Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘עבודה פיזית’ Category

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם –

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

קשה לי. בניגוד למה שכתבתי כאן בעבר, מסתבר שהפחדים שלי בנושא האמהות היו בהחלט מוצדקים, וידעתי היטב ממה אני מפחדת. לגדל ילדים זה קשה. לי, זה קשה. קשה לי מכל מיני סיבות. אני יכולה לנסות למנות אותן כאן באיזה רפרוף ואולי בכל פעם בפוסט נפרד להיכנס אליהן קצת יותר לעומק.
נתחיל מזה שזה טוטאלי. בהרבה מובנים, זה דורש התמסרות טוטאלית. זה לא אומר שהחיים מסתיימים, זה רק אומר שנוצר להם מרכז כובד מאוד משמעותי. עכשיו, אם אתם בשלב שעוד לא סיימתם לחפש את ההתמזגות עם האם, לחפש סימביוזה, לחפש אהבה, לחפש כל מיני, אם אתם עדין זקוקים נואשות לאיזו תשומת לב של קבלה מהזולת, זה לא השלב לילדים.
אחד הביטויים של הטוטאליות הזו, היא העובדה שגידול ילדים זו עבודה פיזית קשה. ושימו לב, אני עוד לפני השלב שהם זוחלים, הולכים וצריך לרוץ אחריהם ולהשגיח בשבע עיניים. אני בשלב שהם עדיין שוכבים להם כמו טאטלך היכן שהנחת אותם. ועדיין, זאת האכלה, הלבשה, משחק, הרדמה – פעילות שמתנהלת 24 שעות ביממה. אני זכיתי ( בלי עין הרע, בן פורת יוסף) בילדים מתוקים, שקטים, חייכניים וטובי לבב ועדיין (עדיין מס' 2) גם כשהם ישנים כבר לילה מלא, השינה שלי לידם היא לא אותה שינה, כמו אז בימים הרחוקים ההם שהתחבטתי קשות לאן לטוס בחודש הקרוב (נקודה כואבת). האוזן תמיד כרויה להקשיב למלמולים, התפתלויות, גניחות, אנחות,ציוצים, רחשים, זוויות שבהם מונח הראש-גוף.
עכשיו שוב, ישנם אנשים שעבודה פיזית מהסוג שילדים דורשים, היא מבחינתם סבבה. לא אני. עבודות פיזיות, מונוטוניות שחוזרות על עצמן, זה לא בדיוק הקטע שלי, אם נתבטא בעדינות. העובדה שאני לא קמה בשלוש בבוקר עם שיר בלב להחליף חיתול, זה לא אומר שאני לא שמחה ומחייכת אל התינוק תוך כדי ונהנית ממנו, מהתקשורת איתו ומלהסניף אותו ובכל זאת, אנשים שונים מוכשרים ואוהבים דברים שונים וכמו שיש אנשים שאוהבים את הסוג הזה של העבודה – אני לא שייכת למחנה הזה.
עד לשלב מסוים הייתי בטוחה שכולם כמוני. כי הרי מי יכול לאהוב עבודות שאני תופסת כמשעממות להחריד?

האסימון נפל אצלי סופית כשעמדתי יחד עם קרלה, המתנדבת הגרמנייה, שקועה בזבל אורגני עד הברכיים, על פלטפורמה של משאית שהובילה אותנו בשבילי המשק. התפקיד שלנו היה לדחוף את אתי החפירה לתוך ערימת הזבל, להעלות גוש חרא אורגני נאה ולפזר אותו על מדשאות הקיבוץ, וכל זה בחום יולי-אוגוסט המרנין, אי שם בערבה. אני קיללתי את ה"רגע שקידמוני ברכיים", אם נשאיל מקוהלת. אמנם עשיתי את העבודה אבל מהר מאוד כמויות החרא שהעליתי בכל פעם הלכו והצטמצמו ומה רבה הייתה ההפתעה שראיתי שקרלה פורחת. היא דחפה את את החפירה באדיקות, בהתלהבות ובשמחת חיים מתפרצת והייתה מרוצה מאוד אם לשפוט לפי ההתנדבות הנלהבת שלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בהמשך היום. כששאלו אותנו בתום משמרת הבוקר אם אנחנו רוצות להתנדב לפזר זבל גם אחרי הצהריים, בתוכי התפקעתי מצחוק ואז שמעתי בתדהמה ובאי אמון את קרלה אומרת: שור, נו פרובלם.
לתובנה הזו היו לי שותפים. בקיבוץ מהר מאוד הבינו שלא ממש כדאי לבנות עלי כשמדובר בעבודה "חקלאית". בכל מיני עבודות שדה ומטע למיניהן: קטיף נשירים, קטיף זיתים, סירוק גפנים, זרגוג תאנים, זרבוב בצלים – זה תמיד חזר על עצמו: שעת העבודה הראשונה הייתה סבירה, השעה השנייה – בסדר, בשעה השלישית הייתי במצב של מוכנות לתקוע את המזמרה לעין של החקלאי/איכר/עובד האדמה – שלצידי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסיימים יום עבודה שלם. שמונה פאקן שעות בלגזום עלים. בעבודות השחורות שבהן העסיקו אותי בקיבוץ היה מדרג. באיזה אופן שקשה לי להסביר העבודה במטבח הייתה הכי נסבלת (אולי בגלל שזה בצל, במזגן? אולי בגלל שלעבודה במטבח מטרות נראות לעין שמסתיימות בתוצאות? ולא שורות אינסופיות של עצים/שיחים, שנראה שכשמסיימים לגזום אותן מקבלים פרס על מפעל חיים?). בעדיפות שנייה – היו העבודות היותר תעשייתיות נקרא לזה, כמו למשל, בניית טרסות או קדיחת דיבלים ברצפה. גם פה אני חושדת שמה שהפך את זה נסבל – זה שזאת עבודה שיש לה תוצאה נראית. סירוק הגפנים למשל – שזאת שיטה לדילול אשכולות ענבים, נתפסה אצלי כעבודה הזויה בעליל. לעמוד שם בתוך מטעי הגפנים עם המסרקים האלה מפלסטיק, שערסים בשנות ה-60 היו מכניסים אותם לכיס ולסרק אשכולות הענבים, שנמצאים בשלב העוברי שלהם???%$##@ הסבלנות שהייתה לי לסוג הזה של העבודות הייתה קרובה מאוד לאפס.
הניסיון,אגב, הלא מוצלח הראשון שלי עם עבודה חקלאית היה בגיזום עצים. השכר היה לפי מכסת עצים – ואני ביום שלם, לא הצלחתי לגזום עץ אחד.
גם באמריקה היה לי מפגש עם העניין. היינו מהגרים בראשית דרכם ועד שהיינו אמורים להתארגן חיפשנו כל עבודה שמכבדת את בעליה. בן זוגי דאז, הפך לכוכב העולה התורן במסעדה שנקראה "הביצה השבורה" The Broken Egg. הוא היה הטבח והיה כנראה מצטיין במה שהוא עשה (שוב מפגש עם הכישורים השונים שבני אדם מתברכים בהם)- זה והסיפור שסיפרתי להם שבישלתי בקיבוץ ל-100 חברי קיבוץ, הוביל את הנהלת ה"ברוקן אג" לתת לי הזדמנות להיות ה- breakfast cook בסניף אחר. שוב בשעה הראשונה עבדתי יפה מאוד – מהר מאוד השתלטתי על העניין של להפעיל שמונה מבערי גז בו זמנית ולהכין במקביל שמונה אומלטים. אין לי בעיות קואורדינציה, אני יודעת לעבוד פיזית מהר כשאני רוצה, אבל אני מסוגלת לעבוד ככה רק ביחידות קצרות של זמן. בקיצור העניין חזר על עצמו, שעה ראשונה אחלה קצב, שעה שנייה סביר בשעה השלישית כבר התחלתי להתעסק בראש עם סוגיות פילוסופיות כדי לברוח מהשעמום. פילוסופיה ואומלטים כידוע לא ממש הולכים טוב יחד. בסוף היום כשהייתי צריכה לנקות את הגריל, הסבל שלי הגיע לשיאו. מהביצה השבורה פיטרו אותי בנימוסיות אמריקאית. כשצלצלתי לברר איזה משמרות אני עושה בשבוע הבא, ענה לי מנהל המשמרת התורן: "We did all the backup" ובמילים אחרות: תודה, אנחנו לא ממש צריכים אותך.
לא הסקתי את המסקנות, וגם הייתי זקוקה לכסף. באפיזודה הבאה ניסיתי את כוחי כטבחית של אוכל סצ'ואני. את האוכל הסצ'ואני בעיקר מרתיחים. אני הייתי אמורה לנצח על שני דודי מים רותחים, שלתוכם הטבלתי עלים ירוקים, ודמפלניגז מכל מיני סוגים. כשהייתי צריכה לשרת שלושה לקוחות בשעה, שזאת הייתה פחות או יותר התנועה במסעדה, הכל עבד יפה מאוד. אבל, רצה הגורל ודווקא ביום שבו המנהל הגדול הגיע, פתאום נהייה תור של איזה עשרים איש. וככה יצא שהדמפלינגז נפלו לי למים (בלי רשת) וכשניסיתי לדוג אותם, גם המקלות נפלו לי ונהייה בלגן של דמפלינגז צפים ומקלות שוחים ואני בכל מיני שיטות לא קבילות מנסה לדוג אותם וברקע תור של אנשים שמחכים לאוכל. המנהל הגדול לא יכול היה יותר לסבול את העניין ופשוט צרח עלי: את מפוטרת. "ת'נק יו, ת'נק יו", נרגש וכן השתחרר לי בלי שליטה מהפה; כמעט בכיתי משמחה והכרת תודה שהוא מושיע אותי מהגיהינום הזה – ההוא מההלם השתתק.
***
יש לי חברה יקרה, שהצליחה למדי בפוליטיקה. "השטות הזאת", היא אמרה לי "שהכל שווה את החיוך שלו. אז הוא חייך קצת, אז מה? זה שווה את כל ההשקעה הסיזיפית הזו? האמירה הזו, שX שווה את כל הסבל, היא כזה חרטוט. כששואלים אותי מתי התחלת ליהנות מהילדים? אני תמיד עונה: כשנכנסתי לפוליטיקה".

גם אני לא אוהדת את האמירה הזו ש”X שווה את כל הסבל", אבל מסיבות אחרות.
ככל שאני מעמיקה לתוך היער הזה שנקרא הורות, ברור לי שכל הסבל, אבל רק כולו נגרם מהאופן שבו אנחנו מאמינים למחשבות שלנו. הפרשנות שאנחנו מלבישים על הגירוי. במובן הזה שום X לא מצדיק סבל. הסבל הוא תמיד מיותר והוא תמיד תוצרת בית. יש לי שפע הזדמנויות להתאמן עכשיו על העניין .

****

ובהקשר הזה כותבת סימון דה בובאר שאת האוטוביוגראפיה שלה (זיכרונותיה של נערה מחונכת) אני קוראת עכשיו (כן אני מוצאת זמן, קניתי מנורת קריאה קטנה כזו שמצמידים לספר, כזאת שטובה למטוסים…): "כבר מזמן החלטתי להקדיש את חיי למלאכת הרוח. זאזא זעזעה אותי כשקבעה בהתרסה:"להביא לעולם תשעה ילדים, כמו אמא, זה לא פחות חשוב מלכתוב ספרים". לא ראיתי שום דבר משותף בין שני מסלולי החיים הללו. להוליד ילדים שבתורם יולידו עוד ילדים, הרי זה כמו לשוב ולשיר עד אין קץ את אותו זמר מַשמים…השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות היה בעיני כמוות".

ספר מצוין. המבט המעמיק והמורכב שלה על הילדות וההתפתחות שלה, ובדרך מפגש עם החברה הצרפתית בתחילת המאה ה-20 וערכיה.

Read Full Post »