קשה לי. בניגוד למה שכתבתי כאן בעבר, מסתבר שהפחדים שלי בנושא האמהות היו בהחלט מוצדקים, וידעתי היטב ממה אני מפחדת. לגדל ילדים זה קשה. לי, זה קשה. קשה לי מכל מיני סיבות. אני יכולה לנסות למנות אותן כאן באיזה רפרוף ואולי בכל פעם בפוסט נפרד להיכנס אליהן קצת יותר לעומק.
נתחיל מזה שזה טוטאלי. בהרבה מובנים, זה דורש התמסרות טוטאלית. זה לא אומר שהחיים מסתיימים, זה רק אומר שנוצר להם מרכז כובד מאוד משמעותי. עכשיו, אם אתם בשלב שעוד לא סיימתם לחפש את ההתמזגות עם האם, לחפש סימביוזה, לחפש אהבה, לחפש כל מיני, אם אתם עדין זקוקים נואשות לאיזו תשומת לב של קבלה מהזולת, זה לא השלב לילדים.
אחד הביטויים של הטוטאליות הזו, היא העובדה שגידול ילדים זו עבודה פיזית קשה. ושימו לב, אני עוד לפני השלב שהם זוחלים, הולכים וצריך לרוץ אחריהם ולהשגיח בשבע עיניים. אני בשלב שהם עדיין שוכבים להם כמו טאטלך היכן שהנחת אותם. ועדיין, זאת האכלה, הלבשה, משחק, הרדמה – פעילות שמתנהלת 24 שעות ביממה. אני זכיתי ( בלי עין הרע, בן פורת יוסף) בילדים מתוקים, שקטים, חייכניים וטובי לבב ועדיין (עדיין מס' 2) גם כשהם ישנים כבר לילה מלא, השינה שלי לידם היא לא אותה שינה, כמו אז בימים הרחוקים ההם שהתחבטתי קשות לאן לטוס בחודש הקרוב (נקודה כואבת). האוזן תמיד כרויה להקשיב למלמולים, התפתלויות, גניחות, אנחות,ציוצים, רחשים, זוויות שבהם מונח הראש-גוף.
עכשיו שוב, ישנם אנשים שעבודה פיזית מהסוג שילדים דורשים, היא מבחינתם סבבה. לא אני. עבודות פיזיות, מונוטוניות שחוזרות על עצמן, זה לא בדיוק הקטע שלי, אם נתבטא בעדינות. העובדה שאני לא קמה בשלוש בבוקר עם שיר בלב להחליף חיתול, זה לא אומר שאני לא שמחה ומחייכת אל התינוק תוך כדי ונהנית ממנו, מהתקשורת איתו ומלהסניף אותו ובכל זאת, אנשים שונים מוכשרים ואוהבים דברים שונים וכמו שיש אנשים שאוהבים את הסוג הזה של העבודה – אני לא שייכת למחנה הזה.
עד לשלב מסוים הייתי בטוחה שכולם כמוני. כי הרי מי יכול לאהוב עבודות שאני תופסת כמשעממות להחריד?
האסימון נפל אצלי סופית כשעמדתי יחד עם קרלה, המתנדבת הגרמנייה, שקועה בזבל אורגני עד הברכיים, על פלטפורמה של משאית שהובילה אותנו בשבילי המשק. התפקיד שלנו היה לדחוף את אתי החפירה לתוך ערימת הזבל, להעלות גוש חרא אורגני נאה ולפזר אותו על מדשאות הקיבוץ, וכל זה בחום יולי-אוגוסט המרנין, אי שם בערבה. אני קיללתי את ה"רגע שקידמוני ברכיים", אם נשאיל מקוהלת. אמנם עשיתי את העבודה אבל מהר מאוד כמויות החרא שהעליתי בכל פעם הלכו והצטמצמו ומה רבה הייתה ההפתעה שראיתי שקרלה פורחת. היא דחפה את את החפירה באדיקות, בהתלהבות ובשמחת חיים מתפרצת והייתה מרוצה מאוד אם לשפוט לפי ההתנדבות הנלהבת שלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בהמשך היום. כששאלו אותנו בתום משמרת הבוקר אם אנחנו רוצות להתנדב לפזר זבל גם אחרי הצהריים, בתוכי התפקעתי מצחוק ואז שמעתי בתדהמה ובאי אמון את קרלה אומרת: שור, נו פרובלם.
לתובנה הזו היו לי שותפים. בקיבוץ מהר מאוד הבינו שלא ממש כדאי לבנות עלי כשמדובר בעבודה "חקלאית". בכל מיני עבודות שדה ומטע למיניהן: קטיף נשירים, קטיף זיתים, סירוק גפנים, זרגוג תאנים, זרבוב בצלים – זה תמיד חזר על עצמו: שעת העבודה הראשונה הייתה סבירה, השעה השנייה – בסדר, בשעה השלישית הייתי במצב של מוכנות לתקוע את המזמרה לעין של החקלאי/איכר/עובד האדמה – שלצידי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסיימים יום עבודה שלם. שמונה פאקן שעות בלגזום עלים. בעבודות השחורות שבהן העסיקו אותי בקיבוץ היה מדרג. באיזה אופן שקשה לי להסביר העבודה במטבח הייתה הכי נסבלת (אולי בגלל שזה בצל, במזגן? אולי בגלל שלעבודה במטבח מטרות נראות לעין שמסתיימות בתוצאות? ולא שורות אינסופיות של עצים/שיחים, שנראה שכשמסיימים לגזום אותן מקבלים פרס על מפעל חיים?). בעדיפות שנייה – היו העבודות היותר תעשייתיות נקרא לזה, כמו למשל, בניית טרסות או קדיחת דיבלים ברצפה. גם פה אני חושדת שמה שהפך את זה נסבל – זה שזאת עבודה שיש לה תוצאה נראית. סירוק הגפנים למשל – שזאת שיטה לדילול אשכולות ענבים, נתפסה אצלי כעבודה הזויה בעליל. לעמוד שם בתוך מטעי הגפנים עם המסרקים האלה מפלסטיק, שערסים בשנות ה-60 היו מכניסים אותם לכיס ולסרק אשכולות הענבים, שנמצאים בשלב העוברי שלהם???%$##@ הסבלנות שהייתה לי לסוג הזה של העבודות הייתה קרובה מאוד לאפס.
הניסיון,אגב, הלא מוצלח הראשון שלי עם עבודה חקלאית היה בגיזום עצים. השכר היה לפי מכסת עצים – ואני ביום שלם, לא הצלחתי לגזום עץ אחד.
גם באמריקה היה לי מפגש עם העניין. היינו מהגרים בראשית דרכם ועד שהיינו אמורים להתארגן חיפשנו כל עבודה שמכבדת את בעליה. בן זוגי דאז, הפך לכוכב העולה התורן במסעדה שנקראה "הביצה השבורה" The Broken Egg. הוא היה הטבח והיה כנראה מצטיין במה שהוא עשה (שוב מפגש עם הכישורים השונים שבני אדם מתברכים בהם)- זה והסיפור שסיפרתי להם שבישלתי בקיבוץ ל-100 חברי קיבוץ, הוביל את הנהלת ה"ברוקן אג" לתת לי הזדמנות להיות ה- breakfast cook בסניף אחר. שוב בשעה הראשונה עבדתי יפה מאוד – מהר מאוד השתלטתי על העניין של להפעיל שמונה מבערי גז בו זמנית ולהכין במקביל שמונה אומלטים. אין לי בעיות קואורדינציה, אני יודעת לעבוד פיזית מהר כשאני רוצה, אבל אני מסוגלת לעבוד ככה רק ביחידות קצרות של זמן. בקיצור העניין חזר על עצמו, שעה ראשונה אחלה קצב, שעה שנייה סביר בשעה השלישית כבר התחלתי להתעסק בראש עם סוגיות פילוסופיות כדי לברוח מהשעמום. פילוסופיה ואומלטים כידוע לא ממש הולכים טוב יחד. בסוף היום כשהייתי צריכה לנקות את הגריל, הסבל שלי הגיע לשיאו. מהביצה השבורה פיטרו אותי בנימוסיות אמריקאית. כשצלצלתי לברר איזה משמרות אני עושה בשבוע הבא, ענה לי מנהל המשמרת התורן: "We did all the backup" ובמילים אחרות: תודה, אנחנו לא ממש צריכים אותך.
לא הסקתי את המסקנות, וגם הייתי זקוקה לכסף. באפיזודה הבאה ניסיתי את כוחי כטבחית של אוכל סצ'ואני. את האוכל הסצ'ואני בעיקר מרתיחים. אני הייתי אמורה לנצח על שני דודי מים רותחים, שלתוכם הטבלתי עלים ירוקים, ודמפלניגז מכל מיני סוגים. כשהייתי צריכה לשרת שלושה לקוחות בשעה, שזאת הייתה פחות או יותר התנועה במסעדה, הכל עבד יפה מאוד. אבל, רצה הגורל ודווקא ביום שבו המנהל הגדול הגיע, פתאום נהייה תור של איזה עשרים איש. וככה יצא שהדמפלינגז נפלו לי למים (בלי רשת) וכשניסיתי לדוג אותם, גם המקלות נפלו לי ונהייה בלגן של דמפלינגז צפים ומקלות שוחים ואני בכל מיני שיטות לא קבילות מנסה לדוג אותם וברקע תור של אנשים שמחכים לאוכל. המנהל הגדול לא יכול היה יותר לסבול את העניין ופשוט צרח עלי: את מפוטרת. "ת'נק יו, ת'נק יו", נרגש וכן השתחרר לי בלי שליטה מהפה; כמעט בכיתי משמחה והכרת תודה שהוא מושיע אותי מהגיהינום הזה – ההוא מההלם השתתק.
***
יש לי חברה יקרה, שהצליחה למדי בפוליטיקה. "השטות הזאת", היא אמרה לי "שהכל שווה את החיוך שלו. אז הוא חייך קצת, אז מה? זה שווה את כל ההשקעה הסיזיפית הזו? האמירה הזו, שX שווה את כל הסבל, היא כזה חרטוט. כששואלים אותי מתי התחלת ליהנות מהילדים? אני תמיד עונה: כשנכנסתי לפוליטיקה".
גם אני לא אוהדת את האמירה הזו ש”X שווה את כל הסבל", אבל מסיבות אחרות.
ככל שאני מעמיקה לתוך היער הזה שנקרא הורות, ברור לי שכל הסבל, אבל רק כולו נגרם מהאופן שבו אנחנו מאמינים למחשבות שלנו. הפרשנות שאנחנו מלבישים על הגירוי. במובן הזה שום X לא מצדיק סבל. הסבל הוא תמיד מיותר והוא תמיד תוצרת בית. יש לי שפע הזדמנויות להתאמן עכשיו על העניין .
****
ובהקשר הזה כותבת סימון דה בובאר שאת האוטוביוגראפיה שלה (זיכרונותיה של נערה מחונכת) אני קוראת עכשיו (כן אני מוצאת זמן, קניתי מנורת קריאה קטנה כזו שמצמידים לספר, כזאת שטובה למטוסים…): "כבר מזמן החלטתי להקדיש את חיי למלאכת הרוח. זאזא זעזעה אותי כשקבעה בהתרסה:"להביא לעולם תשעה ילדים, כמו אמא, זה לא פחות חשוב מלכתוב ספרים". לא ראיתי שום דבר משותף בין שני מסלולי החיים הללו. להוליד ילדים שבתורם יולידו עוד ילדים, הרי זה כמו לשוב ולשיר עד אין קץ את אותו זמר מַשמים…השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות היה בעיני כמוות".
ספר מצוין. המבט המעמיק והמורכב שלה על הילדות וההתפתחות שלה, ובדרך מפגש עם החברה הצרפתית בתחילת המאה ה-20 וערכיה.
אם זה היה קל, כולם היו עושים את זה.
😉
תשמעי, את עושה מדיטציה. אולי יש כאן פתח. הרי יש המון סוגי מדיטציה. מדיטציית ריקוד, מדיטציית ג'יבריש, מדיטציית התבוננות בקצה האף… אולי תנסי מדיטציית הנקה, מדיטציית החתלה וכו' ? ברור שזה לא יעבוד כל פעם, וגם הפעילות שלך תלויה בגורם שאין לך שליטה עליו ושמעורר המון רגשות, אז זה חייב להיות מהותית אחרת.
תראה, אני מנסה לתרגל מודעות, שזה אומר לחזור כל הזמן לכאן ועכשיו – כן יש בזה פתח, אבל אמהמה הפתח לא ממש נפתח. אני מוצאת את עצמי נגנבת בעוצמות לא קטנות מכל מיני. לדוגמא מערכת היחסים שלי עם המטפלת שגוזלת ממני אנרגיות שהזוגיות שלי למשל מעולם לא גזלה. העסק כאן הרבה יותר מורכב, כי יש פה צד שלישי הילדים וזה הופך את השיקולים וגם את החששות למורכבים בהרבה.
דוגמא: היא מטפלת טובה, אבל כמו בחורה ממוצעת בגילה (26) רוב היום היא בדיכאון. לא דיכאון קליני של אחד שלא רוצה לקום מהמיטה, אלא דיכאון של אחד שלא טוב לו. עכשיו היא מסורה, היא רגישה, היא אוהבת את הילדים. אבל האם זה נכון להמשיך איתה? האם הילדים לא ייספגו את הדיכאון הסמוי הזה?
היא בן אדם סגור ולא נחמד – במובן של אחת שלא מדברת ונפתחת. יש איזה קיר הגנה שהיא מציבה. האם בכל זאת להמשיך? האם הקיר הזה זה משהו שהם ייספגו? אתה מבין וזאת רק דוגמא אחת.
הלחזור לכאן ועכשיו מתחבר להתמודדות עם הגורם שאין לך עליו שליטה, שזה אומר לקבל את מה שבא מולך, כולל לתת להתנגדות לכאן ועכשיו להיות. זאת אומרת להתמקד ו"למדוט" נקרא לזה ככה על הגורם המפריע, שיש לך דחייה (התנגדות) ממנו. כשעושים את זה רואים שבמציאות השד רחוק מלהיות נורא ומה שעושה אותו נורא זאת הפרשנות. כשאני חוזרת לכאן ועכשיו הכל בסדר, זה מתחיל לבאס כשהראש מתחיל לצייר ציורים עתידיים: כמה שנים יידרשו עד שאני אקבל את חיי בחזרה – זה סוג של מחשבה שבמיידי מגרשת אותך מגן העדן.
כמה זמן אני אצטרך עוד לנענע אותו. לא כף לי עכשיו. אני רוצה לגמור לכתוב את המייל ההוא והוא עכשיו רוצה תשומת לב. וכו' וכו'.
ובגדול, אני אדם ישר עם עצמו והבומבה שאיתה אני מתמודדת היא כל כך עצומה, שאני לא אספר לעצמי ששני התינוקים האלה מתוקים ואהובים ככל שיהיו "שווים את זה". המתיקות והחיבור החזק שיש לי אליהם זה מחלקה אחת והקשיים מחלקה אחרת. מאדם שיש לו אחריות רק כלפי עצמו, אתה מקבל אחריות על שני אנשים נזקקים מאוד. אני תמיד טוענת שאלוהים הוא זה שדואג לכולם ( משהו בנוסח האמירה של ישו – מי מאכיל את הדרורים וכו') ובמובן הזה אני לא צריכה לדאוג ועדיין העוצמה של העניין הזה היא גורפת. עכשיו כשאתה קורא את מה שאני כותבת אתה מבין שזה סרט של פרשנות שמהחשבות שלי מייצרות? בחיים זה פשוט, הזוגי המדהים שלי מנסה להרדים את אחד התאומים, השני כבר נרדם ואני כותבת לך כאן תגובה. זה עוד הרבה יותר פשוט מזה , אני יושבת על כסא, מקלידה ושומעת קולות מחדר השינה.
את מזכירה לי את המשבר שעברתי כשנולד הגדול ואז אחריו הקטנה (הפרש של שנה ו-9 חודשים). אני חושבת שזה משבר גדילה (של ההורים) – השינוי של להיות הורה הוא ממש להחליף את כל המערכת הפנימית, וזה לא עובר קל. את כבר לא לעצמך יותר וזהו. אני זוכרת גם לפני שהם נולדו איך הייתי רואה הורים וכמה קשה להיות הורים, זה שאף פעם אינך לעצמך (אמנם כשהם גדלים יש מזה יותר פה ושם אבל זה לא אותו דבר בכמות ובעוצמה). אין מה לעשות – משתנים וזהו. ואז גם יותר קל.
כן, ישנו העניין הזה של ההסתגלות. אנחננו יצורים סתגלניים. היום שלושה חודשים מהלידה במובנים מסוימים קל לי יותר כי התרגלתי, כי המרחק בין מה שהיה לבין מה שיש גדל ואיתו דוהה הזכרון.
אני עונה מהר (כי קראתי מהר ובכלל לא התעמקתי בהכל)
זה נורא כיף שאת כותבת, כי משהו ממשיך,
לא נעים לי להגיד לך, אבל כשהילד (כתבתי בן, ומחקתי, ילד. נקודה) השני התגייס חשבתי ביני לבין עצמי, יופי, שניים בבית, שנים בצבא, זה יהיה (פיזית) הרבה יותר קל.
בולשיט. אני עובדת, בבית, בנוסף לכל הדברים שאני עושה, לפעמים כמו אתון (לא רציתי לכתוב "חמורה") אני אוהבת את זה, אבל הרבה פעמים כשאני מעבירה סמרטוט על חלון (זה תמיד בין לבין, הניקוי חלונות הזה) אני שואלת את עצמי למה בעצם לא לשלם למישהו, שיבשל להם, שינקה לי את הבית ,
הפכתי לאמא בגיל צעיר, יחסית, ולפני שהמקצוע, או העיסוק (בואי נצחק ביחד) שממנו אני מתפרנסת (אמורה ל- לפחות) ואני מבינה את הגלגלים של הזמן, את חשיבות החינוך, ואת הצורך שלי בפרטיות וזמן עבודה (על מנת לקדם את אותם העיסוקים, רוח, אמנות וכו שאמורים להביא לי פרנסה ולפעמים גם מביאים)
ואחרי הכל, אני אומרת לך. החלפתי הרבה טיטולים בחיי. שרתי שירי תינוקות ואצבעות והקלטתי להם אותי שרה על גבי קלטות ליתר בטחון.
אני משתדלת לעשות תנועות עם האצבע (אני לא צועקת הרבה) ואז הם (הילדים) עושים חלקים מעבודות הבית, את הבישולים (זאת האמת) אני עושה נורא באהבה, גם אני לא חשבתי שזה יקרה לי.
איכשהו, עם כל הביקורת שיש לי (וכל הזמן יש לי) אני חושבת שפעם ביום אני עוצרת
ונורא מברכת על מה שיש. ואיך שהוא התגלגל.
הייתי מעדיפה, את זה אני אומרת בעיניים עצומות ומתוך שינה, שהם יגדלו לידי ואני כל היום יעשה (זאת לא טעות כתיב, כתבתי "אעשה" עם "י") תכשיטים, ואכתוב סיפורים לעולם.
זה לא עובד ככה,
ותמיד בסוף אני חושבת שטוב שזה לא עובד ככה.
וטוב שקראתי על הספר, כי אני אחפש אותו
ונורא טוב שאת כותבת, ממש טוב.
ותודה לך שאת מגיבה. חשובות לי התגובות ואני מעריכה אותן מאוד.
אני כותבת בין היתר כ"גם סוג של תיעוד". פרסמתי את הפוסט ועצם הפרסום עזר לי להבין את הסיטואציה אחרת. הכל כל כך דינמי.ירידות ועליות שאני מבינה שהן מאפיינות את התקופה שלאחר הלידה. אני נעה בין הז'אנר הזה של המחשבות שאני חושבת שזאת הצמדות לאמונות הישנות שלי, שעולה בתגובה לקושי וגם סוג של אופני התמודדות שסיגלתי לעצמי לבין למידה של החדש והנאה ממנו.
אתמול היה לי יום נפלא עם הילדים וגם היום.
אתמול למשל הייתה לי שיחה עם הבן שלי שאי אפשר לתאר את האושר שהיא מילאה אותי. הוא דיבר אלי בג'יבריש וזה רגע ענק שאינו ניתן לשום מדידה או כימות.
אין ספק שיש רגעים מדהימים וישנו חיבור עצום, כבר בשלב הזה. זאת רכבת שאין לי מושג לאן היא נוסעת, אבל יש לי תחושה עמוקה שהמסע הולך להיות מהמרתקים שעשיתי אם לא ה-
העניין הזה שהוא מחייך והאם זה שווה או לא שווה את הסבל, היא שאלה כל כך לא נכונה. היא שאלה שבאה מהאגו, שתמיד מחפש "מה יוצא לו מזה" וגם הרצון לסדר את המציאות."להצדיק" את הקושי, לתת לו ערך. אני מחפשת להפרד מהקושי המנטאלי.
אני מבינה את מה שחברתי הפוליטיקאית אומרת והיו רגעים שמאוד הזדהיתי עם האמירה הזאת, ההזדהות הזאת משהו קורה לה. אני עוברת תהליך. אני חושבת שיש באמירה הזו ציניות ופחד ומשם חוסר חיבור. גם זה בסדר.
וכמו שהיא דיברה, הילדים והמשפחה חשובים לה מאוד והיא נהנית מהם מאוד. זה היה אצלה שלב, שלב של התמודדות עם כל מיני. לנשים יש צפרדעים מאוד גדולות לבלוע בכל מה שקשור לנושא.
התאומים שלי, בנים, גם כן נולדו לאחר טיפולי פוריות, לפני כבר 15 וחצי שנה. להגיד שהיה קל – ממש לא, אבל תמיד היה מעניין. המטלות אכן משעמממות עד מוות אבל הסיפוק הוא אדיר ואכן היום אני מקבלת הכל בריבית דה ריבית – הם גודלים להיות אנשים מופלאים. אז אל יאוש – תתיחסי לזה כמו אל תוכנית חיסכון = נורא קשה כל חודש אבל בסוף מתקבל אוצר.
מודה ומתוודה שקשה לי מאוד עם התייחסויות כאלה שבונות על העתיד. אני רוצה אושר עכשיו, אני מאמינה שזה אפשרי גם כשקשה, אני אצטרך למצוא את דרכי. היום לדוגמא היה לי יום מזוויע עם המטפלת. אני פשוט לא סובלת אותה. פשוט ולא פשוט בכלל.
האושר הוא כאן ועכשיו.
זה לא שאת מסתכלת עליהם ואת מאושרת, לא ככה זה עובד
אני זוכרת שכשהם היו ישנים ולי היו חמש דקות, עשר, עשרים, חצי שעה או שעה לשתות את הקפה שלי ולעשות משהו- אז באמת הייתי מאושרת.
(כשהקטנים נולדו תפרתי לי כל פעם מכנסיים בזמנים האלה, שעה שינה שלו- עוד תפר ועוד רוכסן, אני זוכרת כמה מאושרת הייתי אחר כך ללבוש אותם -את המכנסיים , לא את התינוק)
אבל יש משהו בפרופורציות של החיים, בהכרח להתחשב ביצורים קטנים, לדבר איתם בשפה שלהם (לא קוצ'י קוצ'י, לא לזה אני מתכוונת, אני מתכוונת לזה שאת מבינה מה חסר להם רק לפי התנועה של הראש, כבר עכשיו , הרבה לפני שהם מדברים באמת)
ואז לעבור לעולם שלך, והחוט שנמתח בין שני אלה, הוא שעושה את החיים (בעיני, את יודעת) לכל כך יפים.
וכמובן שהיה לי כל כך עוד הרבה מה לכתוב,
כתבת מאוד יפה אז יש גם את העניין הזה של להסתכל עליהם ולהיות מאושרת. זה קורה לי בלילה כשאני עולה על יצועי ורואה אותם, שוכבים בעריסות שלהם לצידי והלב מתרחב. ויש גם במשך היום, האינטראקציה איתם, החיוכים שלהם, השמחה שיש בינינו, האהבה, המבט לתוך העיניים.
כן, מה שבהכרח קורה זה שהחיים הופכים עשירים יותר בהרבה מאוד מובנים. אפילו העובדה שבכל יום יושבת אצלי בבית תשע שעות מטפלת והטלנובלה שאני עוברת איתה. עושר במובן של תנועה, חיות, אהבה.
תגידי, את רואה "העיתונאים" ? מרתק בעיני. ובצירוף מקרים קוסמי, כשגיגלתי אלון עידן, מצאתי את זה : http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,797,209,60764,.aspx
תיהני : )
אני לא רואה העיתונאים, אבל מעכשיו אני אדאג לצפות. והטור הזה של אלון עידן קראתי אותו, ואני זוכרת שכל כך נהניתי לקרוא שחשבתי לכתוב לו. ההזדהות שלי והאופן המבריק שבו הוא כתב. כן בדיוק זה, בדיוק מה שהוא כתב עליו. מבריק, פשוט טור מבריק.
יש לי הרגשה שאני הולכת לסתור את מה שכתבו מעלי. בנוגע לעתיד, אני מתכוונת. האם זה באמת הופך ליותר קל? אני לא בטוחה. ההורות הופכת לפחות פיסית. זה כן. אבל את נדרשת להיות שם באופן מלא מבחינה רגשית ומבחינה מנטלית. פשוט זה לא. אבל לפעמים ברגע אחד של אושר, הקשיים נדמים לא רלוונטיים.
מעניין הפוסט שלך. הוא נוגע בהרבה רבדים, גם של הורים מנוסים לילדים גדולים.
הי אפיסקה, שמחה מאוד לראות אותך כאן.
תני לי התמודדות רגשית ומנטאלית כל היום, כל יום -רק לא עוד יום של להתכופף, להרים, לחתל,להאכיל, לקשקש ברעשן, לחפש תנוחות חדשות. מהמובייל לטרמפולינה, מהטרמפולינה למזרון הפעילות, על הידיים, להוריד מהידיים, לצקצק , לחייך, להחזיק את היד הקטנה. ועדיין לא דיברנו על ההרדמות. נשבעת לך, אני עכשיו בסוף היום יותר מוטשת ממה שהייתי בסוף יום של אימון מיוחד. הם קורעים לי את התחת.
ותודה לך בעניין המעניין.
וגם יכול להיות שנדמה לי – בעניין התני לי התמודדות רגשית. אפילו בזמן הקצר הזה, אני מתחילה להבין שכשזה נוגע לילדים שלך, זה לא כמו שום דבר אחר.
אני מת על עבודות מונוטוניות.
יש בזה משהו כל כך מדיטטיבי ולא מאיים.
מה שלא אהבתי בציטוט של בובואר, זה שהיא מתייחסת לאמת שלה כאמת היחידה, העמוקה יותר, החכמה יותר. כמו אלון עידן, ובניגוד למשל לאיך שאת כתבת. אוקי, סימון, לך לא נראה מלהיב לגדל ילדים. אז עכשיו את עושה מזה אידאולוגיה. "השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות".לא סובל כאלה אנשים. הרי מכך בדיוק מורכבת הטיפשות.
ככל שאני מעמיקה יותר לתוך יער האמהות אני מבינה יותר כמה המשפט שלה ארוגנטי וכן מסכימה איתך, סוג כזה של ארוגנטיות לא ממש מקרין טוב על סימון שלנו. "שכפול סתמי של בורות ואדישות" – כן, ורק אצלך סימון החוכמה קורנת מהישבן עם ספרי הפילוסופיה ההו-כה-עמוקים שלך. אבל, כזה הוא המצב האנושי – כול אחד מאיתנו תופס תחת, זאת אחת מהתכונות המרכזיות של המכונה. ההשוואות שמחלקן אני יוצא מלך ומחלקן אביון.