Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘סבל’ Category

בעוד שבועיים נחגוג לילדים שנה של חיים בגוף. שנה אינטנסיבית מאוד עברה על כוחותינו.

תופעה חדשה ומוזרה מתרחשת אצלי. יש לי המון מה לכתוב ואפילו אני מנסחת לעצמי פסקה ראשונה בראש ואז כשאני מגיעה לכאן, הכל מתאייד. ומה שנשאר אלו מין מילים טפלות כאלה, שאין בהן חיים. זאת הסיבה שמזמן שלא כתבתי כאן, למרות שאני מאוד מתגעגעת.

החלטתי שאני אכתוב ומה שיצא יצא.

ביום אני עם הילדים, חווה את כל מה שמתבקש לחוות ובלילה (כשהם לא חולים) אני קוראת. מרגישה שאני עוברת מין סדנה מואצת. עשיתי קפיצת קוואנטום מבחינת ההתפתחות. איך אפשר שלא?

נוכחות היא מילת המפתח ועוד המון מילים, אבל הנה בקושי כתבתי פסקה וחצי ואני כבר עייפה, עייפה ממילים. מה יהיה?

אולי במקום לנסות לסכם תקופה, אני אכתוב בדיוק על עכשיו. על הרגע הזה. שבת בבוקר, אחרי לילה יחסית שפוי. מה זה אומר יחסית שפוי? זה אומר שהצלחנו לישון קצת. זה אומר שלא ביליתי חצי לילה ערה כשד' יושן עלי ומדי פעם מתעורר בבכי, וזה אומר שלא עשיתי איתו סיבובים אין סופיים בעגלה סביב האי במטבח בניסיון להרגיע אותו, להרדים אותו.

עבר עלינו שבוע מטורף שהתחיל בזה שהבן זוג קרס עם שפעת וחום, המטפלת הייתה בחופש כי הייתה לה בחינה וגם אני הייתי במצב לא משו ואף על פי כן תפקדתי. ואז אחד מהילדים, ד' , נהייה חולה וזאת הייתה סאגה שלא נדע.

הנה שוב דוגמא – כתבתי פסקה ואז: את מי זה מעניין? מה נפלא במה שאני מתארת? שזה היה ונגמר. ולתאר את זה ולתחזק את זה ומתוך כך לתחזק את הזהות שלי – זאת בדיוק העבודה שאין לי עניין בה. עכשיו אני מקלידה לכם סיפורים על המחשב ונורא כף לי להקליד. הזוגי למטה עם ד' על הברכיים משמיע לו ארתה פרנקלין. ג' על מזרן הפעילות מתרגש מהתגלית שהוא יכול לתת משהו ולקבל אותו בחזרה.

בעוד כמה דקות ארד להכין לילדים את ארוחת הבוקר. דייסת קווקר עם תפוח ואגס. זהו.

יא-ווארדי איזה מתוחכם זה המנגנון הזה. אתם מבינים לא חשוב, איך תציגו את זה בסופו של דבר זה תמיד יפעל לטובת מפעל ההנצחה העצמית [בניית הפודיום (שעובד גם באופן השלילי שלו – גם הצגה עצמית של מסכנות ואומללות היא בניית פודיום של חשיבות עצמית)]. הו – איזו אישה מדהימה, זהו נגמרו לה המילים לתאר את היום-יום שלה… פחחחחחחחח

רוצה כאן לתמצת לעצמי ולכם כמה רעיונות שאני מאמינה בהם:

  • תגובה אינסטנקיטיבית היא תגובה ישירה של הגוף למצב חיצוני. רוב התגובות של הילדים שלי כרגע הן מהסוג הזה.
  • הרגש, לעומת זאת זה תגובת הגוף למחשבה.
  • באופן עקיף הרגש יכול להיות תגובה על מצב או אירוע ממשיים, כפי שהם נראים דרך מסננת הפירוש המנטאלי, מסננת המחשבה, דרך המושגים של טוב ורע, רצוי לא רצוי, אהבה ושנאה אני ושלי.
  • מאחר שחלק ניכר מ"הסכנות" שאני חווה הן אשליות מנטאליות – אין לאנרגיה לאן להשתחרר, חלק ממנה מוזן שוב לחשיבה ומייצר מחשבות מדאיגות/שליליות נוספות. הגוף מגיב למחשבות האלה ברגש שלילי.
  • התגובות הרגשיות בגוף יכולות להגיע לפעמים כל כך מהר עד שלפני שהתודעה מסוגלת לתת למחשבה קול, הגוף כבר נענה עם הרגש והרגש הופך לתגובה.
  • מחשבות מהסוג הזה ניתן לכנותן הנחות בלתי מדוברות/בלתי מודעות. מקורן בעבר, על פי רוב בילדות המוקדמת ("לא נותנים לי מקום" ,"אני צריכה להגן על עצמי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה")
  • הנחות בלתי מודעות יוצרות בגוף רגשות והרגשות מייצרים פעולה שכלית או תגובות מיידיות = מציאות.
  • רגש שלילי=רגש שרעיל לגוף ומפר את האיזון שלו ואת התפקוד ההרמוני שלו, לדוגמא :פחד, חרדה,כעס, טינה, עצב, שנאה, חוסר חיבה, אי שקט, קנאה, תסכול וכו' וכו'
  • כל רגש שלילי חדש – שלא מתמודדים איתו באופן מלא (נוכחות מלאה שיש בה קבלה מלאה) שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו (הוא משתחרר לבד, מתאייד, כשמוכנים לחוות אותו בלי מילים, בלי לברוח, שום דבר לא נמשך לנצח) – משאיר אחריו "שרידי כאב" שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגוף (אני כמעט בטוחה שאיברים שונים אוצרים זיכרונות שונים וכמובן שישנו זיכרון משותף)  שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו בגיל ההתבגרות ובחיים הבוגרים. (בודהה קרא לזה סנקהרה – בפאלית והוא גם טען ששדה האנרגיה הזה שומר נטיות מכל הגלגולים קודמים ואני מאמינה בזה)
  • כבר בריטריט הראשון שלי – ניסיתי לפרק את הסיפור הזה. מה אלו הסנקהרות שהמורה דיבר עליהן שבהתבוננות בהן (במדיטציה) אנחנו מעלימים אותן. נוכחתי לראות עוד לפני הפעם הראשונה שהגעתי לריטריט ויפאסנה – שרגשות או תמונות מנטאליות שאני מביטה עליהן/מרגישה אותן מבלי להגיב עם המחשבה – פשוט נותנת לרגש לתחושה להיות, שהרגשות שעליהן הבטתי עברו שינוי, מטמורפוזה ומאוד רציתי להבין את המנגנון הזה: מה זה הדבר הזה? מה יש שק כזה של סנקהרות? איפה הן יושבות בגוף? למה התבוננות בהן משנה את התדר?
  • מכיוון שהתשובות לעניין הזה הן מורכבות לפרק הזה נסתפק בלהגיד: כאשר לא מזדהים עם הרגש השלילי אלא מביטים בו מבלי להזדהות – הוא מפסיק לייצר מחשבות נוספות, מפסיק לשלוט בחשיבה וכך בעצם נשבר מעגל ההזנה שלו והוא מאבד אנרגיה. האנרגיה שהייתה לכודה בגוף משנה תדר והופכת לנוכחות. בדרך הזו הכאב, הרגש השלילי הופך להיות המנוע לתודעה מתעוררת. הסבל כחומר גלם לשינוי.

הפכתי להיות סחבה מושלמת בכל מה שקשור לאמהות. כל איזכור של אמא/ילד בקולנוע, מוזיקה גורם לי לבכות. נתפסתי חזק חברים.
ועוד שיר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

קשה לי. בניגוד למה שכתבתי כאן בעבר, מסתבר שהפחדים שלי בנושא האמהות היו בהחלט מוצדקים, וידעתי היטב ממה אני מפחדת. לגדל ילדים זה קשה. לי, זה קשה. קשה לי מכל מיני סיבות. אני יכולה לנסות למנות אותן כאן באיזה רפרוף ואולי בכל פעם בפוסט נפרד להיכנס אליהן קצת יותר לעומק.
נתחיל מזה שזה טוטאלי. בהרבה מובנים, זה דורש התמסרות טוטאלית. זה לא אומר שהחיים מסתיימים, זה רק אומר שנוצר להם מרכז כובד מאוד משמעותי. עכשיו, אם אתם בשלב שעוד לא סיימתם לחפש את ההתמזגות עם האם, לחפש סימביוזה, לחפש אהבה, לחפש כל מיני, אם אתם עדין זקוקים נואשות לאיזו תשומת לב של קבלה מהזולת, זה לא השלב לילדים.
אחד הביטויים של הטוטאליות הזו, היא העובדה שגידול ילדים זו עבודה פיזית קשה. ושימו לב, אני עוד לפני השלב שהם זוחלים, הולכים וצריך לרוץ אחריהם ולהשגיח בשבע עיניים. אני בשלב שהם עדיין שוכבים להם כמו טאטלך היכן שהנחת אותם. ועדיין, זאת האכלה, הלבשה, משחק, הרדמה – פעילות שמתנהלת 24 שעות ביממה. אני זכיתי ( בלי עין הרע, בן פורת יוסף) בילדים מתוקים, שקטים, חייכניים וטובי לבב ועדיין (עדיין מס' 2) גם כשהם ישנים כבר לילה מלא, השינה שלי לידם היא לא אותה שינה, כמו אז בימים הרחוקים ההם שהתחבטתי קשות לאן לטוס בחודש הקרוב (נקודה כואבת). האוזן תמיד כרויה להקשיב למלמולים, התפתלויות, גניחות, אנחות,ציוצים, רחשים, זוויות שבהם מונח הראש-גוף.
עכשיו שוב, ישנם אנשים שעבודה פיזית מהסוג שילדים דורשים, היא מבחינתם סבבה. לא אני. עבודות פיזיות, מונוטוניות שחוזרות על עצמן, זה לא בדיוק הקטע שלי, אם נתבטא בעדינות. העובדה שאני לא קמה בשלוש בבוקר עם שיר בלב להחליף חיתול, זה לא אומר שאני לא שמחה ומחייכת אל התינוק תוך כדי ונהנית ממנו, מהתקשורת איתו ומלהסניף אותו ובכל זאת, אנשים שונים מוכשרים ואוהבים דברים שונים וכמו שיש אנשים שאוהבים את הסוג הזה של העבודה – אני לא שייכת למחנה הזה.
עד לשלב מסוים הייתי בטוחה שכולם כמוני. כי הרי מי יכול לאהוב עבודות שאני תופסת כמשעממות להחריד?

האסימון נפל אצלי סופית כשעמדתי יחד עם קרלה, המתנדבת הגרמנייה, שקועה בזבל אורגני עד הברכיים, על פלטפורמה של משאית שהובילה אותנו בשבילי המשק. התפקיד שלנו היה לדחוף את אתי החפירה לתוך ערימת הזבל, להעלות גוש חרא אורגני נאה ולפזר אותו על מדשאות הקיבוץ, וכל זה בחום יולי-אוגוסט המרנין, אי שם בערבה. אני קיללתי את ה"רגע שקידמוני ברכיים", אם נשאיל מקוהלת. אמנם עשיתי את העבודה אבל מהר מאוד כמויות החרא שהעליתי בכל פעם הלכו והצטמצמו ומה רבה הייתה ההפתעה שראיתי שקרלה פורחת. היא דחפה את את החפירה באדיקות, בהתלהבות ובשמחת חיים מתפרצת והייתה מרוצה מאוד אם לשפוט לפי ההתנדבות הנלהבת שלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בהמשך היום. כששאלו אותנו בתום משמרת הבוקר אם אנחנו רוצות להתנדב לפזר זבל גם אחרי הצהריים, בתוכי התפקעתי מצחוק ואז שמעתי בתדהמה ובאי אמון את קרלה אומרת: שור, נו פרובלם.
לתובנה הזו היו לי שותפים. בקיבוץ מהר מאוד הבינו שלא ממש כדאי לבנות עלי כשמדובר בעבודה "חקלאית". בכל מיני עבודות שדה ומטע למיניהן: קטיף נשירים, קטיף זיתים, סירוק גפנים, זרגוג תאנים, זרבוב בצלים – זה תמיד חזר על עצמו: שעת העבודה הראשונה הייתה סבירה, השעה השנייה – בסדר, בשעה השלישית הייתי במצב של מוכנות לתקוע את המזמרה לעין של החקלאי/איכר/עובד האדמה – שלצידי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסיימים יום עבודה שלם. שמונה פאקן שעות בלגזום עלים. בעבודות השחורות שבהן העסיקו אותי בקיבוץ היה מדרג. באיזה אופן שקשה לי להסביר העבודה במטבח הייתה הכי נסבלת (אולי בגלל שזה בצל, במזגן? אולי בגלל שלעבודה במטבח מטרות נראות לעין שמסתיימות בתוצאות? ולא שורות אינסופיות של עצים/שיחים, שנראה שכשמסיימים לגזום אותן מקבלים פרס על מפעל חיים?). בעדיפות שנייה – היו העבודות היותר תעשייתיות נקרא לזה, כמו למשל, בניית טרסות או קדיחת דיבלים ברצפה. גם פה אני חושדת שמה שהפך את זה נסבל – זה שזאת עבודה שיש לה תוצאה נראית. סירוק הגפנים למשל – שזאת שיטה לדילול אשכולות ענבים, נתפסה אצלי כעבודה הזויה בעליל. לעמוד שם בתוך מטעי הגפנים עם המסרקים האלה מפלסטיק, שערסים בשנות ה-60 היו מכניסים אותם לכיס ולסרק אשכולות הענבים, שנמצאים בשלב העוברי שלהם???%$##@ הסבלנות שהייתה לי לסוג הזה של העבודות הייתה קרובה מאוד לאפס.
הניסיון,אגב, הלא מוצלח הראשון שלי עם עבודה חקלאית היה בגיזום עצים. השכר היה לפי מכסת עצים – ואני ביום שלם, לא הצלחתי לגזום עץ אחד.
גם באמריקה היה לי מפגש עם העניין. היינו מהגרים בראשית דרכם ועד שהיינו אמורים להתארגן חיפשנו כל עבודה שמכבדת את בעליה. בן זוגי דאז, הפך לכוכב העולה התורן במסעדה שנקראה "הביצה השבורה" The Broken Egg. הוא היה הטבח והיה כנראה מצטיין במה שהוא עשה (שוב מפגש עם הכישורים השונים שבני אדם מתברכים בהם)- זה והסיפור שסיפרתי להם שבישלתי בקיבוץ ל-100 חברי קיבוץ, הוביל את הנהלת ה"ברוקן אג" לתת לי הזדמנות להיות ה- breakfast cook בסניף אחר. שוב בשעה הראשונה עבדתי יפה מאוד – מהר מאוד השתלטתי על העניין של להפעיל שמונה מבערי גז בו זמנית ולהכין במקביל שמונה אומלטים. אין לי בעיות קואורדינציה, אני יודעת לעבוד פיזית מהר כשאני רוצה, אבל אני מסוגלת לעבוד ככה רק ביחידות קצרות של זמן. בקיצור העניין חזר על עצמו, שעה ראשונה אחלה קצב, שעה שנייה סביר בשעה השלישית כבר התחלתי להתעסק בראש עם סוגיות פילוסופיות כדי לברוח מהשעמום. פילוסופיה ואומלטים כידוע לא ממש הולכים טוב יחד. בסוף היום כשהייתי צריכה לנקות את הגריל, הסבל שלי הגיע לשיאו. מהביצה השבורה פיטרו אותי בנימוסיות אמריקאית. כשצלצלתי לברר איזה משמרות אני עושה בשבוע הבא, ענה לי מנהל המשמרת התורן: "We did all the backup" ובמילים אחרות: תודה, אנחנו לא ממש צריכים אותך.
לא הסקתי את המסקנות, וגם הייתי זקוקה לכסף. באפיזודה הבאה ניסיתי את כוחי כטבחית של אוכל סצ'ואני. את האוכל הסצ'ואני בעיקר מרתיחים. אני הייתי אמורה לנצח על שני דודי מים רותחים, שלתוכם הטבלתי עלים ירוקים, ודמפלניגז מכל מיני סוגים. כשהייתי צריכה לשרת שלושה לקוחות בשעה, שזאת הייתה פחות או יותר התנועה במסעדה, הכל עבד יפה מאוד. אבל, רצה הגורל ודווקא ביום שבו המנהל הגדול הגיע, פתאום נהייה תור של איזה עשרים איש. וככה יצא שהדמפלינגז נפלו לי למים (בלי רשת) וכשניסיתי לדוג אותם, גם המקלות נפלו לי ונהייה בלגן של דמפלינגז צפים ומקלות שוחים ואני בכל מיני שיטות לא קבילות מנסה לדוג אותם וברקע תור של אנשים שמחכים לאוכל. המנהל הגדול לא יכול היה יותר לסבול את העניין ופשוט צרח עלי: את מפוטרת. "ת'נק יו, ת'נק יו", נרגש וכן השתחרר לי בלי שליטה מהפה; כמעט בכיתי משמחה והכרת תודה שהוא מושיע אותי מהגיהינום הזה – ההוא מההלם השתתק.
***
יש לי חברה יקרה, שהצליחה למדי בפוליטיקה. "השטות הזאת", היא אמרה לי "שהכל שווה את החיוך שלו. אז הוא חייך קצת, אז מה? זה שווה את כל ההשקעה הסיזיפית הזו? האמירה הזו, שX שווה את כל הסבל, היא כזה חרטוט. כששואלים אותי מתי התחלת ליהנות מהילדים? אני תמיד עונה: כשנכנסתי לפוליטיקה".

גם אני לא אוהדת את האמירה הזו ש”X שווה את כל הסבל", אבל מסיבות אחרות.
ככל שאני מעמיקה לתוך היער הזה שנקרא הורות, ברור לי שכל הסבל, אבל רק כולו נגרם מהאופן שבו אנחנו מאמינים למחשבות שלנו. הפרשנות שאנחנו מלבישים על הגירוי. במובן הזה שום X לא מצדיק סבל. הסבל הוא תמיד מיותר והוא תמיד תוצרת בית. יש לי שפע הזדמנויות להתאמן עכשיו על העניין .

****

ובהקשר הזה כותבת סימון דה בובאר שאת האוטוביוגראפיה שלה (זיכרונותיה של נערה מחונכת) אני קוראת עכשיו (כן אני מוצאת זמן, קניתי מנורת קריאה קטנה כזו שמצמידים לספר, כזאת שטובה למטוסים…): "כבר מזמן החלטתי להקדיש את חיי למלאכת הרוח. זאזא זעזעה אותי כשקבעה בהתרסה:"להביא לעולם תשעה ילדים, כמו אמא, זה לא פחות חשוב מלכתוב ספרים". לא ראיתי שום דבר משותף בין שני מסלולי החיים הללו. להוליד ילדים שבתורם יולידו עוד ילדים, הרי זה כמו לשוב ולשיר עד אין קץ את אותו זמר מַשמים…השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות היה בעיני כמוות".

ספר מצוין. המבט המעמיק והמורכב שלה על הילדות וההתפתחות שלה, ובדרך מפגש עם החברה הצרפתית בתחילת המאה ה-20 וערכיה.

Read Full Post »