Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘משפחה’ Category

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם –

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

Read Full Post »

אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?

נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.

מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.

חיים שהם סוג של זרם תודעה.

אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.

הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.

עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.

היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.

חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.

זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.

הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.

Read Full Post »