Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

adamo2-7-1.jpg

Read Full Post »

תקציר מנהלים

  • אתם יכולים תמיד להתמודד עם ההווה, עם הרגע הנוכחי. אתם לא יכולים להתמודד עם משהו שהוא רק השלכה של המוח – אתם לא יכולים להתמודד עם העתיד (חוסר התכלית של הפחד שנוצר מהפער בין ההוויה שלנו כאן ובין התיאורים הבדיוניים שמתארת לנו המחשבה ביחס לעתיד. אתם כאן ועכשיו והתודעה שלכם נמצאת בעתיד – זה יוצר פער של חרדה. פחד הוא תמיד עיסוק בעתיד שנשען על העבר. פחד הוא תוצר של קיום בזמן).
  • קיום בזמן הוא הישאבות בלתי מודעת לתכנים של המחשבה והרגש. המחשבה תמיד עסוקה בעבר ובעתיד. התפקיד שלה הוא להרחיק אותי מההווה. להבריח אותי מנוכחות ברגע ההווה. כמו כל התמכרות. כשאני לא מודעת, לא נוכחת, לא צופה – אני והרגשות והמחשבות שלי הופכים להיות אחד. אני הופכת להיות מה שהמוח שלי מריץ והאופן הרגשי שהמנגנון מגיב על התכנים של המחשבה. מודעות, צפייה, התבוננות במחשבות, ברגשות – נוכחות מודעת היא קבלה של הקיים. זוהי העמדה השפויה. הכאב שאני יוצרת עכשיו הוא תמיד צורה כלשהי של התנגדות בלתי מודעת למה שקיים.
  • כאב הוא בלתי נמנע כל עוד אתם בלתי מודעים, לא נוכחים בכאן ועכשיו.
  • תחושת העצמי מבוססת על מכלול המחשבות והרגשות המותנים, נקרא למכלול הזה כאן מיינד (אל תתפסו למילים – מצידי אפשר לקרוא לזה קוקוריקו) להבדיל ממודעות. נוכחות בהווה מאיימת בהכחדה על תחושת העצמי – זאת הסיבה שהמיינד מתכחש ומתנגד לעכשיו. משום שהוא אינו יכול להישאר בשליטה ללא הזמן והעתיד, הוא רואה בנוכחות בהווה שאין בה זמן (נסו את זה – פשוט תהיו מודעים למה שקורה עכשיו לתחושות שלכם בגוף, למה שאתם שומעים, רואים, לתנוחה שלכם) משהו מאיים.
  • מקדו את תשומת הלב בתחושה שבתוככם. קבלו את העובדות של הרגע הנוכחי, קבלו את התחושות הנוכחיות. אל תחשבו על מה שאתם מרגישים, חווים, אל תתנו לתחושה להפוך לחשיבה ואם עולה מחשבה התבוננו בה ותנו לה לחלוף בלי להילכד בה. אל תצרו מהמחשבה על התחושה זהות לעצמכם. אתם קולטים? כל מפעל החיים שלנו – הוא יצירת הזהות הזאת – שהיא לעולם בדיונית ולעולם מייצרת כאב ולעולם מרחיקה אותנו מהחיים, ממה שקורה לנו.

אני רושמת את התקציר תוך התבוננות עם האופן הכה נואש שהתודעה שלי מנסה להיאחז במילים האלה כדי להפוך אותי למישהו.

בדיעבד הכתיבה מיותרת. אם הבנתי משהו הוא קיים ויעלה בזמן הצורך. סיכומים מהסוג הזה – המחשבה מיד מזנקת עליהם, זה מזון לאנרגיה שאין לי רצון להאכיל.

***

שנה טובה, מתוקים ויקרים. אני סובלת בגידול הילדים שלי. מתוך הסבל הזה נוצר צורך עוד יותר הדוק בעבודה עצמית, כי מהבוקר ועד הערב אני בהתנגדות למה שקיים – שזה הכנת בקבוקים, משחק עם פעוטות, החלפת חיתולים, לחץ מהבכי שלהם, וכו'. כשהבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד את התהליך היא לקבל את הקיים כאן ועכשיו (האופציה של לעזוב את המשפחה, לא מתאימה לי) נפתחה דלת לעבודה.

Read Full Post »

אפילוג

נסעתי היום אל הדירה שבה גדלתי. כמו שכבר כתבתי כאן השכונה שבה גדלתי, הייתה מהסוג שכשהייתי מתקשרת לשאול את אמא שלי: מה נשמע? "יורים", היא הייתה עונה לי, "יורים". בקומה השנייה בכניסה שלנו, גר למשל סוחר סמים. הוא גם סחר וגם השתמש, מה שהוביל לירידה מהפסים ומי שליוותה אותו למרכז הגמילה הייתה לא אחרת מאשר אימי – שיצרה איתו חברות קרובה. אלי קראו לו.

אלי היה שייך לגל השני של הדיירים. כשאני חושבת על הגל הראשון – אלו שנכנסו לדירות, כשהדירות היו חדשות – כמו ההורים שלי, אני מבינה שבניגוד לתחושה שלי, הדיירים לא היו כולם מזרחיים, אלא שזאת הייתה תערובת כזו של פולנים, רומנים, רוסים, עיראקים, טריפוליטאים ומרוקאים. אולי כילדה בגילי – יכול להיות שאכן הייתי הילדה האשכנזייה היחידה בסביבה, אבל האוכלוסייה בשכונה הייתה מעורבת.
השכנה ממול לדלת הייתה גב' שרה שפיגל, אלמנה פולנייה, שלמרות שהיא גרה 20 שנה מול הדלת של אמא שלי, הן פנו זו לזו בתואר גב' שפיגל וגב' זליקובסקי. בפולנית זה נשמע הרבה יותר עסיסי – פָּאָנִי שפיגלוֹבָה. גם אנחנו הילדים חונכנו לפנות אל השכנה כגב' שפיגל. פאני שפיגלובה הייתה מגיעה אלינו כשהיא מחזיקה ביד צרור מפתחות שאיתו היא הייתה משחקת כשהיא דיברה עם אמא שלי ואמא שלי הייתה נגנבת כי זה הזכיר לה את שקשוק המפתחות של הסוהרים במחנה העבודה שהנאצים ברוב חסדם הועילו לארח אותה בו.
בכניסה א', בקומה הראשונה גרה מניה הרוסייה, שבזכותה אני מבינה רוסית. אמא שלי דיברה איתה רוסית, כי ממעט הדברים הטובים שמלחמת העולם השנייה הנחילה לאימי הייתה השליטה בשפות הכובשים: גרמנית ורוסית. בזכות הגרמנית הזו אמא שלי קראה בבורדה, וכך נפתח אלי צוהר ראשון לעולם האופנה, נקרא לזה ככה, בדחילו ורחימו.

עולם שלם שנעלם. בכל פעם שאני נוסעת אל הדירה הזו (קניתי את החלק של אחותי כהשקעה בתקווה לפינוי בינוי, תקווה שמזה כעשור הכזיבה…) ישנו הכאב הזה שאני מרגישה בסרעפת. זהו זיכרון הכאב של ילדותי, זה הכאב על מה שהיה ואיננו, הכאב על המפגש עם העליבות הנוראית שבה גדלתי והעליבות של ההווה. איך הגדיר את זה מישהו? העוני לא מצטלם טוב ברשתית של העין.

אֶנִי הָאוּ, מתחת לדירה שלנו גר אליהו. אליהו ואשתו היו "העירקאים" ואני זוכרת עדיין את הזעזוע של אמא שלי שגילתה שהם מבשלים על פתיליה, זה ושעד יומה האחרון היא לא הצליחה להבין "איך אנשים חיים עם דלת פתוחה". אליהו ואשתו לא היו שכנים נחמדים, הם הפכו להיות עוד יותר לא נחמדים אחרי שאבא שלי נפטר, הייתה התחושה הזאת שהנה בקומה העליונה גרה האלמנה שעכשיו אפשר לטפס עליה. אליהו עשה לאמא שלי את המוות – פעם הכביסה טפטפה לו ופעם היא הזיזה את הכסא וזה עשה רעש, וכל פעם (נגיד בתכיפות של יום כן, יום לא) היו לו טענות ומענות, עד שפעם אחת – הגיעו אצל אמא שלי מים עד נפש, והתמונה הבאה היא מסוג התמונות שנחרתות בקורטקס וצפות ברגע המוות. אליהו עומד מכווץ באחת הפינות של חדר המדרגות ואמא שלי מנפנפת מעל לראשו עם שרפרף וברור שאם אליהו יגיד מילה לא נכונה, או יזוז בתנועה לא מתאימה, השרפרף הזה ינחת לו על הראש ולא באופן עדין, אלא באופן שישלח את אליהו אל שדות השקט הנצחי. שני דברים למדתי ממנה: לא לפחד מגברים ושאלימות בהחלט פותרת בעיות. עובדה: מאז הנפנוף ההוא אליהו לא העיז לעלות לקומה שמעליו.

ואני כאן בבעיה (מאמר מוסגר): בספר התורן על איך לגדל ילדים ישנה הפסקה הזו שבה כתוב שמאוד חשוב ללמד ילדים שאלימות לא פותרת בעיות. ואני עם כל התובנות ושאר הירקות – עדיין מאמינה אדוקה בזה שאלימות היא בהחלט דרך לפתור דברים.
אין ספק שזאת תוצאה של החינוך הקלוקל עד מאוד שקיבלתי בבית: "אל תראי לאף אחד שאת מפחדת", "אם מישהו מרים עלייך יד תכניסי מכות בחזרה". זה מסביר את הסעיף הראשון כאן ואת 15 שנות הקרטה שלי שביליתי בניסיון לייצר סובלימציה.

עכשיו אני בבעיה, כי אני הולכת לגדל שני בנים והדבר האחרון שאני הולכת ללמד אותם זה שאלימות לא פותרת בעיות. אין לי שום חשק שאחד מהם יחזור כמו בן של חברים שלנו שחזר עם מספריים שתקועות לו בגב וזה התרחש בבית ספר שממוקם בשכונה "טובה" (הם אגב, בעקבות המקרה, עברו לגור בניו זילנד). ברור שבגיל 3 הם כבר ילכו ללמוד ג'ודו – אבל ללמוד ג'ודו לא מייצר רוח לוחמת ולא מייצר מצב שבו אף אחד לא מתעסק עם מִיקוֹ. מצד שני, כן ישנה ההבנה שאלימות מובילה לעוד אלימות ושאלימות בדרך כלל מחייבת מצב תודעה מעוות, לא בריא ומזיק. איך משלבים את שני החלקים האלה?
מחנכים שאלימות כמו כל דבר אחר היא לא רעה או טובה, אלא הכל הוא תלוי נסיבות, הקשר, ומצב תודעה. נקרא לזה אלימות מדויקת שהיא אלימות חיצונית, מתבקשת, כשהפנימיות אינה נגועה בכעס ושנאה. אלימות של יראו וירָאו. זה אפשרי. השאלה איך מחנכים לזה?

ולמה אני נזכרת? כי בדרך החוצה מהדירה פגשתי את שלמה, בנו בכורו של אליהו. שלמה עדכן אותי שהוא קיבל מכתב שמבשר על פרויקט פינוי בינוי ועל תוכניות שהגיעו לוועדה המחוזית. אני ושלמה נפרדנו כידידים; לא ירשנו את הנהר העכור שעבר בין ההורים. אחרי השיחה עם שלמה, חשבתי על איך הכל משתנה, וכמה מהפרספקטיבה הזאת כל השנאות, הכאבים והדרמות מתכווצים. אמא שלי איננה, אליהו איננו, גם גב' שפיגל הלכה לעולמה (מעניין איזה עולם זה?) ומניה מתה וגם אשתו של אליהו – והנה גם הבניין על ערש דווי; התפאורה של המחזה שהשתתפתי בו כילדה ואחר כך בתפקיד הנערה המתבגרת, התפאורה הזו עומדת להיכחד.

Read Full Post »

טוב, אז כמו שכמה נשמות טובות טרחו לנבא (כוס אמ-אמא שלהם) תקופת האופוריה תמה. או כמו שנתן זך כתב מתה המורה למתמתיקה שלי. מתה תקופת האופוריה שלי. עכשיו אנחנו עמוק בשוחות. מסביב נופלים חיתולים אל הפח, בכיתי כבר פעמיים בגלל הקושי ולתאומים, השבח לאל, שלום.

מכירים את השיר החסידי הזה: קרב יום, קרב יום, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה. אז זהו – שהיום הזה, שהוא לא יום ולא לילה, הגיע אלינו. מין עיסה בלתי מובחנת, של החתלות, האכלות, הנקות ועייפות כרונית כשמבעד לחלונות מתחלפת התפאורה – פעם אור ופעם חושך ופה ושם ברקים ורעמים, אבל זה פחות או יותר מה שמשתנה. פרפטום מובילה.

אני כותבת והחלב מטפטף לי מהשד על הברך. אני מסרבת להסתובב עם הפדים האלה לציצים ובעיקרון אני מסתובבת כל היום ערומה. זה חוסך לי – אני ערומה, אמא טבע, זמינה לילדים 24/7, סבן אילבן בגרסה הציונית. אבל שהתיאור הזה לא יטעה אתכם – יש לי בעיות בתפוקת החלב, גם עיוורת וגם יבשה משהו וגם אובייקטיבית להאכיל תאומים – זה לא קייטנה. קצת מרגישה כמו גבר אימפוטנט. האמת שזה מבאס תחת. אני מתה על הנקה, והשדיים שלי אפעס לא מספקות את הסחורה. מבאס ובעיקר מבאס שהילדים מתבאסים. הבכור ממש מביע את הבאסה בקול תרועות ומחאות. ההנקות מההרמוניה הקסומה המדיטטיבית שהן היו הפכו לסוג של תסכול. הוא יונק יונק יונק – עד שהופס נגמר – יבש המעיין ואז הוא מתחיל למרוט ולשרוט לי את הפטמה, לקשת את הגב, להכות באגרופים. מה אגיד לכם, אני כותבת על זה כאן בבדיחותא , אבל זה מה זה לא מצחיק אותי.

מה שקשה בכל הסיפור הזה, זה חוסר הודאות. כי יכול להיות שכל הקונספט שעומד מאחורי הפסקה האחרונה מוטעה. שאין לי שום בעיית חלב ושאנחנו פשוט מפטמים את הגדול במטרנה עד שאין לו מקום וחשק לחלב אם. והאמת היא שאם יש לי קושי עם משהו זה עם זה. אין לי פאקן מושג מה לעשות ומה קורה. הילד מחרחר – האם יש לו בעיית נשימה? הלכנו לרופא ילדים מהקופה. על הנייר הוא נראה מצוין, אבל זה בתיאוריה. ובמציאות? כמה זמן האדון המכובד הזה מקציב מראש לכל פציינט? – נחשו. וול, חמש דקות. במקרה שלנו שתיים וחצי דקות לילד. רק להוריד מהילד את הבגדים, נדרש ממני יותר זמן. אבל זה רק חלק מהבעייה. החברה החדשה שלי מבני ברק, סיפרה לי שאצלם, לרופאי הילדים יש חדר מיוחד לילדים שזה עתה נולדו, שכשאתה מגיע איתם, אתה ישר חומק אליו כדי שהרכים הנולדים לא ידבקו מהילדים החולים בחדר ההמתנה. אצל הרופא דנן יש חדר המתנה של מטר על מטר ומיותר לציין שאין חדר נפרד לתינוקות בריאים שזה עתה נולדו. בקיצור הגענו עם העוללים הרכים שלנו שהמערכת החיסונית שלהם עוד לא סיימה להתבשל. הזוגי עשה את הטעות והניח לרגע את הסלקל על הרצפה וילדה מנוזלת ומשתעלת – הרביצה התעטשות, רסס יפה ישר וממוקד על הקטן. אני חשבתי שאני רוצחת את האמא של הילדה, את הילדה ואת הרופא. לקח לי זמן להירגע והדרך היחידה שהרגעתי את עצמי הייתה לתמלל לעצמי – עכשיו הכל בסדר, תתמקדי בהווה, עכשיו הכל בסדר. הדרק הזה- הרופא- אמר שהכל בסדר, אבל במסגרת הזמן שהוא הקציב לנו, לא נראה לי שהיה לו זמן לתשובה שאורכה הוא מעבר לשתי מילים. כך שההערכה שלו ממש לא מרגיעה.

נחזור לחוסר הודאות: כמה להאכיל, מתי הוא רעב? האם כל פעם שהוא פותח את הפה ומוציא לשון זה רעב? הוא פותח את הפה ומוציא לשון – 90% מהיממה. האם אני בשלב המוקדם הזה של החיים יוצרת אצלו מאגר של תאי שומן?

קבלו תיאור של אתמול בבוקר (6:30 האתון מסטולית מהתחת): הבכור הזיז את הידיים ועשה כל מיני תנועות – אה, הוא ער, אמרה לעצמה האתון, אספה אותו בזרועותיה והלכה להחליף לו חיתול. בדרך לאתר ההחלפה, נמלכה בדעתה – לא הוא ישן, החזירה אותו למיטה. אחרי שנייה עלו קולות מהמיטה – אה, הוא בכל זאת ער, אלך להחליף לו, שוב אספה אותו, שוב בדרך עיניו העצומות – הסגירו תינוק ישן. ער/ישן ער/ישן ובסוף אחיו התעורר ועכשיו שני תינוקות ערים יללו וכל מה שהאתון ניסתה להשיג והוא לתת לאביהם היקר לישון – הלך בגדול פייפן. האמת היא שאני יכולה למלא כאן עמודים על הירקרקות המזהירה שלי. ירקרקות – ואנחנו, אנשים יקרים, לבד לבד – אין מי שינחה, אין מי שאני יכולה לסמוך על הניסיון שלו.

עכשיו אי ודאות, חברים יקרים, הוא שמי האמצעי. כל חיי תרגלתי כדי להיות מסוגלת להתמודד עם אי ודאות. אבל זה סוג אחר של אי ודאות. זאת אי ודאות ביחס לעתיד, שדורשת סבלנות וקבלה של כל מה שיבוא ממול. כאן זאת אי ודאות שדורשת תשובות שמכתיבות עשייה. ומאחורי אי הוודאות הזאת – אני מתביישת להודות, מסתתר פחד מצמית – לא לפגוע בילד. אני כל כך אוהבת אותם שהרעיון שאני במו מעשיי אזיק להם באיזו דרך, הוא בלתי נסבל. אני ממש מרגישה את הקור שעובר לי מהרגליים ועד שערות הראש כשאני חושבת על זה.

***

האופוריה תמה, היו שתי נקודות משבר של קושי, שקשורות לדעתי הצנועה בעיקר לעייפות, אבל השמחה, השמחה נמצאת שם. אני לא יודעת אם שמחה זאת המילה המדויקת. אבל זה המצב שבו אני מתחברת לתדר של התינוקות ועפה איתם אל מחוזות של שקט. היכולת הזאת לחוש אותם, לנוע איתם בקצב שהם מכתיבים. כף. זה נראה סותר את הפסקה הקודמת וזה לא. מה שאני למדה מהימים האחרונים, זה לראות את מצבי הרוח המתחלפים שלי, שתלויים בקשר לינארי ישיר לשעות השינה שישנתי בלילה ושמשפיעים כמובן על האופן שבו אני מפרשת/תופסת את המציאות. ממצב של אושר, לפחד ותסכול. הללויה.

***

ועדיין לא  כתבתי מילה על סאגת חיפוש המטפלת. בעניין הזה יש לי חומר לסיטקום, שיכול בשקט להחזיק עונת שידורים שלמה.

Read Full Post »

אנחנו חיים בבית במחזוריות של שלוש וחצי שעות: החתלה, הנקה, השלמת האכלה עם מטרנה, טקס שחרור הגרעפס- עד כאן שעה ומכאן חלון הזדמנויות של שעתיים, שעתיים וחצי שבו תתכן ותתקיימנה האפשרויות הבאות: א. התאומים ישנים. ב. התאומים ערים אבל לא בוכים, או דורשים תשומת לב ג. התאומים מקטרים – משמעות אפשרות ג' היא שחלון ההזדמנויות נסגר.

נשמע זוועה נכון? – אז זהו שלא. כמו קורס ויפסנה. אני מנותקת מהעולם, חיה מחזוריות של כאן ועכשיו ובכל פעם שאני מצמידה פרצוף קטן לשד, אני בעננים. אפרופו פרצוף קטן, מרוב שאני מבלה חלק נכבד מהיממה בלהביט על הפנים שלהם, הפנים של הזוגי נראות לי פתאום ענקיות, ממש גוליבר.

היום הייתה גיחה ראשונה שלי החוצה אל העולם, כי הייתי חייבת – איזו חתימה בבנק. מה אומר לכם, ממש לא מתאים.

המחזוריות הזאת גם מייצרת מצב שבו אתה נדרש ליעילות מירבית, לפעול על בייטים של זמן. להספיק באמת את מה שחשוב. עיקר מול טפל. נהדר.

היום הייתה לי השכמה קשה. מסטולה לגמרי התעוררתי לבכי של הגדול והחלטתי להחליף אותו. הדבר הבא שאני ודעת זה שאני חוטפת זרם של שתן ישר לפנים. ניסיתי כמו בסרטי סלפסטיק לעצור את הזרם עם היד ואז השתן טפטף חזרה על התינוק. גולדן שאוור –הארד קור. בכלל היו גם קטעים, שהלוואי והייתה לי מצלמה. ההחתלה הראשונה בבית החולים, הזוגי שהוא המומחה להחתלה בינינו לא היה בחדר ואני החלטתי להתנסות בהחתלה ראשונה. יש כזאת פסטה שמורחים להם על התחת. התינוק דחף את הרגל לפסטה וכך התחיל אסון אקולוגי. הפרצוף שלי היה מרוח בפסטה, העריסה של בית החולים, חלקים נכבדים של התינוק. חיתלתי וצחקתי – עד כמה שניתן לצחוק אחרי קיסרי.

העניין הזה של ההשתנות ישר לפנים, התחילו אחרי ברית המילה של הגדול. כשהוא היה ערל, זה לא קרה, מסקנה: תפקיד העורלה – למנוע השתנה על ההורים.
לזוגי היה ברור שהוא מל את הבנים. לי פחות. דור שני לשואה שאני, האינסטינקט הוא לא לסמן את עצמך  כיהודי. וגם אני לא ממש מרגישה מחוברת להזדהות הזאת – אני כיהודיה. אין לי בעיה להשתמש בטרמינולוגיה היהודית בתחום הרוח, לפעמים זה גם מרגיש נכון וטבעי לעשות את זה. אני מרגישה יותר בת של האלוהות האוניברסאלית, של החוקיות הקוסמית, שאין לה שם, אין לה זהות מובחנת, לא יכול להיות אחרת.

לאנידו, בית החולים שבו ילדתי, למי שאינו יודע הוא בית חולים חרדי. אני חגגתי שם, הרבצתי תורה בענייני אמונה בחרדיות ויצרתי קשרים מרתקים. נתחיל בזה שקיבלתי הזמנה לסדנא בקהילת צאנז. נראה אם זה יצא לפועל. הבהרתי שאני לא מגיעה בכסוי ראש ולא בחצאית. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. בעיקר יצרתי קשר עם שתי חרדיות. זה היה מחזה נוגע ללב לראות את כל הנשים התפורות, הפרופות, הדלופות, הקלופות, הסדוקות, המותשות, מזדחלות לחדר האוכל. עם שתיים מהן נוצר קליק מיידי. סיקרן אותן שהגעתי עם מחברת (יומן כתיבת הבוקר – שהשתדלתי לנהל גם בבית החולים. היו לי אגב, אחרי הלידה חלומות מדהימים. חזקים מאוד) לארוחת בוקר וכך זה התגלגל. נ' אשה עם עניים זורחות, קורנות חכמה, צלולות. והשנייה ח' טיפוס חברותי, עליז, מצחיק, פתוח וחם. נשואה לאיש עסקים חרדי שהגיע לבני ברק מלונדון. מבית החולים, נסעה ח' למלונית נופש. היא רצתה מאוד לחזור הביתה, והבעל התעקש איתה שתנוח. עבור ח' ( צעירה ממני) זאת הייתה הלידה התשיעית, עבור נ' – השישית. בעסק הזה של הדמוגרפיה, אין ספק שהחילונים לא מסוגלים בכלל לתת פייט.

אני- וואי, זה היה פורים ואנחנו ספגנו את כל ההילולות והחגיגות ואת משלוחי המנות. יש לנו בבית שקיות של משלוחי מנות מכל זרם חרדי- דתי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. חלק מהחוויה של השהות בבית החולים היה הרמקול בחדר – שממנו בקעו כל הזמן הודעות: היולדות מוזמנות לארוחת צהריים, היולדות מוזמנות לקריאת המגילה, היולדות מוזמנות להרצאה על התפתחות הילד. כשצלצלתי בפעמון לקבל עזרה מהאחיות, היה הקול שבקע מהרמקול, שואל: איך אפשר לעזור? – קצת חווית האח הגדול.

זה והרוכלים והמוכרים, שכל חצי שעה אחד מסוגם נכנס לנו לחדר. מוכרת חזיות הנקה, קוסמטיקה, שירותי מילה, תשמישי קודש. השיא היה שאני והזוגי תופסים לנו רגע של אינטימיות על המיטה שלי, יושבים מחובקים אני חצי עירומה ודרך הדלת מתפרצת מישהי שרוצה למכור לנו אותיות מהתורה על שם הילדים (משהו כזה) הזוגי נובח עליה: לא עכשיו. והיא בלי למצמץ נכנסת לחדר ומתקדמת. שוב: אני מבקש ממך שתצאי והיא בשלה, מרביצה את הElevator Pitch שלה, תוך כדי שהיא ממש נעמדת מולנו, עוד רגע והיא עם כובע הרחוול שלה וספר התורה הייתה מצטרפת איתנו למיטה. השאגה האחרונה של הזוגי סילקה אותה. שום התנצלות, כלום. כל הזמן רציתי לשים שלט על הדלת : כאן לא קונים כלום, מי שאינו שייך לצוות בית החולים מתבקש לא להיכנס. אבל לא היה לי כוחות לעשות את זה.

שילמנו כמו שאתם מבינים מהכתוב לעיל עבור חדר פרטי וזאת הייתה הצלה. הזוגי היה איתי כל הזמן, כולל הלילות וגם התאומים. (האתון החכמה  תרשו לי רגע של פרגון עצמי) ביקשה ביות מלא – וכך קיבלנו אפשרות כהורים ירוקים שאין להם מושג מהחיים שלהם להתאמן בסביבה מוגנת. תמיד אפשר היה, בשעת הצורך למסור את שתי הנשמות הבועטות לתינוקיה. שהינו בבית החולים סך הכל שישה ימים ומהיום השני, בערך כשהתחלנו קצת יותר להבין מי נגד מי, השתדלנו כמה שפחות להפקיד אותם ב"בוכנוולד" (הכינוי שהדבקנו לתינוקיה) ותסלחנה לי כל האמהות שלא בחרו ביות. תארו לעצמכם אולם גדול, אורות בוהקים של נאון, מקהלת צרחות קורעות לב באין מנחם, וצוות מטפלות שגם כאדם מבוגר לא ממש הייתי מאושרת ליפול להן לידיים, לא בדיוק קבלת פנים מדהימה לעולם הזה (ככה זה לפחות בלניאדו).

מצד שני תמיד אפשר להגיד: "שיתחשלו" . שזה מה שאני אומרת כשאני מפשלת – למשל האופן שבו דפקתי לגדול את הראש במשטח עץ של האי במטבח. או כשאבא שלהם ניסה להאיר לי עם הנייד על החזה כשרציתי להניק (לא הייתה תאורה קטנה בחדר בבית החולים) את הפרגית של ה-2100 גרם והנייד (הכבד למדי) נשמט לו מהיד ונחת לאפרוח הזה ישר על הראש מגובה של חצי מטר.

אצלנו מתחילים מוקדם ללמוד אמנויות לחימה.

Read Full Post »

אם הבנים שמחה

חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה חמסה

ביום שישי לפני שבוע ילדתי שני בנים. תאומים. דקה לפני חג פורים. בית חולים לניאדו, ניתוח קיסרי.

ההריון

תשעה חודשים שלמים סחבתי. 39 שבועות. בהריון תאומים זה נדיר. הייתה לי בטן ענקית.  היה לי הריון מופלא, שחיתי שלוש פעמים בשבוע עד שבועיים לפני הלידה וגם זה משום שחליתי בשפעת – אחרת סביר להניח שמהבריכה היו מובילים אותי למיון יולדות. כבר עכשיו, שבוע אחרי, אני מתגעגעת לבטן. הבטן המלאה שבה צומחים וגדלים כמו גלמי פרפרים בניאדם. סוג של מלאות מאוד מיוחדת. תקופה  קסומה. הרחם – מפעל מדהים של התמרה, הרוח המתגלמת בבשר. הפלא העצום שמתרחש.

הכנות ללידה

חודשים  תכננתי את הלידה שלי בפרטי פרטים. משהו בי ידע שזאת הזדמנות חד פעמית לחוות את אלוהים בגוף ראשון ואני רציתי להיות מוכנה למפגש. זה התחיל בחיפוש הרופא המתאים ובית החולים המתאים. לא סיפור פשוט בהתחשב בגילי המופלג (האתון אם עוד לא ניחשתם, היא לא בדיוק פרגית עולת ימים) ובעובדה שמדובר בהריון תאומים – שנחשב להריון בסיכון. כל מה שקשור ללידות – מתנהל בצורה כל כך עקומה, באופן שבו העולם הרפואי ניכס לעצמו את הלידות ושטיפת המוח שנשים עוברות (על כך אולי בפוסט נפרד), והעניין הופך לעקום שבעתיים, כשמדובר במקרה קצוות כמו שלי. זה התחיל מהרופא פוריות שלי – איש יקר וקסום, אחד המלאכים הקסומים שליוו אותי במסע, שליח שעזר לילדים שלי להיווצר, שהחזיק לי את היד ואמר שמי שיסכים ליילד אותי בלידה רגילה הוא מטורף וזה המשיך בשרשרת של רופאים, שאלו עם הפתיחות הגבוהה (חחחחח) הסכימו שאני אזוז כמה שאני ארצה, בתנאי שאת שלב הלחיצות של הלידה – אני אבצע על הגב עם אפידורל. סוג של מרובעות, חוסר בחשיבה עצמאית, הליכה בתלם ואורתודוכסיות – לא שונה מזו של חסידי אהרלך במאה שערים. ככה חינכו אותם בבתי הספר לרפואה וזה מה שהם יודעים.

עד שהגעתי לד"ר גדעון סנואני. שילוב של פולנייה לחוצה ויקה פדנט מגולמים בגוף של תימני קטן בגובה 1.50. מה אומר ומה אגיד, אין רופאים כאלה. שלושים שנות ניסיון במיילדות, ביטחון מלא ביכולות שלו, פתיחות, מקצועיות ואנושיות. סנואני הביע הסכמה ללידה פעילה, ללא אפידורל. הוא עובד כצוות (עוד תופעה יוצאת דופן, בעולם הרפואה עטור האגואים והחמדנות הכספית [צריך להתחלק בתשלום]) עם רופאה נוספת, תותח לא קטן בזכות עצמה ד"ר יעל ארבל –ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם. "עם השנים למדתי", אמרה לי ארבל, "לא להתערב בתהליך,לכבד אותו". ואני ידעתי שהם יעשו הכל כדי לאפשר לי לידה טבעית אבל –וזה חשוב לא פחות – שהם לא ייקחו סיכונים מיותרים. כי בצד השני של הסקאלה ישנם רופאים (מעטים מאוד אמנם) שיש להם אידיאולוגיה של לידות פעילות שנסחפים עם הסיפור. שוב סוג של חסד: אשה יקרה, מורה לפילאטיס, אישה צעירה סמל הכושר והמודעות, יצרה איתי קשר וחלקה איתי מתוך תחושת אחריות, את הסיפור הטרגי של הלידה שלה. היא הלכה ללידה עם אחד מהאידיאולוגים האלה והוא פישל בגדול – התאום השני לצאת (שזה הסיכון בלידת תאומים)  בגלל שיקולים לא נכונים של הרופא, היה עובר בריא לכל דבר שיצא עם שיתוק מוחין, כי הוא לא קיבל חמצן במשך חמש שעות בזמן הלידה. אני את הלקח של הסיפור הפנמתי, טבעי טבעי, אבל בגבולות. הגבול נחתך במקום שבו הנולדים בסכנה. אז מצאתי רופאים מתאימים והם לצערי דאז מיילדים בלניאדו, והתחלתי לעבוד – מורה ליוגה – לתרגול תנוחות ונשימות; המומחית מספר אחת בארץ לשרירי האגן, יעל שוראקי, גאון בתחומה שהכינה אותי ללידה; המכשפה הירושלמית שלי, הילרית ששוחה בעולמות הבלתי נראים, באופן דומה לזה שבו אני שוחה בבריכה, שאני עובדת איתה כבר 20 שנה, שחלק גדול מהיכולות שלי לתקשר עם הנסתר נרכש ממנה – שאחרי תהליך מייגע של חיפוש אחר דולות, הציעה את עצמה כמלווה ללידה – מה שגרם לי לאושר עצום; לימוד מפורט של תהליך הלידה וכל ההתערבויות הרפאיות- כתיבת תוכנית לידה; יעוץ הנקה ולימוד נושא ההנקה לפני הלידה וכל זה כמובן כמלווה של הבדיקות והסקירות – ו- ניהול השיפוץ של הבית (גם על כך בפוסט נפרד – חתיכת פרויקט מלא חוויות ושיעורים בפני עצמו). אתם מבינים למה לא היה לי זמן לכתוב פוסטים?

שיעור חשוב

כל זה ובסוף זה נגמר בניתוח קיסרי :)))))) ללמדכם, את מה שאנחנו כולנו יודעים, אנחנו מתכננים והמציאות לעולם לא דומה לשום דבר שתכננו. אני שלמה מאוד עם התהליך שעברתי. אני מצידי עושה את המאמץ המקסימלי ליצור תוצאות רצויות ומרפה בהתרחשות מול המציאות כפי שהיא מתגשמת. האמינו לי שהתחושה אחרת לגמרי. אני את שלי עשיתי.

האופן שבו המציאות לעולם שונה מהתכנון, הוא משפט נכון גם ביחס לפחדים עתידיים, ולניסיון שלנו לדמיין את העתיד. הגעתי אל נושא האמהות בגיל מאוחר כי פחדתי. מאוד פחדתי ממה שהצטייר לי כאובדן החופש וכהקרבה עצמית שהרגשתי לא מוכנה להם. במשך שנים הייתי רואה אמהות עם עגלות ומרחמת עליהן. פחדתי שלא אתחבר לילדים, שלא אתחבר לאמהות – כל זה במסגרת הדברים שכבר כתבתי עליהם כאן לא מעט. בניתוח עצמו כשהוציאו את הילדים, לא הרגשתי כלום במובן של חיבור. כל מה שעניין אותי היה שהניתוח יגמר.
כשדחפו לי פנים קטנות לנשק – לא הבנתי מה רוצים ממני. החיבור התרחש שעתיים יותר מאוחר, בהנקה. הבכור (3.5 קילו) מיד התחיל לינוק והוא הציל את כולנו. הוא היה המנוע שהניע את התהליך גם עבור הקטן (2100 גרם). כמובן שעזר שלא נכנסתי ללחץ ובסבלנות אין קץ הנחתי את הקטן ליד הפטמה, הכרתי לו את השד. היום הוא יונק יפה מאוד. אני מניקה את שניהם בו זמנית. ואנשים יקרים – בחוויה שלי הנקה לוקחת סקס מוצלח בהליכה או בקפיצה על רגל אחת. ברגע שהפה הקטן נצמד אל הפטמה – נולד הקשר בינינו. קשה לתאר את החיבור, את האהבה, את מה שממלא אותך, מציף אותך. כשאמרו לי שקשה לגדל ילדים, אבל ההורות שווה את הכל – זה תמיד היה נקלט אצלי כאיזה חרטוט נדוש שנועד לסדר לאנשים את החיים, את העובדה שבדיעבד אי אפשר להחזיר תינוקות לבטן. אבל עכשיו מגובה תשעת ימי ההורות שלי – ושימו לב הורות לתאומים שזה קאדר היסטרי – אני מתקשה להגדיר את זה כקשה למרות שבממוצע ישנתי 4 שעות ביממה ולמרות רגעי משבר לא פשוטים של הצפה של קושי. המסטרים, המורים שילדתי – ממלאים אותי שמחה ואושר עצומים.

כשעשינו את תהליך השחרור בתינוקיה בכיתי, כשחיכיתי עם הסלקלים שהזוגי יתקרב עם האוטו בכיתי, כשהנקתי אותם ושרתי להם שירים בכיתי, האושר מציף, הכרת התודה על החסד שנעשה איתי מציפה.
שני בנים, מלאכים שירדו משמיים אלי, התגשמו לבשר אצלי בבטן ונולדו אל העולם. נס, פלא.

הלידה

ביום שישי בבוקר ירדו לי מים מקונייאלים, גי'פאים להפליא ואני כמו שאני עם כותנת הלילה והחלוק נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע מתל אביב ללניאדו בנתניה. מכיוון שערב לפני הייתי במיון אני חשדתי שמדובר בנזילת מי שפיר והרופאים החזירו אותי הבייתה, אני ידעתי שהמצב לא טוב. שאחד הילדים שלי שוכב במים מקוניילאים לפחות 12 שעות ושעכשיו, לפי הכמות שנשפכה ממני בבוקר (כמו דלי ספונז'ה מלא מים) אין לו רזרבות גדולות של מי שפיר. כל הדרך התפללתי, אלוהים תעשה שהם בריאים, תעשה שהם שלמים. לא אכפת לי כלום, קיסרי , לא קיסרי רק שאצליח ללדת אותם בזמן ושהם לא ייפגעו.
הנסיעה מתל אביב לנתניה עברה חלק, עד שהגענו לנתניה. בנתניה הסתבר שחוגגים עדלאידע והכל חסום, מפוצץ, פקוק. הזוגי איבד את זה. ומה שהציל אותנו היה התימני הקטן. האיש הזה נוסע על אופנוע בדיוק כדי להגיע לבית החולים בקטעים מהסוג הזה והוא שמכיר את נתניה טוב יותר נתן לנו הוראות דרך.

קומיק רליפ: הגענו לבית החולים, הזוגי השאיר אותי בפתח כדי לחנות ואני עומדת שם עם החלוק, ניירות סופגים בין הרגליים ודליים נשפכים ממני. לא חוויה מרנינה. בתוך הכאוס הזה לא שמתי לב שאני חוסמת רכב חירום. פרסונל מהבית חולים ניגש אלי וביקש ממני לזוז, ואני שכבר שבוע חווה צירים שבאים והולכים כבר לא לגמרי בהכרה מלאה עונה לו: אבל המים, אבל המים. ביד החזקתי בקבוק מים מינרליים, אין בעייה, הוא עונה לי אני אחזיק לך את הבקבוק ולקח לי את הבקבוק מהיד. המים לא יוצאים משם, המים לא יוצאים משם – ניסיתי להסביר. הוא קלט, מיד רץ להביא כסא והריץ אותי למיון נשים. מאוחר יותר בכל פעם שהזוגי פגש אותו במסדרון – הם פרצו בצחוק שניהם.

הגענו למיון, הרופא היקר האהוב שלי כבר חיכה לי. קודם כל מוניטור. המוניטור הראה שהם בסדר, בנקודה הזו פרצתי בבכי ענק של שחרור, האחות שהייתה שם, לידיה המדהימה. תפסה לי את הפנים ואמרה לי: יקרה שלי, את מתחילה ללמוד שיעור חשוב באמהות. וזה היה הרגע שאני והיא נקשרנו והיא הייתה שם איתי לאורך המסלול – שנגמר בהתאוששות. השלב הבא היה אולטרא סאונד, אכן מיעוט מי שפיר אצל המוביל. אני בפתיחה של 1 סמ, הצירים נסבלים לחלוטין, אבל האולטרא סאונד מגלה את התמונה הבאה. שניהם היו ראש אצלי. המוביל, התחתון, התחיל להתברג ליציאה, אלא שהעליון, החליט על אסטרטגיה חדשה ונדחף לתחתון מלמטה ובעצם הקשה עליו לצאת. אנחנו הולכים לקיסרי, הכריז סינואני ואני מודה לו על השיקול הנכון שהציל את כולנו, לפחות פעם אחת ביום. הסיטואציה של שניהם מספרת על לידה שיש סיכוי גדול שתהיה ארוכה, המים מקוניאליים ברמה גבוהה, הם של המוביל, מה שמצביע על מצוקה שלו ואני לא רוצה לקחת סיכון, הוא הסביר. לאחר מעשה גילינו לפחות שני גורמי סיכון נוספים שהצדיקו מאוד את הצורך בניתוח, שעם כל הסריקות והבדיקות לא עלו עליהם. פער של קילו וחצי בין הבנים ושילייה נעוצה שגורמת ב-7 אחוז מהמקרים למוות של היולדת. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי כלום – רק שייצאו בריאים.
אז קיסרי.

תראו, אפשר להגיד שזה לא נורא ובאותה מידה להגיד שזאת חוויה מנחוסית למדי. בחירה של נקודת מבט. זאת חצי שעה – שלושת רבעי שעה של סבל. עברתי הרדמה ספינלית, שכבתי שם מאחורי הפרגוד, מודעת לזה שפותחים אותי, חותכים אותי, שולפים, תופרים. לא כף. הידיים בגלל הבצקות של ההריון נרדמו לי ואני מתתי שזה יגמר. הזוגי היה לידי. הרופאים ניתחו אותי וד"ר ארבל תרמה בין יתר גם את תרומתה הייחודית בזה שהיא דיברה אלי – עכשיו אנחנו עושים ככה, עכשיו ככה, תיכף זה ייגמר – זה היה מאוד משמעותי בשבילי.  אחרי הפיטוצין שקיבלתי התחלתי לרעוד כמו עלה נידף ברוח. מאוד לא נעים.  כששחררו אותי מהמכשירים לרעידות הצטרפו גירודי זוועה. כמו נרקומנית בגמילה  חצי שעה זה יעבור – אמרה לי הרופאה ועשתה איתי תרגילי נשימה כדי להרגיע את הסטרס. בין לבין הגישו לי את התינוקות לנשק – וזה היה ביזארי לחלוטין, דחפו אלי פנים קטנות ואני לא ידעתי מי אני ואיך קוראים לי ורק רציתי שזה ייגמר.

המשך יבוא – או שלא 🙂

Read Full Post »

כאב

There is no suffering in my life, and when it is time for me to hurt, it is time, and it’s wonderful to understand that anyone can get through that kind of pain, since when you are in it you are getting through it, there is no choice. Also, the enlightened mind understands that all pain is on its way out and that pain never gets worse than it is in this moment now, and I invite you all to test this reality and to understand for yourselves that even physical pain is a projection of mind, as is all suffering. Everything comes or goes in its time, and everything is medicine, even a suffering sister, brother-in-law, or friend.

Katie Byron

Read Full Post »

Older Posts »