתחום שאתה עוסק בו בוער בעצמותיך – ואתה מרגיש שיש לך משהו משמעותי לתרום לעולם ולא משנה לך מה יהיה דה מורנינג אפטר (אחרי הגשת הדוקטורט).
ה"בעיה" היא שלי כבר יש ניסיון. עבדתי שנתיים בסטארט־אפ, ובשנה האחרונה, במהלך הלימודים, עבדתי בסוג-של חברת הייטק. כלומר, סוגיית הניסיון לא משחקת כאן תפקיד.
אז זה טוב. אני יכולה לשאול למה אתה רוצה לכתוב דוקטורט?
שאלה מצויינת!
כי אני נהנה ממה שאני עושה, ואני אוהב את האנשים פה.
אבל אני זוכרת שסבלת בתזה של התואר השני ❓
היה הרבה סבל, כן, אבל סך הכל אני אוהב את העבודה הזו.
טוב אני לא אתעקש, כי אני זוכרת שאמרת שאולי אתה לא במקום הנכון וכל מיני כאלה. אבל מאוד יתכן שזה מסוג האמירות שמתרחשות כשקשה. אם אתה אוהב את זה ואתה אוהב את האנשים במעבדה זה אחלה. שיהיה בהצלחה.