Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2010

1. אל תאמין לי, אבל תלמד להקשיב לי  ברוב קשב כך שנוכל לתקשר.
2. אל תאמין לעצמך – אבל תקשיב לעצמך.
3. אל תאמין לאחרים – תקשיב להם.

מי גאון מי? כל התורה כולה בשלוש שורות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים –  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

Read Full Post »

כבר נשפכו הררי מילים על האופן שבו החרדים לא מצייתים לצו בית המשפט ולחוקי המדינה – מחד ומאידך – חולבים את הפרה הזו (ע"ע השלמת הכנסה) והאופן שבו הפוליטקאים מוכרים אותנו ואת האינטרסים של הציבור בישראל וכיצד המכירה הזו בסופו של דבר היא בעוכרי כולם, כולל החרדים, ומה שקורה עכשיו סביב עניין עמנואל ממחיש את זה.

מדוע המצב הזה גרוע גם לחרדים? כי הם הולכים ומסתגרים בעולם שהופך להיות חשוך ומעוות, עולם סגור שאינו פתוח למשא ומתן שהולך ומסתגר אל תוך הטירוף הפנימי שלו, ללא בלמים ובקרות. סוג של היפנוט פנימי שהולך ומתרחק מהמקורות.
השם יתברך מתהפך עכשיו מבושה על בניו ובנותיו, על האופן שבו הקהילה החרדית רואה בגזענות ואפליה – נושא לקידוש השם. עד כמה ניתן להרחיק מאיזה מקור בסיסי של מוסר והגינות, של ו"אהבת לרעך כמוך"?

קל להיווכח עד כמה עמוקה, אפלה ומעוותת – הרוחניות של העולם החרדי שיוצא היום להפגנות ולמסירת חייו ולו כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפלות בין אשכנזים למזרחיים במוסדות החינוך. אפליה שאומרת שאדם אחד, יהודי אחד נעלה מאדם אחר, יהודי אחר, עד כדי כך נעלה שלא ראוי שהילדים של שניהם ילמדו יחד. הגזענות והשוביניזם כלפי הגר לא נעצרים בשער גם כשמדובר ביהודים. האנשים האלה מוכנים לשבת בכלא כדי להגן על תפיסת עולמם שאשכנזים וספרדים לא רצוי להם להתערבב אלו באלו. תפיסת עולמם לפיה האשכנזים טובים יותר מהמזרחיים.
עתון הארץ מדווח שבבית המדרש בחסידות סלונים בעמנואל, החסידות הדומיננטית בישוב, האווירה בשעות האלה היא של התרוממות אקסטטית. מדברים שם על קידוש השם ועל עולים למוקד בימי הפריצים.
לו אני במקומם הייתי יושבת עם שק אפר על הראש.
החרדים, המתיימרים להיות הנושאים בעול הרוחניות של עם ישראל , מתגלים במערומיהם.
זה לא חדש. מעולם לא ראינו חרדים שיוצאים להילחם למען לא יעשקו אלמנה ויתום בישראל.

וש"ס –  המזרחיים שמצביעים עבור ש"ס ככאלה שיחזירו עטרה ליושנה? – זה המקרה הקלאסי של הפנמת הדיכוי – הרב עובדיה יוסף "מזועזע" מעצם העתירה. אתם קולטים? ש"ס שותקת ולא רק זו בלבד ששותקת – אלא ראשיה שוקלים האם להצטרף לתמיכה להפגנות.

איזו התרחקות מכאיבה ונוראית של החסידות ממקורותיה, מדברי הרב אלימלך מליזענסק – דור שלישי לבעש"ט: " וישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל, כולל אלו הרשעים שנודעים לו בבירור שאי אפשר לדונם לכף זכות וכל שאפשר לדונם לזכות מחויב לאהוב כנפשו בכל מאודו בגופו וכנפשו לקיים ואהבת לרעך כמוך" (מתוך "הנועם אלימלך", הנהגות האדם).

פרסיקו שנכנס למעיים של הסיפור הזה – כתב פוסט מצוין ובו הוא בין היתר גם מפרט את התקנון המוצע של מרכז החינוך המדובר. תקנון שממחיש את הקנאות וההקצנה שהחסידים עוברים, את ההכרח שלהם ללכת ולהסתגר יותר ויותר בתוך עצמם וההקצנה שמטבע הדברים חייבת להחריף, כדי להמשיך ולהחזיק בכל האיסורים האלה והבידול ממה שמתנהל סביבם בעולם המודרני.
רק לשם דוגמא – סעיף ג. בתקנון : מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית. וגם – סעיפים

  • ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
  • ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות.

זה לא ייגמר טוב.

וכאן עוד מאמר מצוין בנושא שגיליתי.

Read Full Post »

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

Read Full Post »