Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 29th ב-מרץ, 2011

אנחנו חיים בבית במחזוריות של שלוש וחצי שעות: החתלה, הנקה, השלמת האכלה עם מטרנה, טקס שחרור הגרעפס- עד כאן שעה ומכאן חלון הזדמנויות של שעתיים, שעתיים וחצי שבו תתכן ותתקיימנה האפשרויות הבאות: א. התאומים ישנים. ב. התאומים ערים אבל לא בוכים, או דורשים תשומת לב ג. התאומים מקטרים – משמעות אפשרות ג' היא שחלון ההזדמנויות נסגר.

נשמע זוועה נכון? – אז זהו שלא. כמו קורס ויפסנה. אני מנותקת מהעולם, חיה מחזוריות של כאן ועכשיו ובכל פעם שאני מצמידה פרצוף קטן לשד, אני בעננים. אפרופו פרצוף קטן, מרוב שאני מבלה חלק נכבד מהיממה בלהביט על הפנים שלהם, הפנים של הזוגי נראות לי פתאום ענקיות, ממש גוליבר.

היום הייתה גיחה ראשונה שלי החוצה אל העולם, כי הייתי חייבת – איזו חתימה בבנק. מה אומר לכם, ממש לא מתאים.

המחזוריות הזאת גם מייצרת מצב שבו אתה נדרש ליעילות מירבית, לפעול על בייטים של זמן. להספיק באמת את מה שחשוב. עיקר מול טפל. נהדר.

היום הייתה לי השכמה קשה. מסטולה לגמרי התעוררתי לבכי של הגדול והחלטתי להחליף אותו. הדבר הבא שאני ודעת זה שאני חוטפת זרם של שתן ישר לפנים. ניסיתי כמו בסרטי סלפסטיק לעצור את הזרם עם היד ואז השתן טפטף חזרה על התינוק. גולדן שאוור –הארד קור. בכלל היו גם קטעים, שהלוואי והייתה לי מצלמה. ההחתלה הראשונה בבית החולים, הזוגי שהוא המומחה להחתלה בינינו לא היה בחדר ואני החלטתי להתנסות בהחתלה ראשונה. יש כזאת פסטה שמורחים להם על התחת. התינוק דחף את הרגל לפסטה וכך התחיל אסון אקולוגי. הפרצוף שלי היה מרוח בפסטה, העריסה של בית החולים, חלקים נכבדים של התינוק. חיתלתי וצחקתי – עד כמה שניתן לצחוק אחרי קיסרי.

העניין הזה של ההשתנות ישר לפנים, התחילו אחרי ברית המילה של הגדול. כשהוא היה ערל, זה לא קרה, מסקנה: תפקיד העורלה – למנוע השתנה על ההורים.
לזוגי היה ברור שהוא מל את הבנים. לי פחות. דור שני לשואה שאני, האינסטינקט הוא לא לסמן את עצמך  כיהודי. וגם אני לא ממש מרגישה מחוברת להזדהות הזאת – אני כיהודיה. אין לי בעיה להשתמש בטרמינולוגיה היהודית בתחום הרוח, לפעמים זה גם מרגיש נכון וטבעי לעשות את זה. אני מרגישה יותר בת של האלוהות האוניברסאלית, של החוקיות הקוסמית, שאין לה שם, אין לה זהות מובחנת, לא יכול להיות אחרת.

לאנידו, בית החולים שבו ילדתי, למי שאינו יודע הוא בית חולים חרדי. אני חגגתי שם, הרבצתי תורה בענייני אמונה בחרדיות ויצרתי קשרים מרתקים. נתחיל בזה שקיבלתי הזמנה לסדנא בקהילת צאנז. נראה אם זה יצא לפועל. הבהרתי שאני לא מגיעה בכסוי ראש ולא בחצאית. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. בעיקר יצרתי קשר עם שתי חרדיות. זה היה מחזה נוגע ללב לראות את כל הנשים התפורות, הפרופות, הדלופות, הקלופות, הסדוקות, המותשות, מזדחלות לחדר האוכל. עם שתיים מהן נוצר קליק מיידי. סיקרן אותן שהגעתי עם מחברת (יומן כתיבת הבוקר – שהשתדלתי לנהל גם בבית החולים. היו לי אגב, אחרי הלידה חלומות מדהימים. חזקים מאוד) לארוחת בוקר וכך זה התגלגל. נ' אשה עם עניים זורחות, קורנות חכמה, צלולות. והשנייה ח' טיפוס חברותי, עליז, מצחיק, פתוח וחם. נשואה לאיש עסקים חרדי שהגיע לבני ברק מלונדון. מבית החולים, נסעה ח' למלונית נופש. היא רצתה מאוד לחזור הביתה, והבעל התעקש איתה שתנוח. עבור ח' ( צעירה ממני) זאת הייתה הלידה התשיעית, עבור נ' – השישית. בעסק הזה של הדמוגרפיה, אין ספק שהחילונים לא מסוגלים בכלל לתת פייט.

אני- וואי, זה היה פורים ואנחנו ספגנו את כל ההילולות והחגיגות ואת משלוחי המנות. יש לנו בבית שקיות של משלוחי מנות מכל זרם חרדי- דתי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. חלק מהחוויה של השהות בבית החולים היה הרמקול בחדר – שממנו בקעו כל הזמן הודעות: היולדות מוזמנות לארוחת צהריים, היולדות מוזמנות לקריאת המגילה, היולדות מוזמנות להרצאה על התפתחות הילד. כשצלצלתי בפעמון לקבל עזרה מהאחיות, היה הקול שבקע מהרמקול, שואל: איך אפשר לעזור? – קצת חווית האח הגדול.

זה והרוכלים והמוכרים, שכל חצי שעה אחד מסוגם נכנס לנו לחדר. מוכרת חזיות הנקה, קוסמטיקה, שירותי מילה, תשמישי קודש. השיא היה שאני והזוגי תופסים לנו רגע של אינטימיות על המיטה שלי, יושבים מחובקים אני חצי עירומה ודרך הדלת מתפרצת מישהי שרוצה למכור לנו אותיות מהתורה על שם הילדים (משהו כזה) הזוגי נובח עליה: לא עכשיו. והיא בלי למצמץ נכנסת לחדר ומתקדמת. שוב: אני מבקש ממך שתצאי והיא בשלה, מרביצה את הElevator Pitch שלה, תוך כדי שהיא ממש נעמדת מולנו, עוד רגע והיא עם כובע הרחוול שלה וספר התורה הייתה מצטרפת איתנו למיטה. השאגה האחרונה של הזוגי סילקה אותה. שום התנצלות, כלום. כל הזמן רציתי לשים שלט על הדלת : כאן לא קונים כלום, מי שאינו שייך לצוות בית החולים מתבקש לא להיכנס. אבל לא היה לי כוחות לעשות את זה.

שילמנו כמו שאתם מבינים מהכתוב לעיל עבור חדר פרטי וזאת הייתה הצלה. הזוגי היה איתי כל הזמן, כולל הלילות וגם התאומים. (האתון החכמה  תרשו לי רגע של פרגון עצמי) ביקשה ביות מלא – וכך קיבלנו אפשרות כהורים ירוקים שאין להם מושג מהחיים שלהם להתאמן בסביבה מוגנת. תמיד אפשר היה, בשעת הצורך למסור את שתי הנשמות הבועטות לתינוקיה. שהינו בבית החולים סך הכל שישה ימים ומהיום השני, בערך כשהתחלנו קצת יותר להבין מי נגד מי, השתדלנו כמה שפחות להפקיד אותם ב"בוכנוולד" (הכינוי שהדבקנו לתינוקיה) ותסלחנה לי כל האמהות שלא בחרו ביות. תארו לעצמכם אולם גדול, אורות בוהקים של נאון, מקהלת צרחות קורעות לב באין מנחם, וצוות מטפלות שגם כאדם מבוגר לא ממש הייתי מאושרת ליפול להן לידיים, לא בדיוק קבלת פנים מדהימה לעולם הזה (ככה זה לפחות בלניאדו).

מצד שני תמיד אפשר להגיד: "שיתחשלו" . שזה מה שאני אומרת כשאני מפשלת – למשל האופן שבו דפקתי לגדול את הראש במשטח עץ של האי במטבח. או כשאבא שלהם ניסה להאיר לי עם הנייד על החזה כשרציתי להניק (לא הייתה תאורה קטנה בחדר בבית החולים) את הפרגית של ה-2100 גרם והנייד (הכבד למדי) נשמט לו מהיד ונחת לאפרוח הזה ישר על הראש מגובה של חצי מטר.

אצלנו מתחילים מוקדם ללמוד אמנויות לחימה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »