Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2011

אפילוג

נסעתי היום אל הדירה שבה גדלתי. כמו שכבר כתבתי כאן השכונה שבה גדלתי, הייתה מהסוג שכשהייתי מתקשרת לשאול את אמא שלי: מה נשמע? "יורים", היא הייתה עונה לי, "יורים". בקומה השנייה בכניסה שלנו, גר למשל סוחר סמים. הוא גם סחר וגם השתמש, מה שהוביל לירידה מהפסים ומי שליוותה אותו למרכז הגמילה הייתה לא אחרת מאשר אימי – שיצרה איתו חברות קרובה. אלי קראו לו.

אלי היה שייך לגל השני של הדיירים. כשאני חושבת על הגל הראשון – אלו שנכנסו לדירות, כשהדירות היו חדשות – כמו ההורים שלי, אני מבינה שבניגוד לתחושה שלי, הדיירים לא היו כולם מזרחיים, אלא שזאת הייתה תערובת כזו של פולנים, רומנים, רוסים, עיראקים, טריפוליטאים ומרוקאים. אולי כילדה בגילי – יכול להיות שאכן הייתי הילדה האשכנזייה היחידה בסביבה, אבל האוכלוסייה בשכונה הייתה מעורבת.
השכנה ממול לדלת הייתה גב' שרה שפיגל, אלמנה פולנייה, שלמרות שהיא גרה 20 שנה מול הדלת של אמא שלי, הן פנו זו לזו בתואר גב' שפיגל וגב' זליקובסקי. בפולנית זה נשמע הרבה יותר עסיסי – פָּאָנִי שפיגלוֹבָה. גם אנחנו הילדים חונכנו לפנות אל השכנה כגב' שפיגל. פאני שפיגלובה הייתה מגיעה אלינו כשהיא מחזיקה ביד צרור מפתחות שאיתו היא הייתה משחקת כשהיא דיברה עם אמא שלי ואמא שלי הייתה נגנבת כי זה הזכיר לה את שקשוק המפתחות של הסוהרים במחנה העבודה שהנאצים ברוב חסדם הועילו לארח אותה בו.
בכניסה א', בקומה הראשונה גרה מניה הרוסייה, שבזכותה אני מבינה רוסית. אמא שלי דיברה איתה רוסית, כי ממעט הדברים הטובים שמלחמת העולם השנייה הנחילה לאימי הייתה השליטה בשפות הכובשים: גרמנית ורוסית. בזכות הגרמנית הזו אמא שלי קראה בבורדה, וכך נפתח אלי צוהר ראשון לעולם האופנה, נקרא לזה ככה, בדחילו ורחימו.

עולם שלם שנעלם. בכל פעם שאני נוסעת אל הדירה הזו (קניתי את החלק של אחותי כהשקעה בתקווה לפינוי בינוי, תקווה שמזה כעשור הכזיבה…) ישנו הכאב הזה שאני מרגישה בסרעפת. זהו זיכרון הכאב של ילדותי, זה הכאב על מה שהיה ואיננו, הכאב על המפגש עם העליבות הנוראית שבה גדלתי והעליבות של ההווה. איך הגדיר את זה מישהו? העוני לא מצטלם טוב ברשתית של העין.

אֶנִי הָאוּ, מתחת לדירה שלנו גר אליהו. אליהו ואשתו היו "העירקאים" ואני זוכרת עדיין את הזעזוע של אמא שלי שגילתה שהם מבשלים על פתיליה, זה ושעד יומה האחרון היא לא הצליחה להבין "איך אנשים חיים עם דלת פתוחה". אליהו ואשתו לא היו שכנים נחמדים, הם הפכו להיות עוד יותר לא נחמדים אחרי שאבא שלי נפטר, הייתה התחושה הזאת שהנה בקומה העליונה גרה האלמנה שעכשיו אפשר לטפס עליה. אליהו עשה לאמא שלי את המוות – פעם הכביסה טפטפה לו ופעם היא הזיזה את הכסא וזה עשה רעש, וכל פעם (נגיד בתכיפות של יום כן, יום לא) היו לו טענות ומענות, עד שפעם אחת – הגיעו אצל אמא שלי מים עד נפש, והתמונה הבאה היא מסוג התמונות שנחרתות בקורטקס וצפות ברגע המוות. אליהו עומד מכווץ באחת הפינות של חדר המדרגות ואמא שלי מנפנפת מעל לראשו עם שרפרף וברור שאם אליהו יגיד מילה לא נכונה, או יזוז בתנועה לא מתאימה, השרפרף הזה ינחת לו על הראש ולא באופן עדין, אלא באופן שישלח את אליהו אל שדות השקט הנצחי. שני דברים למדתי ממנה: לא לפחד מגברים ושאלימות בהחלט פותרת בעיות. עובדה: מאז הנפנוף ההוא אליהו לא העיז לעלות לקומה שמעליו.

ואני כאן בבעיה (מאמר מוסגר): בספר התורן על איך לגדל ילדים ישנה הפסקה הזו שבה כתוב שמאוד חשוב ללמד ילדים שאלימות לא פותרת בעיות. ואני עם כל התובנות ושאר הירקות – עדיין מאמינה אדוקה בזה שאלימות היא בהחלט דרך לפתור דברים.
אין ספק שזאת תוצאה של החינוך הקלוקל עד מאוד שקיבלתי בבית: "אל תראי לאף אחד שאת מפחדת", "אם מישהו מרים עלייך יד תכניסי מכות בחזרה". זה מסביר את הסעיף הראשון כאן ואת 15 שנות הקרטה שלי שביליתי בניסיון לייצר סובלימציה.

עכשיו אני בבעיה, כי אני הולכת לגדל שני בנים והדבר האחרון שאני הולכת ללמד אותם זה שאלימות לא פותרת בעיות. אין לי שום חשק שאחד מהם יחזור כמו בן של חברים שלנו שחזר עם מספריים שתקועות לו בגב וזה התרחש בבית ספר שממוקם בשכונה "טובה" (הם אגב, בעקבות המקרה, עברו לגור בניו זילנד). ברור שבגיל 3 הם כבר ילכו ללמוד ג'ודו – אבל ללמוד ג'ודו לא מייצר רוח לוחמת ולא מייצר מצב שבו אף אחד לא מתעסק עם מִיקוֹ. מצד שני, כן ישנה ההבנה שאלימות מובילה לעוד אלימות ושאלימות בדרך כלל מחייבת מצב תודעה מעוות, לא בריא ומזיק. איך משלבים את שני החלקים האלה?
מחנכים שאלימות כמו כל דבר אחר היא לא רעה או טובה, אלא הכל הוא תלוי נסיבות, הקשר, ומצב תודעה. נקרא לזה אלימות מדויקת שהיא אלימות חיצונית, מתבקשת, כשהפנימיות אינה נגועה בכעס ושנאה. אלימות של יראו וירָאו. זה אפשרי. השאלה איך מחנכים לזה?

ולמה אני נזכרת? כי בדרך החוצה מהדירה פגשתי את שלמה, בנו בכורו של אליהו. שלמה עדכן אותי שהוא קיבל מכתב שמבשר על פרויקט פינוי בינוי ועל תוכניות שהגיעו לוועדה המחוזית. אני ושלמה נפרדנו כידידים; לא ירשנו את הנהר העכור שעבר בין ההורים. אחרי השיחה עם שלמה, חשבתי על איך הכל משתנה, וכמה מהפרספקטיבה הזאת כל השנאות, הכאבים והדרמות מתכווצים. אמא שלי איננה, אליהו איננו, גם גב' שפיגל הלכה לעולמה (מעניין איזה עולם זה?) ומניה מתה וגם אשתו של אליהו – והנה גם הבניין על ערש דווי; התפאורה של המחזה שהשתתפתי בו כילדה ואחר כך בתפקיד הנערה המתבגרת, התפאורה הזו עומדת להיכחד.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

טוב, אז כמו שכמה נשמות טובות טרחו לנבא (כוס אמ-אמא שלהם) תקופת האופוריה תמה. או כמו שנתן זך כתב מתה המורה למתמתיקה שלי. מתה תקופת האופוריה שלי. עכשיו אנחנו עמוק בשוחות. מסביב נופלים חיתולים אל הפח, בכיתי כבר פעמיים בגלל הקושי ולתאומים, השבח לאל, שלום.

מכירים את השיר החסידי הזה: קרב יום, קרב יום, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה. אז זהו – שהיום הזה, שהוא לא יום ולא לילה, הגיע אלינו. מין עיסה בלתי מובחנת, של החתלות, האכלות, הנקות ועייפות כרונית כשמבעד לחלונות מתחלפת התפאורה – פעם אור ופעם חושך ופה ושם ברקים ורעמים, אבל זה פחות או יותר מה שמשתנה. פרפטום מובילה.

אני כותבת והחלב מטפטף לי מהשד על הברך. אני מסרבת להסתובב עם הפדים האלה לציצים ובעיקרון אני מסתובבת כל היום ערומה. זה חוסך לי – אני ערומה, אמא טבע, זמינה לילדים 24/7, סבן אילבן בגרסה הציונית. אבל שהתיאור הזה לא יטעה אתכם – יש לי בעיות בתפוקת החלב, גם עיוורת וגם יבשה משהו וגם אובייקטיבית להאכיל תאומים – זה לא קייטנה. קצת מרגישה כמו גבר אימפוטנט. האמת שזה מבאס תחת. אני מתה על הנקה, והשדיים שלי אפעס לא מספקות את הסחורה. מבאס ובעיקר מבאס שהילדים מתבאסים. הבכור ממש מביע את הבאסה בקול תרועות ומחאות. ההנקות מההרמוניה הקסומה המדיטטיבית שהן היו הפכו לסוג של תסכול. הוא יונק יונק יונק – עד שהופס נגמר – יבש המעיין ואז הוא מתחיל למרוט ולשרוט לי את הפטמה, לקשת את הגב, להכות באגרופים. מה אגיד לכם, אני כותבת על זה כאן בבדיחותא , אבל זה מה זה לא מצחיק אותי.

מה שקשה בכל הסיפור הזה, זה חוסר הודאות. כי יכול להיות שכל הקונספט שעומד מאחורי הפסקה האחרונה מוטעה. שאין לי שום בעיית חלב ושאנחנו פשוט מפטמים את הגדול במטרנה עד שאין לו מקום וחשק לחלב אם. והאמת היא שאם יש לי קושי עם משהו זה עם זה. אין לי פאקן מושג מה לעשות ומה קורה. הילד מחרחר – האם יש לו בעיית נשימה? הלכנו לרופא ילדים מהקופה. על הנייר הוא נראה מצוין, אבל זה בתיאוריה. ובמציאות? כמה זמן האדון המכובד הזה מקציב מראש לכל פציינט? – נחשו. וול, חמש דקות. במקרה שלנו שתיים וחצי דקות לילד. רק להוריד מהילד את הבגדים, נדרש ממני יותר זמן. אבל זה רק חלק מהבעייה. החברה החדשה שלי מבני ברק, סיפרה לי שאצלם, לרופאי הילדים יש חדר מיוחד לילדים שזה עתה נולדו, שכשאתה מגיע איתם, אתה ישר חומק אליו כדי שהרכים הנולדים לא ידבקו מהילדים החולים בחדר ההמתנה. אצל הרופא דנן יש חדר המתנה של מטר על מטר ומיותר לציין שאין חדר נפרד לתינוקות בריאים שזה עתה נולדו. בקיצור הגענו עם העוללים הרכים שלנו שהמערכת החיסונית שלהם עוד לא סיימה להתבשל. הזוגי עשה את הטעות והניח לרגע את הסלקל על הרצפה וילדה מנוזלת ומשתעלת – הרביצה התעטשות, רסס יפה ישר וממוקד על הקטן. אני חשבתי שאני רוצחת את האמא של הילדה, את הילדה ואת הרופא. לקח לי זמן להירגע והדרך היחידה שהרגעתי את עצמי הייתה לתמלל לעצמי – עכשיו הכל בסדר, תתמקדי בהווה, עכשיו הכל בסדר. הדרק הזה- הרופא- אמר שהכל בסדר, אבל במסגרת הזמן שהוא הקציב לנו, לא נראה לי שהיה לו זמן לתשובה שאורכה הוא מעבר לשתי מילים. כך שההערכה שלו ממש לא מרגיעה.

נחזור לחוסר הודאות: כמה להאכיל, מתי הוא רעב? האם כל פעם שהוא פותח את הפה ומוציא לשון זה רעב? הוא פותח את הפה ומוציא לשון – 90% מהיממה. האם אני בשלב המוקדם הזה של החיים יוצרת אצלו מאגר של תאי שומן?

קבלו תיאור של אתמול בבוקר (6:30 האתון מסטולית מהתחת): הבכור הזיז את הידיים ועשה כל מיני תנועות – אה, הוא ער, אמרה לעצמה האתון, אספה אותו בזרועותיה והלכה להחליף לו חיתול. בדרך לאתר ההחלפה, נמלכה בדעתה – לא הוא ישן, החזירה אותו למיטה. אחרי שנייה עלו קולות מהמיטה – אה, הוא בכל זאת ער, אלך להחליף לו, שוב אספה אותו, שוב בדרך עיניו העצומות – הסגירו תינוק ישן. ער/ישן ער/ישן ובסוף אחיו התעורר ועכשיו שני תינוקות ערים יללו וכל מה שהאתון ניסתה להשיג והוא לתת לאביהם היקר לישון – הלך בגדול פייפן. האמת היא שאני יכולה למלא כאן עמודים על הירקרקות המזהירה שלי. ירקרקות – ואנחנו, אנשים יקרים, לבד לבד – אין מי שינחה, אין מי שאני יכולה לסמוך על הניסיון שלו.

עכשיו אי ודאות, חברים יקרים, הוא שמי האמצעי. כל חיי תרגלתי כדי להיות מסוגלת להתמודד עם אי ודאות. אבל זה סוג אחר של אי ודאות. זאת אי ודאות ביחס לעתיד, שדורשת סבלנות וקבלה של כל מה שיבוא ממול. כאן זאת אי ודאות שדורשת תשובות שמכתיבות עשייה. ומאחורי אי הוודאות הזאת – אני מתביישת להודות, מסתתר פחד מצמית – לא לפגוע בילד. אני כל כך אוהבת אותם שהרעיון שאני במו מעשיי אזיק להם באיזו דרך, הוא בלתי נסבל. אני ממש מרגישה את הקור שעובר לי מהרגליים ועד שערות הראש כשאני חושבת על זה.

***

האופוריה תמה, היו שתי נקודות משבר של קושי, שקשורות לדעתי הצנועה בעיקר לעייפות, אבל השמחה, השמחה נמצאת שם. אני לא יודעת אם שמחה זאת המילה המדויקת. אבל זה המצב שבו אני מתחברת לתדר של התינוקות ועפה איתם אל מחוזות של שקט. היכולת הזאת לחוש אותם, לנוע איתם בקצב שהם מכתיבים. כף. זה נראה סותר את הפסקה הקודמת וזה לא. מה שאני למדה מהימים האחרונים, זה לראות את מצבי הרוח המתחלפים שלי, שתלויים בקשר לינארי ישיר לשעות השינה שישנתי בלילה ושמשפיעים כמובן על האופן שבו אני מפרשת/תופסת את המציאות. ממצב של אושר, לפחד ותסכול. הללויה.

***

ועדיין לא  כתבתי מילה על סאגת חיפוש המטפלת. בעניין הזה יש לי חומר לסיטקום, שיכול בשקט להחזיק עונת שידורים שלמה.

Read Full Post »