Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אתגרים’ Category

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם –

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בעוד שבועיים נחגוג לילדים שנה של חיים בגוף. שנה אינטנסיבית מאוד עברה על כוחותינו.

תופעה חדשה ומוזרה מתרחשת אצלי. יש לי המון מה לכתוב ואפילו אני מנסחת לעצמי פסקה ראשונה בראש ואז כשאני מגיעה לכאן, הכל מתאייד. ומה שנשאר אלו מין מילים טפלות כאלה, שאין בהן חיים. זאת הסיבה שמזמן שלא כתבתי כאן, למרות שאני מאוד מתגעגעת.

החלטתי שאני אכתוב ומה שיצא יצא.

ביום אני עם הילדים, חווה את כל מה שמתבקש לחוות ובלילה (כשהם לא חולים) אני קוראת. מרגישה שאני עוברת מין סדנה מואצת. עשיתי קפיצת קוואנטום מבחינת ההתפתחות. איך אפשר שלא?

נוכחות היא מילת המפתח ועוד המון מילים, אבל הנה בקושי כתבתי פסקה וחצי ואני כבר עייפה, עייפה ממילים. מה יהיה?

אולי במקום לנסות לסכם תקופה, אני אכתוב בדיוק על עכשיו. על הרגע הזה. שבת בבוקר, אחרי לילה יחסית שפוי. מה זה אומר יחסית שפוי? זה אומר שהצלחנו לישון קצת. זה אומר שלא ביליתי חצי לילה ערה כשד' יושן עלי ומדי פעם מתעורר בבכי, וזה אומר שלא עשיתי איתו סיבובים אין סופיים בעגלה סביב האי במטבח בניסיון להרגיע אותו, להרדים אותו.

עבר עלינו שבוע מטורף שהתחיל בזה שהבן זוג קרס עם שפעת וחום, המטפלת הייתה בחופש כי הייתה לה בחינה וגם אני הייתי במצב לא משו ואף על פי כן תפקדתי. ואז אחד מהילדים, ד' , נהייה חולה וזאת הייתה סאגה שלא נדע.

הנה שוב דוגמא – כתבתי פסקה ואז: את מי זה מעניין? מה נפלא במה שאני מתארת? שזה היה ונגמר. ולתאר את זה ולתחזק את זה ומתוך כך לתחזק את הזהות שלי – זאת בדיוק העבודה שאין לי עניין בה. עכשיו אני מקלידה לכם סיפורים על המחשב ונורא כף לי להקליד. הזוגי למטה עם ד' על הברכיים משמיע לו ארתה פרנקלין. ג' על מזרן הפעילות מתרגש מהתגלית שהוא יכול לתת משהו ולקבל אותו בחזרה.

בעוד כמה דקות ארד להכין לילדים את ארוחת הבוקר. דייסת קווקר עם תפוח ואגס. זהו.

יא-ווארדי איזה מתוחכם זה המנגנון הזה. אתם מבינים לא חשוב, איך תציגו את זה בסופו של דבר זה תמיד יפעל לטובת מפעל ההנצחה העצמית [בניית הפודיום (שעובד גם באופן השלילי שלו – גם הצגה עצמית של מסכנות ואומללות היא בניית פודיום של חשיבות עצמית)]. הו – איזו אישה מדהימה, זהו נגמרו לה המילים לתאר את היום-יום שלה… פחחחחחחחח

רוצה כאן לתמצת לעצמי ולכם כמה רעיונות שאני מאמינה בהם:

  • תגובה אינסטנקיטיבית היא תגובה ישירה של הגוף למצב חיצוני. רוב התגובות של הילדים שלי כרגע הן מהסוג הזה.
  • הרגש, לעומת זאת זה תגובת הגוף למחשבה.
  • באופן עקיף הרגש יכול להיות תגובה על מצב או אירוע ממשיים, כפי שהם נראים דרך מסננת הפירוש המנטאלי, מסננת המחשבה, דרך המושגים של טוב ורע, רצוי לא רצוי, אהבה ושנאה אני ושלי.
  • מאחר שחלק ניכר מ"הסכנות" שאני חווה הן אשליות מנטאליות – אין לאנרגיה לאן להשתחרר, חלק ממנה מוזן שוב לחשיבה ומייצר מחשבות מדאיגות/שליליות נוספות. הגוף מגיב למחשבות האלה ברגש שלילי.
  • התגובות הרגשיות בגוף יכולות להגיע לפעמים כל כך מהר עד שלפני שהתודעה מסוגלת לתת למחשבה קול, הגוף כבר נענה עם הרגש והרגש הופך לתגובה.
  • מחשבות מהסוג הזה ניתן לכנותן הנחות בלתי מדוברות/בלתי מודעות. מקורן בעבר, על פי רוב בילדות המוקדמת ("לא נותנים לי מקום" ,"אני צריכה להגן על עצמי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה")
  • הנחות בלתי מודעות יוצרות בגוף רגשות והרגשות מייצרים פעולה שכלית או תגובות מיידיות = מציאות.
  • רגש שלילי=רגש שרעיל לגוף ומפר את האיזון שלו ואת התפקוד ההרמוני שלו, לדוגמא :פחד, חרדה,כעס, טינה, עצב, שנאה, חוסר חיבה, אי שקט, קנאה, תסכול וכו' וכו'
  • כל רגש שלילי חדש – שלא מתמודדים איתו באופן מלא (נוכחות מלאה שיש בה קבלה מלאה) שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו (הוא משתחרר לבד, מתאייד, כשמוכנים לחוות אותו בלי מילים, בלי לברוח, שום דבר לא נמשך לנצח) – משאיר אחריו "שרידי כאב" שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגוף (אני כמעט בטוחה שאיברים שונים אוצרים זיכרונות שונים וכמובן שישנו זיכרון משותף)  שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו בגיל ההתבגרות ובחיים הבוגרים. (בודהה קרא לזה סנקהרה – בפאלית והוא גם טען ששדה האנרגיה הזה שומר נטיות מכל הגלגולים קודמים ואני מאמינה בזה)
  • כבר בריטריט הראשון שלי – ניסיתי לפרק את הסיפור הזה. מה אלו הסנקהרות שהמורה דיבר עליהן שבהתבוננות בהן (במדיטציה) אנחנו מעלימים אותן. נוכחתי לראות עוד לפני הפעם הראשונה שהגעתי לריטריט ויפאסנה – שרגשות או תמונות מנטאליות שאני מביטה עליהן/מרגישה אותן מבלי להגיב עם המחשבה – פשוט נותנת לרגש לתחושה להיות, שהרגשות שעליהן הבטתי עברו שינוי, מטמורפוזה ומאוד רציתי להבין את המנגנון הזה: מה זה הדבר הזה? מה יש שק כזה של סנקהרות? איפה הן יושבות בגוף? למה התבוננות בהן משנה את התדר?
  • מכיוון שהתשובות לעניין הזה הן מורכבות לפרק הזה נסתפק בלהגיד: כאשר לא מזדהים עם הרגש השלילי אלא מביטים בו מבלי להזדהות – הוא מפסיק לייצר מחשבות נוספות, מפסיק לשלוט בחשיבה וכך בעצם נשבר מעגל ההזנה שלו והוא מאבד אנרגיה. האנרגיה שהייתה לכודה בגוף משנה תדר והופכת לנוכחות. בדרך הזו הכאב, הרגש השלילי הופך להיות המנוע לתודעה מתעוררת. הסבל כחומר גלם לשינוי.

הפכתי להיות סחבה מושלמת בכל מה שקשור לאמהות. כל איזכור של אמא/ילד בקולנוע, מוזיקה גורם לי לבכות. נתפסתי חזק חברים.
ועוד שיר.

Read Full Post »

אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?

נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.

מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.

חיים שהם סוג של זרם תודעה.

אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.

הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.

עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.

היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.

חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.

זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.

הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.

Read Full Post »