Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שמחה’ Category

תיק לגן

הפוסט הזה נכתב במקור ב1 לאוקטובר.

אני רוקמת לו תיק לגן. רוקמת לו ונזכרת ברגע הראשון שנפגשו. את היניקה הראשונה שלו מהשדיים שלי. כבר אז היה בו משהו עוצמתי, חזק פיזית. הזיכרון עולה בי חד, קרוב. כאילו מעולם לא עברו השנים, החודשים.
התקופה הזו, שוב אופוריה. אתמול הם הלכו בפעם הראשונה לגן. גן אנתרופוסופי ומשהו בגן הזה ובהליכה הזו שלהם לגן מעורר בי רגשות בעוצמות גבוהות.
היום ג' השתתף במעגל, הגננות שרו שיר על הלב ועל מאורת הארנב. אני ישבתי על כיסא קטן בצד ובכיתי את עצמי לדעת.

אתמול כשהתיישבתי לרקום – כל העבר צף. זה התחיל מזה שהפרויקט התיקים לגן אילץ אותי להתחיל לחטט בארונות. אותם ארונות שאליהם דחסנו את כל מה שלא סידרנו אחרי השיפוץ ואחרי שהם נולדו. בדים ישנים, כפתורים, חרוזים, מחטים.

ירושה. קופסת החרוזים של אמא שלי. אתמול הרגשתי בחסרונה. הרקמות המרהיבות שהיא רקמה על עטיפות של הספרים. רציתי לכבד אותה בתפירת חרוז שלה לכל אחד מהתיקים.

התמימות שלהם, התמימות הזכה שלהם והכניסה שלהם אל העולם החברתי. אל עולם שיש בו ילדים גדולים יותר שמובילים בשנים לפניהם בספיגת החרא האנושי. בספיגת העיוות.

ילדים שלי, יקרים שלי. אהובי. האופן שבו אתם מגיחים אל העולם, כל כך מרגש את אמא שלכם. שוב ושוב נולדים. בכל רגע, עולם חדש. האופן שבו אתם פוגשים אותו.

002

***

סיפא: אחרי שבוע הוצאנו אותם מהגן. הם היו בגן – בדיוק חמישה ימים.אין לי כוח לפרט פה את כל השתלשלות העניינים. הם שוב כאן איתי בבית.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?

נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.

מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.

חיים שהם סוג של זרם תודעה.

אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.

הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.

עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.

היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.

חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.

זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.

הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.

Read Full Post »