Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2010

אני מנסה לתאר את זה במילים וזה לא כל כך מסתדר. העומס הזה. ואולי זאת חוסר הזהירות. זה מסתבך כשמנסים לתת לזה שם. פחדים עתידיים, כבר ברור הגיחוך. ובכל זאת תחושות ישנות תוקפות כאילו מעולם לא השתנו הטמפרטורות בחוץ. החלטות הן לעולם לא חסרות משמעות. ההחלטות שנראות הפעוטות ביותר. האופן שבו היד נשלחת אל הפה. מחר. מחר תערוכה. השליחויות שכל אחד מאיתנו נשלח לבצע. רק אני השופטת הכי מחמירה שאני יכולה להמציא. האופן שבו זה מציק ברור לי כמו קו על מפה.

האופן שבו העבר פוגש אותנו. בינתיים נולדים ילדים. בני זוג מתחלפים. תמיד היה ברור שהוא יגמור רע. צירוף של הרס עצמי והרס של אחרים. כבר שנים בכסא גלגלים. סוף ידוע מראש. יש בי שמחה לאיד. אני יכולה לזהות אותה. את הלילה ההוא אני לא אשכח לו. אני והוא רבנו עליו. הוא חימם לו את המוח והיה רע אלי. אחר כך הוא רב גם איתו. מבזה הרעיון שביליתי בתוך חורבות כאלה. מבזה ולא מבזה. במובנים מסוימים הוא היה במצב מתקדם ממני ושם הייתי צריכה ללמוד. בנפול אויבך אל תשמח. סתירה לוגית. אם אין שם שמחה אין שם אויב. הוא מעולם לא עשה לי דבר. הוא עשה לעצמו.

טעו, הוא נכנס לניתוח והם עשו טעות. הוא יושב בחדרים ריקים בודד מתמיד. אומללות. האיסור הוא איסור עמוק. להיבנות מאומללות של אחרים זה כמו לשדוד גופת מת. רמת מוסר דומה. אבל הניצוץ הקטן של השמחה לאיד כבר היה, כבר נצפה. ממה הייתה ההנאה? מזה שצפיתי את זה שנים רבות כל כך מראש? שההיגיון, זה שהעולם המודרני לא יודע לזהות, שוב מצטייר לפרטים המעודנים ביותר? ששוב ושוב מצטברות ההוכחות.

ההתנשאות המגוחכת הזאת. העליבות המגוחכת של ההתנשאות המגוכחת.

ונעבור אליה. אל המשחקים הקטנים שהיא משחקת. עושה טובה שהיא מדברת. המשחק השקוף. ככל שהוא כוחני יותר הוא שקוף יותר. אני לא מצליחה לגייס חמלה. זה יבוא לי שוב ושוב מול הפנים, עד שאני אצליח לפרק את זה לחלוטין. זה חסד. המפגש עם העליבות הזאת והכעסים שהיא מעוררת בי. לראות את ראש נחש הזה מתרומם מולי ומבלי למצמץ לראות איך רגשי הנחיתות מייצרים חזיון תעתועים ובנשימה אחת לבחור תפקיד אחר. האם תפקיד הקורבן קרוב יותר לפתח המילוט מתפקיד התליין? אני נוטה לחשוב שכן ובו זמנית אני נוטה להאמין שאני טועה.

אלוהים יקר החסדים העצומים שאתה מרעיף עלי, קטונתי.

אני נזכרת ביום ההוא שביליתי אותו כולו בכריעה על הברכיים. השתחוותי לפנייך. שיוויתי אותך. הלוואי שהוא יכול היה להושיט לי יד מהקבר. התת מודע יודע הרבה לפני המודע, היה הניסוח שלו. הנשמה רואה אל האין סוף. לפעמים אני מקבלת חלק מטושטש מהפאזל. מטושטש באופן ודאי. כמו טפיחה על שכם. הקודים ברורים. אני אמתך. תמיד הייתי. מכל המתנות זאת הגדולה מכולן. ההבחנה במהות הפנימית שבכל תופעה היא עיקר הידיעה וידיעת העיקר. אולי זאת הייתה השמחה?
בוחר שבחר לבחור בבחירה מסוימת נבחר לבחור במה שבחר. החסד הוא אינסופי. הסבר מובן אינו סופי. הרף העין שהוא המצב שבין ראיה ואי ראיה הוא המצב הנצחי. הוא לא קיים ואני לא קיימת. זאת אותה התנועה עצמה. להיבנות מהחלטות זה מה שמתחזק את הניגודים. מעולם לא קיבלת החלטה. האם את יכולה לחיות את המציאות הזו? כדי לחיות אותה, אני חייבת להבין את העניין לעומק, לרדת אל שורשו. ברור לי שזה נכון, עדיין לא ברור לי האיך. כדי להבין אני חייבת לבודד את זה וכדי לבודד את זה אני חייבת להיות במצב החד ביותר האפשרי. מי ישתדל? מה אכפת לי.

____________________________________

ב"מחברות המלחמה"  היומן של מרגריט דוראס, שאותו היא כתבה בין השנים 1943-1949 ושיצא עכשיו לאור בתרגום עברי, מתארת דוראס את ציפייתה לנפילת ברלין ב-1945 : "מי שלא חלם את החלום הזה, המגואל בדם, על גרמניה, לכל הפחות פעם אחת בחייו, באותו חודש אפריל של 1945 – הוא נכה".

Read Full Post »