Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 26th ב-מרץ, 2011

אם הבנים שמחה

חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה חמסה

ביום שישי לפני שבוע ילדתי שני בנים. תאומים. דקה לפני חג פורים. בית חולים לניאדו, ניתוח קיסרי.

ההריון

תשעה חודשים שלמים סחבתי. 39 שבועות. בהריון תאומים זה נדיר. הייתה לי בטן ענקית.  היה לי הריון מופלא, שחיתי שלוש פעמים בשבוע עד שבועיים לפני הלידה וגם זה משום שחליתי בשפעת – אחרת סביר להניח שמהבריכה היו מובילים אותי למיון יולדות. כבר עכשיו, שבוע אחרי, אני מתגעגעת לבטן. הבטן המלאה שבה צומחים וגדלים כמו גלמי פרפרים בניאדם. סוג של מלאות מאוד מיוחדת. תקופה  קסומה. הרחם – מפעל מדהים של התמרה, הרוח המתגלמת בבשר. הפלא העצום שמתרחש.

הכנות ללידה

חודשים  תכננתי את הלידה שלי בפרטי פרטים. משהו בי ידע שזאת הזדמנות חד פעמית לחוות את אלוהים בגוף ראשון ואני רציתי להיות מוכנה למפגש. זה התחיל בחיפוש הרופא המתאים ובית החולים המתאים. לא סיפור פשוט בהתחשב בגילי המופלג (האתון אם עוד לא ניחשתם, היא לא בדיוק פרגית עולת ימים) ובעובדה שמדובר בהריון תאומים – שנחשב להריון בסיכון. כל מה שקשור ללידות – מתנהל בצורה כל כך עקומה, באופן שבו העולם הרפואי ניכס לעצמו את הלידות ושטיפת המוח שנשים עוברות (על כך אולי בפוסט נפרד), והעניין הופך לעקום שבעתיים, כשמדובר במקרה קצוות כמו שלי. זה התחיל מהרופא פוריות שלי – איש יקר וקסום, אחד המלאכים הקסומים שליוו אותי במסע, שליח שעזר לילדים שלי להיווצר, שהחזיק לי את היד ואמר שמי שיסכים ליילד אותי בלידה רגילה הוא מטורף וזה המשיך בשרשרת של רופאים, שאלו עם הפתיחות הגבוהה (חחחחח) הסכימו שאני אזוז כמה שאני ארצה, בתנאי שאת שלב הלחיצות של הלידה – אני אבצע על הגב עם אפידורל. סוג של מרובעות, חוסר בחשיבה עצמאית, הליכה בתלם ואורתודוכסיות – לא שונה מזו של חסידי אהרלך במאה שערים. ככה חינכו אותם בבתי הספר לרפואה וזה מה שהם יודעים.

עד שהגעתי לד"ר גדעון סנואני. שילוב של פולנייה לחוצה ויקה פדנט מגולמים בגוף של תימני קטן בגובה 1.50. מה אומר ומה אגיד, אין רופאים כאלה. שלושים שנות ניסיון במיילדות, ביטחון מלא ביכולות שלו, פתיחות, מקצועיות ואנושיות. סנואני הביע הסכמה ללידה פעילה, ללא אפידורל. הוא עובד כצוות (עוד תופעה יוצאת דופן, בעולם הרפואה עטור האגואים והחמדנות הכספית [צריך להתחלק בתשלום]) עם רופאה נוספת, תותח לא קטן בזכות עצמה ד"ר יעל ארבל –ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם. "עם השנים למדתי", אמרה לי ארבל, "לא להתערב בתהליך,לכבד אותו". ואני ידעתי שהם יעשו הכל כדי לאפשר לי לידה טבעית אבל –וזה חשוב לא פחות – שהם לא ייקחו סיכונים מיותרים. כי בצד השני של הסקאלה ישנם רופאים (מעטים מאוד אמנם) שיש להם אידיאולוגיה של לידות פעילות שנסחפים עם הסיפור. שוב סוג של חסד: אשה יקרה, מורה לפילאטיס, אישה צעירה סמל הכושר והמודעות, יצרה איתי קשר וחלקה איתי מתוך תחושת אחריות, את הסיפור הטרגי של הלידה שלה. היא הלכה ללידה עם אחד מהאידיאולוגים האלה והוא פישל בגדול – התאום השני לצאת (שזה הסיכון בלידת תאומים)  בגלל שיקולים לא נכונים של הרופא, היה עובר בריא לכל דבר שיצא עם שיתוק מוחין, כי הוא לא קיבל חמצן במשך חמש שעות בזמן הלידה. אני את הלקח של הסיפור הפנמתי, טבעי טבעי, אבל בגבולות. הגבול נחתך במקום שבו הנולדים בסכנה. אז מצאתי רופאים מתאימים והם לצערי דאז מיילדים בלניאדו, והתחלתי לעבוד – מורה ליוגה – לתרגול תנוחות ונשימות; המומחית מספר אחת בארץ לשרירי האגן, יעל שוראקי, גאון בתחומה שהכינה אותי ללידה; המכשפה הירושלמית שלי, הילרית ששוחה בעולמות הבלתי נראים, באופן דומה לזה שבו אני שוחה בבריכה, שאני עובדת איתה כבר 20 שנה, שחלק גדול מהיכולות שלי לתקשר עם הנסתר נרכש ממנה – שאחרי תהליך מייגע של חיפוש אחר דולות, הציעה את עצמה כמלווה ללידה – מה שגרם לי לאושר עצום; לימוד מפורט של תהליך הלידה וכל ההתערבויות הרפאיות- כתיבת תוכנית לידה; יעוץ הנקה ולימוד נושא ההנקה לפני הלידה וכל זה כמובן כמלווה של הבדיקות והסקירות – ו- ניהול השיפוץ של הבית (גם על כך בפוסט נפרד – חתיכת פרויקט מלא חוויות ושיעורים בפני עצמו). אתם מבינים למה לא היה לי זמן לכתוב פוסטים?

שיעור חשוב

כל זה ובסוף זה נגמר בניתוח קיסרי :)))))) ללמדכם, את מה שאנחנו כולנו יודעים, אנחנו מתכננים והמציאות לעולם לא דומה לשום דבר שתכננו. אני שלמה מאוד עם התהליך שעברתי. אני מצידי עושה את המאמץ המקסימלי ליצור תוצאות רצויות ומרפה בהתרחשות מול המציאות כפי שהיא מתגשמת. האמינו לי שהתחושה אחרת לגמרי. אני את שלי עשיתי.

האופן שבו המציאות לעולם שונה מהתכנון, הוא משפט נכון גם ביחס לפחדים עתידיים, ולניסיון שלנו לדמיין את העתיד. הגעתי אל נושא האמהות בגיל מאוחר כי פחדתי. מאוד פחדתי ממה שהצטייר לי כאובדן החופש וכהקרבה עצמית שהרגשתי לא מוכנה להם. במשך שנים הייתי רואה אמהות עם עגלות ומרחמת עליהן. פחדתי שלא אתחבר לילדים, שלא אתחבר לאמהות – כל זה במסגרת הדברים שכבר כתבתי עליהם כאן לא מעט. בניתוח עצמו כשהוציאו את הילדים, לא הרגשתי כלום במובן של חיבור. כל מה שעניין אותי היה שהניתוח יגמר.
כשדחפו לי פנים קטנות לנשק – לא הבנתי מה רוצים ממני. החיבור התרחש שעתיים יותר מאוחר, בהנקה. הבכור (3.5 קילו) מיד התחיל לינוק והוא הציל את כולנו. הוא היה המנוע שהניע את התהליך גם עבור הקטן (2100 גרם). כמובן שעזר שלא נכנסתי ללחץ ובסבלנות אין קץ הנחתי את הקטן ליד הפטמה, הכרתי לו את השד. היום הוא יונק יפה מאוד. אני מניקה את שניהם בו זמנית. ואנשים יקרים – בחוויה שלי הנקה לוקחת סקס מוצלח בהליכה או בקפיצה על רגל אחת. ברגע שהפה הקטן נצמד אל הפטמה – נולד הקשר בינינו. קשה לתאר את החיבור, את האהבה, את מה שממלא אותך, מציף אותך. כשאמרו לי שקשה לגדל ילדים, אבל ההורות שווה את הכל – זה תמיד היה נקלט אצלי כאיזה חרטוט נדוש שנועד לסדר לאנשים את החיים, את העובדה שבדיעבד אי אפשר להחזיר תינוקות לבטן. אבל עכשיו מגובה תשעת ימי ההורות שלי – ושימו לב הורות לתאומים שזה קאדר היסטרי – אני מתקשה להגדיר את זה כקשה למרות שבממוצע ישנתי 4 שעות ביממה ולמרות רגעי משבר לא פשוטים של הצפה של קושי. המסטרים, המורים שילדתי – ממלאים אותי שמחה ואושר עצומים.

כשעשינו את תהליך השחרור בתינוקיה בכיתי, כשחיכיתי עם הסלקלים שהזוגי יתקרב עם האוטו בכיתי, כשהנקתי אותם ושרתי להם שירים בכיתי, האושר מציף, הכרת התודה על החסד שנעשה איתי מציפה.
שני בנים, מלאכים שירדו משמיים אלי, התגשמו לבשר אצלי בבטן ונולדו אל העולם. נס, פלא.

הלידה

ביום שישי בבוקר ירדו לי מים מקונייאלים, גי'פאים להפליא ואני כמו שאני עם כותנת הלילה והחלוק נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע מתל אביב ללניאדו בנתניה. מכיוון שערב לפני הייתי במיון אני חשדתי שמדובר בנזילת מי שפיר והרופאים החזירו אותי הבייתה, אני ידעתי שהמצב לא טוב. שאחד הילדים שלי שוכב במים מקוניילאים לפחות 12 שעות ושעכשיו, לפי הכמות שנשפכה ממני בבוקר (כמו דלי ספונז'ה מלא מים) אין לו רזרבות גדולות של מי שפיר. כל הדרך התפללתי, אלוהים תעשה שהם בריאים, תעשה שהם שלמים. לא אכפת לי כלום, קיסרי , לא קיסרי רק שאצליח ללדת אותם בזמן ושהם לא ייפגעו.
הנסיעה מתל אביב לנתניה עברה חלק, עד שהגענו לנתניה. בנתניה הסתבר שחוגגים עדלאידע והכל חסום, מפוצץ, פקוק. הזוגי איבד את זה. ומה שהציל אותנו היה התימני הקטן. האיש הזה נוסע על אופנוע בדיוק כדי להגיע לבית החולים בקטעים מהסוג הזה והוא שמכיר את נתניה טוב יותר נתן לנו הוראות דרך.

קומיק רליפ: הגענו לבית החולים, הזוגי השאיר אותי בפתח כדי לחנות ואני עומדת שם עם החלוק, ניירות סופגים בין הרגליים ודליים נשפכים ממני. לא חוויה מרנינה. בתוך הכאוס הזה לא שמתי לב שאני חוסמת רכב חירום. פרסונל מהבית חולים ניגש אלי וביקש ממני לזוז, ואני שכבר שבוע חווה צירים שבאים והולכים כבר לא לגמרי בהכרה מלאה עונה לו: אבל המים, אבל המים. ביד החזקתי בקבוק מים מינרליים, אין בעייה, הוא עונה לי אני אחזיק לך את הבקבוק ולקח לי את הבקבוק מהיד. המים לא יוצאים משם, המים לא יוצאים משם – ניסיתי להסביר. הוא קלט, מיד רץ להביא כסא והריץ אותי למיון נשים. מאוחר יותר בכל פעם שהזוגי פגש אותו במסדרון – הם פרצו בצחוק שניהם.

הגענו למיון, הרופא היקר האהוב שלי כבר חיכה לי. קודם כל מוניטור. המוניטור הראה שהם בסדר, בנקודה הזו פרצתי בבכי ענק של שחרור, האחות שהייתה שם, לידיה המדהימה. תפסה לי את הפנים ואמרה לי: יקרה שלי, את מתחילה ללמוד שיעור חשוב באמהות. וזה היה הרגע שאני והיא נקשרנו והיא הייתה שם איתי לאורך המסלול – שנגמר בהתאוששות. השלב הבא היה אולטרא סאונד, אכן מיעוט מי שפיר אצל המוביל. אני בפתיחה של 1 סמ, הצירים נסבלים לחלוטין, אבל האולטרא סאונד מגלה את התמונה הבאה. שניהם היו ראש אצלי. המוביל, התחתון, התחיל להתברג ליציאה, אלא שהעליון, החליט על אסטרטגיה חדשה ונדחף לתחתון מלמטה ובעצם הקשה עליו לצאת. אנחנו הולכים לקיסרי, הכריז סינואני ואני מודה לו על השיקול הנכון שהציל את כולנו, לפחות פעם אחת ביום. הסיטואציה של שניהם מספרת על לידה שיש סיכוי גדול שתהיה ארוכה, המים מקוניאליים ברמה גבוהה, הם של המוביל, מה שמצביע על מצוקה שלו ואני לא רוצה לקחת סיכון, הוא הסביר. לאחר מעשה גילינו לפחות שני גורמי סיכון נוספים שהצדיקו מאוד את הצורך בניתוח, שעם כל הסריקות והבדיקות לא עלו עליהם. פער של קילו וחצי בין הבנים ושילייה נעוצה שגורמת ב-7 אחוז מהמקרים למוות של היולדת. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי כלום – רק שייצאו בריאים.
אז קיסרי.

תראו, אפשר להגיד שזה לא נורא ובאותה מידה להגיד שזאת חוויה מנחוסית למדי. בחירה של נקודת מבט. זאת חצי שעה – שלושת רבעי שעה של סבל. עברתי הרדמה ספינלית, שכבתי שם מאחורי הפרגוד, מודעת לזה שפותחים אותי, חותכים אותי, שולפים, תופרים. לא כף. הידיים בגלל הבצקות של ההריון נרדמו לי ואני מתתי שזה יגמר. הזוגי היה לידי. הרופאים ניתחו אותי וד"ר ארבל תרמה בין יתר גם את תרומתה הייחודית בזה שהיא דיברה אלי – עכשיו אנחנו עושים ככה, עכשיו ככה, תיכף זה ייגמר – זה היה מאוד משמעותי בשבילי.  אחרי הפיטוצין שקיבלתי התחלתי לרעוד כמו עלה נידף ברוח. מאוד לא נעים.  כששחררו אותי מהמכשירים לרעידות הצטרפו גירודי זוועה. כמו נרקומנית בגמילה  חצי שעה זה יעבור – אמרה לי הרופאה ועשתה איתי תרגילי נשימה כדי להרגיע את הסטרס. בין לבין הגישו לי את התינוקות לנשק – וזה היה ביזארי לחלוטין, דחפו אלי פנים קטנות ואני לא ידעתי מי אני ואיך קוראים לי ורק רציתי שזה ייגמר.

המשך יבוא – או שלא 🙂

Read Full Post »