Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2013

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

adamo2-7-1.jpg

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תיק לגן

הפוסט הזה נכתב במקור ב1 לאוקטובר.

אני רוקמת לו תיק לגן. רוקמת לו ונזכרת ברגע הראשון שנפגשו. את היניקה הראשונה שלו מהשדיים שלי. כבר אז היה בו משהו עוצמתי, חזק פיזית. הזיכרון עולה בי חד, קרוב. כאילו מעולם לא עברו השנים, החודשים.
התקופה הזו, שוב אופוריה. אתמול הם הלכו בפעם הראשונה לגן. גן אנתרופוסופי ומשהו בגן הזה ובהליכה הזו שלהם לגן מעורר בי רגשות בעוצמות גבוהות.
היום ג' השתתף במעגל, הגננות שרו שיר על הלב ועל מאורת הארנב. אני ישבתי על כיסא קטן בצד ובכיתי את עצמי לדעת.

אתמול כשהתיישבתי לרקום – כל העבר צף. זה התחיל מזה שהפרויקט התיקים לגן אילץ אותי להתחיל לחטט בארונות. אותם ארונות שאליהם דחסנו את כל מה שלא סידרנו אחרי השיפוץ ואחרי שהם נולדו. בדים ישנים, כפתורים, חרוזים, מחטים.

ירושה. קופסת החרוזים של אמא שלי. אתמול הרגשתי בחסרונה. הרקמות המרהיבות שהיא רקמה על עטיפות של הספרים. רציתי לכבד אותה בתפירת חרוז שלה לכל אחד מהתיקים.

התמימות שלהם, התמימות הזכה שלהם והכניסה שלהם אל העולם החברתי. אל עולם שיש בו ילדים גדולים יותר שמובילים בשנים לפניהם בספיגת החרא האנושי. בספיגת העיוות.

ילדים שלי, יקרים שלי. אהובי. האופן שבו אתם מגיחים אל העולם, כל כך מרגש את אמא שלכם. שוב ושוב נולדים. בכל רגע, עולם חדש. האופן שבו אתם פוגשים אותו.

002

***

סיפא: אחרי שבוע הוצאנו אותם מהגן. הם היו בגן – בדיוק חמישה ימים.אין לי כוח לפרט פה את כל השתלשלות העניינים. הם שוב כאן איתי בבית.

Read Full Post »

Become mindful of how often your conversations focus on the past or future.

Be aware of the verbs you use: was, did, will, are going to, etc. To speak of the past in the present is to reawaken and recreate it fully in the present, if only in our minds, and then we are lost to what is present for us now. To speak of the future is to create and live with a fantasy.

If you want to experience fear, think of the future.

If you want to experience shame and guilt, think of the past.

Just focus on the dishes in front of you.

"Doing the dishes" is a practice of learning to love the action that is in front of you. Your inner voice or intuition guides you all day long to do simple things such as doing the dishes, driving to work, or sweeping the floor. Allow the sanctity of simplicity. Listening to your inner voice and then acting on its suggestions with implicit trust creates a life that is more graceful, effortless, and miraculous.

The miracle of now.

Katie Byron

Read Full Post »

בני שנתיים

את הפוסט הזה כתבתי במקור בפברואר 2013.

יש איזו נקודה שממנה זה אין חזור. לא מסוגלת להרים את עצמי ולהתיישב לכתוב. למטה ד' בוכה, אביו מכין  אולי את האמבטיה לטקס הרחצה היומי. סדר היום שלהם מדוקדק. עברתי תקופה כל כך מאושרת ועכשיו שוב נפילה. מאושרת – כי התחלתי להרגיש שאני חוזרת לחיים – התחלתי לעבוד קצת, שיווק של איזו חברה קטנה וחזרתי לכתוב את התזה – וברקע איזה כנס שהייתי אמורה להרצות בו. משהו שחוזר לחיים. ובעיקר סוג של ריכוז – לשבת שעות ולכתוב שכבר שכחתי ממנו.

יש איזו בעיה עם העניין הזה שנקרא פוסטים. בעיקר אם את כותבת אותם פעם בשנה. האופן שבו הם אינם מסוגלים לייצג שום דבר. אולי איזה רגע. אולי איזה פן באישיות. אולי איזו זווית. הרגל. למשל הרגע הזה שאני מוצאת את עצמי שוב מוכרעת על ידי ההרגלים שלי, ההתניות שלי – מה שאני קוראת לו המכונה. השבוע, אגב הבנתי שלמכונה יש תפקיד חשוב שאסור לזלזל בו. המכונה היא אוסף של בולמי זעזועים. במובן מסוים אפשר לכתוב שהמכונה שומרת על השפיות שלי, זאת אומרת שאם ברגע אחד – כל ההרגלים האלה, שהמטרה שלהם היא לשמר את האוטומט שאני (האגו) היו קורסים, יש מצב שהייתי מתחרפנת. זה מה שקורה לאנשים שעוברים טראומה גדולה, הם עוברים משהו שמקלף את הבלוף, אבל הם לא מסוגלים להביט בו בעיניים פקוחות, מפוקחות, עיניים שאין מאחוריהן צורך בפרשנות. אם הם מסוגלים, הם הופכים לבני אדם חופשיים.
אז יש לכבד את המכונה ולאהוב אותה. היא חלק ממנגנון כה מתוחכם. יש בנו את הדרך אל החופש, ואת ההגנות בו זמנית. הכל נחשף בדיוק בזמנו. ראיתי את זה אגב בצורה מאוד בהירה בטיפול הפסיכולוגי שעברתי. לא הייתה תובנה שהגיעה אלי שלא בזמנה. כשהייתי בשלה – נפל האסימון.

***

החודש אנחנו חוגגים שנתיים להיוולדם. אתם קולטים? ש-נ-תיים. בלתי נקלט לחלוטין בעיני. שני פרחים. קסם. המילים מתגמדות כשאני מנסה לתאר. כל כך שונים. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהם גדלים בסוג של בועה. נתחיל מזה שבגיל שנתיים הם עדיין בבית  איתי. והם כנראה יהיו איתי בבית עד גיל שלוש וחצי. נמשיך דרך המטפלת המדהימה שמטפלת בהם חצי יום ושאת מרבית היממה הם מבלים עם אבא ואמא. אני שלמה מאוד עם האמהות שלי. השבח לאל. רגשי אשמה זה לא פה. ככל שעובר הזמן אני הולכת ומשתפרת. יכולת ההכלה שלי אותם משתפרת. אני לא צועקת, מעט מאוד אם בכלל מתעצבנת חיצונית (התמודדויות פנימיות זה סיפור אחר) והגבולות מוצבים בנועם, באהבה. אני מאמינה שאנחנו, המבוגרים המטפלים בהם קשובים אליהם מאוד ובתמורה יש לי שני ילדים מתוקים ונעימים.

העבודה "הרוחנית" שלי, נקרא לזה ככה, זינקה כמו גרף מכירות של מניות נפט בקידוח שהצליח. בעיקר בשנה הראשונה והקשה שעברתי כאמא טרייה לתאומים, עם מטפלת מעפנה, ועוד כהנה. אני כותבת ומשהו לא שלם אצלי עם הכתיבה. הכל נראה לי סיפור מצוץ ולא מייצג כלום. בלוף. מתקשה מאוד לכתוב.

רוצה לחזור לכאן לבלוג ועושה את זה כמעט –"בלעבור דרך התנועות". אין לי מושג עוד איך אעשה את זה אולי אשתמש בבלוג כסוג של השראה. אולי.

אוהבת אתכם קוראים יקרים שלי ומתגעגעת נואשות.

Read Full Post »