Feeds:
פוסטים
תגובות

טוב, אז כמו שכמה נשמות טובות טרחו לנבא (כוס אמ-אמא שלהם) תקופת האופוריה תמה. או כמו שנתן זך כתב מתה המורה למתמתיקה שלי. מתה תקופת האופוריה שלי. עכשיו אנחנו עמוק בשוחות. מסביב נופלים חיתולים אל הפח, בכיתי כבר פעמיים בגלל הקושי ולתאומים, השבח לאל, שלום.

מכירים את השיר החסידי הזה: קרב יום, קרב יום, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה. אז זהו – שהיום הזה, שהוא לא יום ולא לילה, הגיע אלינו. מין עיסה בלתי מובחנת, של החתלות, האכלות, הנקות ועייפות כרונית כשמבעד לחלונות מתחלפת התפאורה – פעם אור ופעם חושך ופה ושם ברקים ורעמים, אבל זה פחות או יותר מה שמשתנה. פרפטום מובילה.

אני כותבת והחלב מטפטף לי מהשד על הברך. אני מסרבת להסתובב עם הפדים האלה לציצים ובעיקרון אני מסתובבת כל היום ערומה. זה חוסך לי – אני ערומה, אמא טבע, זמינה לילדים 24/7, סבן אילבן בגרסה הציונית. אבל שהתיאור הזה לא יטעה אתכם – יש לי בעיות בתפוקת החלב, גם עיוורת וגם יבשה משהו וגם אובייקטיבית להאכיל תאומים – זה לא קייטנה. קצת מרגישה כמו גבר אימפוטנט. האמת שזה מבאס תחת. אני מתה על הנקה, והשדיים שלי אפעס לא מספקות את הסחורה. מבאס ובעיקר מבאס שהילדים מתבאסים. הבכור ממש מביע את הבאסה בקול תרועות ומחאות. ההנקות מההרמוניה הקסומה המדיטטיבית שהן היו הפכו לסוג של תסכול. הוא יונק יונק יונק – עד שהופס נגמר – יבש המעיין ואז הוא מתחיל למרוט ולשרוט לי את הפטמה, לקשת את הגב, להכות באגרופים. מה אגיד לכם, אני כותבת על זה כאן בבדיחותא , אבל זה מה זה לא מצחיק אותי.

מה שקשה בכל הסיפור הזה, זה חוסר הודאות. כי יכול להיות שכל הקונספט שעומד מאחורי הפסקה האחרונה מוטעה. שאין לי שום בעיית חלב ושאנחנו פשוט מפטמים את הגדול במטרנה עד שאין לו מקום וחשק לחלב אם. והאמת היא שאם יש לי קושי עם משהו זה עם זה. אין לי פאקן מושג מה לעשות ומה קורה. הילד מחרחר – האם יש לו בעיית נשימה? הלכנו לרופא ילדים מהקופה. על הנייר הוא נראה מצוין, אבל זה בתיאוריה. ובמציאות? כמה זמן האדון המכובד הזה מקציב מראש לכל פציינט? – נחשו. וול, חמש דקות. במקרה שלנו שתיים וחצי דקות לילד. רק להוריד מהילד את הבגדים, נדרש ממני יותר זמן. אבל זה רק חלק מהבעייה. החברה החדשה שלי מבני ברק, סיפרה לי שאצלם, לרופאי הילדים יש חדר מיוחד לילדים שזה עתה נולדו, שכשאתה מגיע איתם, אתה ישר חומק אליו כדי שהרכים הנולדים לא ידבקו מהילדים החולים בחדר ההמתנה. אצל הרופא דנן יש חדר המתנה של מטר על מטר ומיותר לציין שאין חדר נפרד לתינוקות בריאים שזה עתה נולדו. בקיצור הגענו עם העוללים הרכים שלנו שהמערכת החיסונית שלהם עוד לא סיימה להתבשל. הזוגי עשה את הטעות והניח לרגע את הסלקל על הרצפה וילדה מנוזלת ומשתעלת – הרביצה התעטשות, רסס יפה ישר וממוקד על הקטן. אני חשבתי שאני רוצחת את האמא של הילדה, את הילדה ואת הרופא. לקח לי זמן להירגע והדרך היחידה שהרגעתי את עצמי הייתה לתמלל לעצמי – עכשיו הכל בסדר, תתמקדי בהווה, עכשיו הכל בסדר. הדרק הזה- הרופא- אמר שהכל בסדר, אבל במסגרת הזמן שהוא הקציב לנו, לא נראה לי שהיה לו זמן לתשובה שאורכה הוא מעבר לשתי מילים. כך שההערכה שלו ממש לא מרגיעה.

נחזור לחוסר הודאות: כמה להאכיל, מתי הוא רעב? האם כל פעם שהוא פותח את הפה ומוציא לשון זה רעב? הוא פותח את הפה ומוציא לשון – 90% מהיממה. האם אני בשלב המוקדם הזה של החיים יוצרת אצלו מאגר של תאי שומן?

קבלו תיאור של אתמול בבוקר (6:30 האתון מסטולית מהתחת): הבכור הזיז את הידיים ועשה כל מיני תנועות – אה, הוא ער, אמרה לעצמה האתון, אספה אותו בזרועותיה והלכה להחליף לו חיתול. בדרך לאתר ההחלפה, נמלכה בדעתה – לא הוא ישן, החזירה אותו למיטה. אחרי שנייה עלו קולות מהמיטה – אה, הוא בכל זאת ער, אלך להחליף לו, שוב אספה אותו, שוב בדרך עיניו העצומות – הסגירו תינוק ישן. ער/ישן ער/ישן ובסוף אחיו התעורר ועכשיו שני תינוקות ערים יללו וכל מה שהאתון ניסתה להשיג והוא לתת לאביהם היקר לישון – הלך בגדול פייפן. האמת היא שאני יכולה למלא כאן עמודים על הירקרקות המזהירה שלי. ירקרקות – ואנחנו, אנשים יקרים, לבד לבד – אין מי שינחה, אין מי שאני יכולה לסמוך על הניסיון שלו.

עכשיו אי ודאות, חברים יקרים, הוא שמי האמצעי. כל חיי תרגלתי כדי להיות מסוגלת להתמודד עם אי ודאות. אבל זה סוג אחר של אי ודאות. זאת אי ודאות ביחס לעתיד, שדורשת סבלנות וקבלה של כל מה שיבוא ממול. כאן זאת אי ודאות שדורשת תשובות שמכתיבות עשייה. ומאחורי אי הוודאות הזאת – אני מתביישת להודות, מסתתר פחד מצמית – לא לפגוע בילד. אני כל כך אוהבת אותם שהרעיון שאני במו מעשיי אזיק להם באיזו דרך, הוא בלתי נסבל. אני ממש מרגישה את הקור שעובר לי מהרגליים ועד שערות הראש כשאני חושבת על זה.

***

האופוריה תמה, היו שתי נקודות משבר של קושי, שקשורות לדעתי הצנועה בעיקר לעייפות, אבל השמחה, השמחה נמצאת שם. אני לא יודעת אם שמחה זאת המילה המדויקת. אבל זה המצב שבו אני מתחברת לתדר של התינוקות ועפה איתם אל מחוזות של שקט. היכולת הזאת לחוש אותם, לנוע איתם בקצב שהם מכתיבים. כף. זה נראה סותר את הפסקה הקודמת וזה לא. מה שאני למדה מהימים האחרונים, זה לראות את מצבי הרוח המתחלפים שלי, שתלויים בקשר לינארי ישיר לשעות השינה שישנתי בלילה ושמשפיעים כמובן על האופן שבו אני מפרשת/תופסת את המציאות. ממצב של אושר, לפחד ותסכול. הללויה.

***

ועדיין לא  כתבתי מילה על סאגת חיפוש המטפלת. בעניין הזה יש לי חומר לסיטקום, שיכול בשקט להחזיק עונת שידורים שלמה.

אנחנו חיים בבית במחזוריות של שלוש וחצי שעות: החתלה, הנקה, השלמת האכלה עם מטרנה, טקס שחרור הגרעפס- עד כאן שעה ומכאן חלון הזדמנויות של שעתיים, שעתיים וחצי שבו תתכן ותתקיימנה האפשרויות הבאות: א. התאומים ישנים. ב. התאומים ערים אבל לא בוכים, או דורשים תשומת לב ג. התאומים מקטרים – משמעות אפשרות ג' היא שחלון ההזדמנויות נסגר.

נשמע זוועה נכון? – אז זהו שלא. כמו קורס ויפסנה. אני מנותקת מהעולם, חיה מחזוריות של כאן ועכשיו ובכל פעם שאני מצמידה פרצוף קטן לשד, אני בעננים. אפרופו פרצוף קטן, מרוב שאני מבלה חלק נכבד מהיממה בלהביט על הפנים שלהם, הפנים של הזוגי נראות לי פתאום ענקיות, ממש גוליבר.

היום הייתה גיחה ראשונה שלי החוצה אל העולם, כי הייתי חייבת – איזו חתימה בבנק. מה אומר לכם, ממש לא מתאים.

המחזוריות הזאת גם מייצרת מצב שבו אתה נדרש ליעילות מירבית, לפעול על בייטים של זמן. להספיק באמת את מה שחשוב. עיקר מול טפל. נהדר.

היום הייתה לי השכמה קשה. מסטולה לגמרי התעוררתי לבכי של הגדול והחלטתי להחליף אותו. הדבר הבא שאני ודעת זה שאני חוטפת זרם של שתן ישר לפנים. ניסיתי כמו בסרטי סלפסטיק לעצור את הזרם עם היד ואז השתן טפטף חזרה על התינוק. גולדן שאוור –הארד קור. בכלל היו גם קטעים, שהלוואי והייתה לי מצלמה. ההחתלה הראשונה בבית החולים, הזוגי שהוא המומחה להחתלה בינינו לא היה בחדר ואני החלטתי להתנסות בהחתלה ראשונה. יש כזאת פסטה שמורחים להם על התחת. התינוק דחף את הרגל לפסטה וכך התחיל אסון אקולוגי. הפרצוף שלי היה מרוח בפסטה, העריסה של בית החולים, חלקים נכבדים של התינוק. חיתלתי וצחקתי – עד כמה שניתן לצחוק אחרי קיסרי.

העניין הזה של ההשתנות ישר לפנים, התחילו אחרי ברית המילה של הגדול. כשהוא היה ערל, זה לא קרה, מסקנה: תפקיד העורלה – למנוע השתנה על ההורים.
לזוגי היה ברור שהוא מל את הבנים. לי פחות. דור שני לשואה שאני, האינסטינקט הוא לא לסמן את עצמך  כיהודי. וגם אני לא ממש מרגישה מחוברת להזדהות הזאת – אני כיהודיה. אין לי בעיה להשתמש בטרמינולוגיה היהודית בתחום הרוח, לפעמים זה גם מרגיש נכון וטבעי לעשות את זה. אני מרגישה יותר בת של האלוהות האוניברסאלית, של החוקיות הקוסמית, שאין לה שם, אין לה זהות מובחנת, לא יכול להיות אחרת.

לאנידו, בית החולים שבו ילדתי, למי שאינו יודע הוא בית חולים חרדי. אני חגגתי שם, הרבצתי תורה בענייני אמונה בחרדיות ויצרתי קשרים מרתקים. נתחיל בזה שקיבלתי הזמנה לסדנא בקהילת צאנז. נראה אם זה יצא לפועל. הבהרתי שאני לא מגיעה בכסוי ראש ולא בחצאית. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. בעיקר יצרתי קשר עם שתי חרדיות. זה היה מחזה נוגע ללב לראות את כל הנשים התפורות, הפרופות, הדלופות, הקלופות, הסדוקות, המותשות, מזדחלות לחדר האוכל. עם שתיים מהן נוצר קליק מיידי. סיקרן אותן שהגעתי עם מחברת (יומן כתיבת הבוקר – שהשתדלתי לנהל גם בבית החולים. היו לי אגב, אחרי הלידה חלומות מדהימים. חזקים מאוד) לארוחת בוקר וכך זה התגלגל. נ' אשה עם עניים זורחות, קורנות חכמה, צלולות. והשנייה ח' טיפוס חברותי, עליז, מצחיק, פתוח וחם. נשואה לאיש עסקים חרדי שהגיע לבני ברק מלונדון. מבית החולים, נסעה ח' למלונית נופש. היא רצתה מאוד לחזור הביתה, והבעל התעקש איתה שתנוח. עבור ח' ( צעירה ממני) זאת הייתה הלידה התשיעית, עבור נ' – השישית. בעסק הזה של הדמוגרפיה, אין ספק שהחילונים לא מסוגלים בכלל לתת פייט.

אני- וואי, זה היה פורים ואנחנו ספגנו את כל ההילולות והחגיגות ואת משלוחי המנות. יש לנו בבית שקיות של משלוחי מנות מכל זרם חרדי- דתי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. חלק מהחוויה של השהות בבית החולים היה הרמקול בחדר – שממנו בקעו כל הזמן הודעות: היולדות מוזמנות לארוחת צהריים, היולדות מוזמנות לקריאת המגילה, היולדות מוזמנות להרצאה על התפתחות הילד. כשצלצלתי בפעמון לקבל עזרה מהאחיות, היה הקול שבקע מהרמקול, שואל: איך אפשר לעזור? – קצת חווית האח הגדול.

זה והרוכלים והמוכרים, שכל חצי שעה אחד מסוגם נכנס לנו לחדר. מוכרת חזיות הנקה, קוסמטיקה, שירותי מילה, תשמישי קודש. השיא היה שאני והזוגי תופסים לנו רגע של אינטימיות על המיטה שלי, יושבים מחובקים אני חצי עירומה ודרך הדלת מתפרצת מישהי שרוצה למכור לנו אותיות מהתורה על שם הילדים (משהו כזה) הזוגי נובח עליה: לא עכשיו. והיא בלי למצמץ נכנסת לחדר ומתקדמת. שוב: אני מבקש ממך שתצאי והיא בשלה, מרביצה את הElevator Pitch שלה, תוך כדי שהיא ממש נעמדת מולנו, עוד רגע והיא עם כובע הרחוול שלה וספר התורה הייתה מצטרפת איתנו למיטה. השאגה האחרונה של הזוגי סילקה אותה. שום התנצלות, כלום. כל הזמן רציתי לשים שלט על הדלת : כאן לא קונים כלום, מי שאינו שייך לצוות בית החולים מתבקש לא להיכנס. אבל לא היה לי כוחות לעשות את זה.

שילמנו כמו שאתם מבינים מהכתוב לעיל עבור חדר פרטי וזאת הייתה הצלה. הזוגי היה איתי כל הזמן, כולל הלילות וגם התאומים. (האתון החכמה  תרשו לי רגע של פרגון עצמי) ביקשה ביות מלא – וכך קיבלנו אפשרות כהורים ירוקים שאין להם מושג מהחיים שלהם להתאמן בסביבה מוגנת. תמיד אפשר היה, בשעת הצורך למסור את שתי הנשמות הבועטות לתינוקיה. שהינו בבית החולים סך הכל שישה ימים ומהיום השני, בערך כשהתחלנו קצת יותר להבין מי נגד מי, השתדלנו כמה שפחות להפקיד אותם ב"בוכנוולד" (הכינוי שהדבקנו לתינוקיה) ותסלחנה לי כל האמהות שלא בחרו ביות. תארו לעצמכם אולם גדול, אורות בוהקים של נאון, מקהלת צרחות קורעות לב באין מנחם, וצוות מטפלות שגם כאדם מבוגר לא ממש הייתי מאושרת ליפול להן לידיים, לא בדיוק קבלת פנים מדהימה לעולם הזה (ככה זה לפחות בלניאדו).

מצד שני תמיד אפשר להגיד: "שיתחשלו" . שזה מה שאני אומרת כשאני מפשלת – למשל האופן שבו דפקתי לגדול את הראש במשטח עץ של האי במטבח. או כשאבא שלהם ניסה להאיר לי עם הנייד על החזה כשרציתי להניק (לא הייתה תאורה קטנה בחדר בבית החולים) את הפרגית של ה-2100 גרם והנייד (הכבד למדי) נשמט לו מהיד ונחת לאפרוח הזה ישר על הראש מגובה של חצי מטר.

אצלנו מתחילים מוקדם ללמוד אמנויות לחימה.

אם הבנים שמחה

חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה חמסה

ביום שישי לפני שבוע ילדתי שני בנים. תאומים. דקה לפני חג פורים. בית חולים לניאדו, ניתוח קיסרי.

ההריון

תשעה חודשים שלמים סחבתי. 39 שבועות. בהריון תאומים זה נדיר. הייתה לי בטן ענקית.  היה לי הריון מופלא, שחיתי שלוש פעמים בשבוע עד שבועיים לפני הלידה וגם זה משום שחליתי בשפעת – אחרת סביר להניח שמהבריכה היו מובילים אותי למיון יולדות. כבר עכשיו, שבוע אחרי, אני מתגעגעת לבטן. הבטן המלאה שבה צומחים וגדלים כמו גלמי פרפרים בניאדם. סוג של מלאות מאוד מיוחדת. תקופה  קסומה. הרחם – מפעל מדהים של התמרה, הרוח המתגלמת בבשר. הפלא העצום שמתרחש.

הכנות ללידה

חודשים  תכננתי את הלידה שלי בפרטי פרטים. משהו בי ידע שזאת הזדמנות חד פעמית לחוות את אלוהים בגוף ראשון ואני רציתי להיות מוכנה למפגש. זה התחיל בחיפוש הרופא המתאים ובית החולים המתאים. לא סיפור פשוט בהתחשב בגילי המופלג (האתון אם עוד לא ניחשתם, היא לא בדיוק פרגית עולת ימים) ובעובדה שמדובר בהריון תאומים – שנחשב להריון בסיכון. כל מה שקשור ללידות – מתנהל בצורה כל כך עקומה, באופן שבו העולם הרפואי ניכס לעצמו את הלידות ושטיפת המוח שנשים עוברות (על כך אולי בפוסט נפרד), והעניין הופך לעקום שבעתיים, כשמדובר במקרה קצוות כמו שלי. זה התחיל מהרופא פוריות שלי – איש יקר וקסום, אחד המלאכים הקסומים שליוו אותי במסע, שליח שעזר לילדים שלי להיווצר, שהחזיק לי את היד ואמר שמי שיסכים ליילד אותי בלידה רגילה הוא מטורף וזה המשיך בשרשרת של רופאים, שאלו עם הפתיחות הגבוהה (חחחחח) הסכימו שאני אזוז כמה שאני ארצה, בתנאי שאת שלב הלחיצות של הלידה – אני אבצע על הגב עם אפידורל. סוג של מרובעות, חוסר בחשיבה עצמאית, הליכה בתלם ואורתודוכסיות – לא שונה מזו של חסידי אהרלך במאה שערים. ככה חינכו אותם בבתי הספר לרפואה וזה מה שהם יודעים.

עד שהגעתי לד"ר גדעון סנואני. שילוב של פולנייה לחוצה ויקה פדנט מגולמים בגוף של תימני קטן בגובה 1.50. מה אומר ומה אגיד, אין רופאים כאלה. שלושים שנות ניסיון במיילדות, ביטחון מלא ביכולות שלו, פתיחות, מקצועיות ואנושיות. סנואני הביע הסכמה ללידה פעילה, ללא אפידורל. הוא עובד כצוות (עוד תופעה יוצאת דופן, בעולם הרפואה עטור האגואים והחמדנות הכספית [צריך להתחלק בתשלום]) עם רופאה נוספת, תותח לא קטן בזכות עצמה ד"ר יעל ארבל –ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם. "עם השנים למדתי", אמרה לי ארבל, "לא להתערב בתהליך,לכבד אותו". ואני ידעתי שהם יעשו הכל כדי לאפשר לי לידה טבעית אבל –וזה חשוב לא פחות – שהם לא ייקחו סיכונים מיותרים. כי בצד השני של הסקאלה ישנם רופאים (מעטים מאוד אמנם) שיש להם אידיאולוגיה של לידות פעילות שנסחפים עם הסיפור. שוב סוג של חסד: אשה יקרה, מורה לפילאטיס, אישה צעירה סמל הכושר והמודעות, יצרה איתי קשר וחלקה איתי מתוך תחושת אחריות, את הסיפור הטרגי של הלידה שלה. היא הלכה ללידה עם אחד מהאידיאולוגים האלה והוא פישל בגדול – התאום השני לצאת (שזה הסיכון בלידת תאומים)  בגלל שיקולים לא נכונים של הרופא, היה עובר בריא לכל דבר שיצא עם שיתוק מוחין, כי הוא לא קיבל חמצן במשך חמש שעות בזמן הלידה. אני את הלקח של הסיפור הפנמתי, טבעי טבעי, אבל בגבולות. הגבול נחתך במקום שבו הנולדים בסכנה. אז מצאתי רופאים מתאימים והם לצערי דאז מיילדים בלניאדו, והתחלתי לעבוד – מורה ליוגה – לתרגול תנוחות ונשימות; המומחית מספר אחת בארץ לשרירי האגן, יעל שוראקי, גאון בתחומה שהכינה אותי ללידה; המכשפה הירושלמית שלי, הילרית ששוחה בעולמות הבלתי נראים, באופן דומה לזה שבו אני שוחה בבריכה, שאני עובדת איתה כבר 20 שנה, שחלק גדול מהיכולות שלי לתקשר עם הנסתר נרכש ממנה – שאחרי תהליך מייגע של חיפוש אחר דולות, הציעה את עצמה כמלווה ללידה – מה שגרם לי לאושר עצום; לימוד מפורט של תהליך הלידה וכל ההתערבויות הרפאיות- כתיבת תוכנית לידה; יעוץ הנקה ולימוד נושא ההנקה לפני הלידה וכל זה כמובן כמלווה של הבדיקות והסקירות – ו- ניהול השיפוץ של הבית (גם על כך בפוסט נפרד – חתיכת פרויקט מלא חוויות ושיעורים בפני עצמו). אתם מבינים למה לא היה לי זמן לכתוב פוסטים?

שיעור חשוב

כל זה ובסוף זה נגמר בניתוח קיסרי :)))))) ללמדכם, את מה שאנחנו כולנו יודעים, אנחנו מתכננים והמציאות לעולם לא דומה לשום דבר שתכננו. אני שלמה מאוד עם התהליך שעברתי. אני מצידי עושה את המאמץ המקסימלי ליצור תוצאות רצויות ומרפה בהתרחשות מול המציאות כפי שהיא מתגשמת. האמינו לי שהתחושה אחרת לגמרי. אני את שלי עשיתי.

האופן שבו המציאות לעולם שונה מהתכנון, הוא משפט נכון גם ביחס לפחדים עתידיים, ולניסיון שלנו לדמיין את העתיד. הגעתי אל נושא האמהות בגיל מאוחר כי פחדתי. מאוד פחדתי ממה שהצטייר לי כאובדן החופש וכהקרבה עצמית שהרגשתי לא מוכנה להם. במשך שנים הייתי רואה אמהות עם עגלות ומרחמת עליהן. פחדתי שלא אתחבר לילדים, שלא אתחבר לאמהות – כל זה במסגרת הדברים שכבר כתבתי עליהם כאן לא מעט. בניתוח עצמו כשהוציאו את הילדים, לא הרגשתי כלום במובן של חיבור. כל מה שעניין אותי היה שהניתוח יגמר.
כשדחפו לי פנים קטנות לנשק – לא הבנתי מה רוצים ממני. החיבור התרחש שעתיים יותר מאוחר, בהנקה. הבכור (3.5 קילו) מיד התחיל לינוק והוא הציל את כולנו. הוא היה המנוע שהניע את התהליך גם עבור הקטן (2100 גרם). כמובן שעזר שלא נכנסתי ללחץ ובסבלנות אין קץ הנחתי את הקטן ליד הפטמה, הכרתי לו את השד. היום הוא יונק יפה מאוד. אני מניקה את שניהם בו זמנית. ואנשים יקרים – בחוויה שלי הנקה לוקחת סקס מוצלח בהליכה או בקפיצה על רגל אחת. ברגע שהפה הקטן נצמד אל הפטמה – נולד הקשר בינינו. קשה לתאר את החיבור, את האהבה, את מה שממלא אותך, מציף אותך. כשאמרו לי שקשה לגדל ילדים, אבל ההורות שווה את הכל – זה תמיד היה נקלט אצלי כאיזה חרטוט נדוש שנועד לסדר לאנשים את החיים, את העובדה שבדיעבד אי אפשר להחזיר תינוקות לבטן. אבל עכשיו מגובה תשעת ימי ההורות שלי – ושימו לב הורות לתאומים שזה קאדר היסטרי – אני מתקשה להגדיר את זה כקשה למרות שבממוצע ישנתי 4 שעות ביממה ולמרות רגעי משבר לא פשוטים של הצפה של קושי. המסטרים, המורים שילדתי – ממלאים אותי שמחה ואושר עצומים.

כשעשינו את תהליך השחרור בתינוקיה בכיתי, כשחיכיתי עם הסלקלים שהזוגי יתקרב עם האוטו בכיתי, כשהנקתי אותם ושרתי להם שירים בכיתי, האושר מציף, הכרת התודה על החסד שנעשה איתי מציפה.
שני בנים, מלאכים שירדו משמיים אלי, התגשמו לבשר אצלי בבטן ונולדו אל העולם. נס, פלא.

הלידה

ביום שישי בבוקר ירדו לי מים מקונייאלים, גי'פאים להפליא ואני כמו שאני עם כותנת הלילה והחלוק נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע מתל אביב ללניאדו בנתניה. מכיוון שערב לפני הייתי במיון אני חשדתי שמדובר בנזילת מי שפיר והרופאים החזירו אותי הבייתה, אני ידעתי שהמצב לא טוב. שאחד הילדים שלי שוכב במים מקוניילאים לפחות 12 שעות ושעכשיו, לפי הכמות שנשפכה ממני בבוקר (כמו דלי ספונז'ה מלא מים) אין לו רזרבות גדולות של מי שפיר. כל הדרך התפללתי, אלוהים תעשה שהם בריאים, תעשה שהם שלמים. לא אכפת לי כלום, קיסרי , לא קיסרי רק שאצליח ללדת אותם בזמן ושהם לא ייפגעו.
הנסיעה מתל אביב לנתניה עברה חלק, עד שהגענו לנתניה. בנתניה הסתבר שחוגגים עדלאידע והכל חסום, מפוצץ, פקוק. הזוגי איבד את זה. ומה שהציל אותנו היה התימני הקטן. האיש הזה נוסע על אופנוע בדיוק כדי להגיע לבית החולים בקטעים מהסוג הזה והוא שמכיר את נתניה טוב יותר נתן לנו הוראות דרך.

קומיק רליפ: הגענו לבית החולים, הזוגי השאיר אותי בפתח כדי לחנות ואני עומדת שם עם החלוק, ניירות סופגים בין הרגליים ודליים נשפכים ממני. לא חוויה מרנינה. בתוך הכאוס הזה לא שמתי לב שאני חוסמת רכב חירום. פרסונל מהבית חולים ניגש אלי וביקש ממני לזוז, ואני שכבר שבוע חווה צירים שבאים והולכים כבר לא לגמרי בהכרה מלאה עונה לו: אבל המים, אבל המים. ביד החזקתי בקבוק מים מינרליים, אין בעייה, הוא עונה לי אני אחזיק לך את הבקבוק ולקח לי את הבקבוק מהיד. המים לא יוצאים משם, המים לא יוצאים משם – ניסיתי להסביר. הוא קלט, מיד רץ להביא כסא והריץ אותי למיון נשים. מאוחר יותר בכל פעם שהזוגי פגש אותו במסדרון – הם פרצו בצחוק שניהם.

הגענו למיון, הרופא היקר האהוב שלי כבר חיכה לי. קודם כל מוניטור. המוניטור הראה שהם בסדר, בנקודה הזו פרצתי בבכי ענק של שחרור, האחות שהייתה שם, לידיה המדהימה. תפסה לי את הפנים ואמרה לי: יקרה שלי, את מתחילה ללמוד שיעור חשוב באמהות. וזה היה הרגע שאני והיא נקשרנו והיא הייתה שם איתי לאורך המסלול – שנגמר בהתאוששות. השלב הבא היה אולטרא סאונד, אכן מיעוט מי שפיר אצל המוביל. אני בפתיחה של 1 סמ, הצירים נסבלים לחלוטין, אבל האולטרא סאונד מגלה את התמונה הבאה. שניהם היו ראש אצלי. המוביל, התחתון, התחיל להתברג ליציאה, אלא שהעליון, החליט על אסטרטגיה חדשה ונדחף לתחתון מלמטה ובעצם הקשה עליו לצאת. אנחנו הולכים לקיסרי, הכריז סינואני ואני מודה לו על השיקול הנכון שהציל את כולנו, לפחות פעם אחת ביום. הסיטואציה של שניהם מספרת על לידה שיש סיכוי גדול שתהיה ארוכה, המים מקוניאליים ברמה גבוהה, הם של המוביל, מה שמצביע על מצוקה שלו ואני לא רוצה לקחת סיכון, הוא הסביר. לאחר מעשה גילינו לפחות שני גורמי סיכון נוספים שהצדיקו מאוד את הצורך בניתוח, שעם כל הסריקות והבדיקות לא עלו עליהם. פער של קילו וחצי בין הבנים ושילייה נעוצה שגורמת ב-7 אחוז מהמקרים למוות של היולדת. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי כלום – רק שייצאו בריאים.
אז קיסרי.

תראו, אפשר להגיד שזה לא נורא ובאותה מידה להגיד שזאת חוויה מנחוסית למדי. בחירה של נקודת מבט. זאת חצי שעה – שלושת רבעי שעה של סבל. עברתי הרדמה ספינלית, שכבתי שם מאחורי הפרגוד, מודעת לזה שפותחים אותי, חותכים אותי, שולפים, תופרים. לא כף. הידיים בגלל הבצקות של ההריון נרדמו לי ואני מתתי שזה יגמר. הזוגי היה לידי. הרופאים ניתחו אותי וד"ר ארבל תרמה בין יתר גם את תרומתה הייחודית בזה שהיא דיברה אלי – עכשיו אנחנו עושים ככה, עכשיו ככה, תיכף זה ייגמר – זה היה מאוד משמעותי בשבילי.  אחרי הפיטוצין שקיבלתי התחלתי לרעוד כמו עלה נידף ברוח. מאוד לא נעים.  כששחררו אותי מהמכשירים לרעידות הצטרפו גירודי זוועה. כמו נרקומנית בגמילה  חצי שעה זה יעבור – אמרה לי הרופאה ועשתה איתי תרגילי נשימה כדי להרגיע את הסטרס. בין לבין הגישו לי את התינוקות לנשק – וזה היה ביזארי לחלוטין, דחפו אלי פנים קטנות ואני לא ידעתי מי אני ואיך קוראים לי ורק רציתי שזה ייגמר.

המשך יבוא – או שלא 🙂

כאב

There is no suffering in my life, and when it is time for me to hurt, it is time, and it’s wonderful to understand that anyone can get through that kind of pain, since when you are in it you are getting through it, there is no choice. Also, the enlightened mind understands that all pain is on its way out and that pain never gets worse than it is in this moment now, and I invite you all to test this reality and to understand for yourselves that even physical pain is a projection of mind, as is all suffering. Everything comes or goes in its time, and everything is medicine, even a suffering sister, brother-in-law, or friend.

Katie Byron

אני מנסה לתאר את זה במילים וזה לא כל כך מסתדר. העומס הזה. ואולי זאת חוסר הזהירות. זה מסתבך כשמנסים לתת לזה שם. פחדים עתידיים, כבר ברור הגיחוך. ובכל זאת תחושות ישנות תוקפות כאילו מעולם לא השתנו הטמפרטורות בחוץ. החלטות הן לעולם לא חסרות משמעות. ההחלטות שנראות הפעוטות ביותר. האופן שבו היד נשלחת אל הפה. מחר. מחר תערוכה. השליחויות שכל אחד מאיתנו נשלח לבצע. רק אני השופטת הכי מחמירה שאני יכולה להמציא. האופן שבו זה מציק ברור לי כמו קו על מפה.

האופן שבו העבר פוגש אותנו. בינתיים נולדים ילדים. בני זוג מתחלפים. תמיד היה ברור שהוא יגמור רע. צירוף של הרס עצמי והרס של אחרים. כבר שנים בכסא גלגלים. סוף ידוע מראש. יש בי שמחה לאיד. אני יכולה לזהות אותה. את הלילה ההוא אני לא אשכח לו. אני והוא רבנו עליו. הוא חימם לו את המוח והיה רע אלי. אחר כך הוא רב גם איתו. מבזה הרעיון שביליתי בתוך חורבות כאלה. מבזה ולא מבזה. במובנים מסוימים הוא היה במצב מתקדם ממני ושם הייתי צריכה ללמוד. בנפול אויבך אל תשמח. סתירה לוגית. אם אין שם שמחה אין שם אויב. הוא מעולם לא עשה לי דבר. הוא עשה לעצמו.

טעו, הוא נכנס לניתוח והם עשו טעות. הוא יושב בחדרים ריקים בודד מתמיד. אומללות. האיסור הוא איסור עמוק. להיבנות מאומללות של אחרים זה כמו לשדוד גופת מת. רמת מוסר דומה. אבל הניצוץ הקטן של השמחה לאיד כבר היה, כבר נצפה. ממה הייתה ההנאה? מזה שצפיתי את זה שנים רבות כל כך מראש? שההיגיון, זה שהעולם המודרני לא יודע לזהות, שוב מצטייר לפרטים המעודנים ביותר? ששוב ושוב מצטברות ההוכחות.

ההתנשאות המגוחכת הזאת. העליבות המגוחכת של ההתנשאות המגוכחת.

ונעבור אליה. אל המשחקים הקטנים שהיא משחקת. עושה טובה שהיא מדברת. המשחק השקוף. ככל שהוא כוחני יותר הוא שקוף יותר. אני לא מצליחה לגייס חמלה. זה יבוא לי שוב ושוב מול הפנים, עד שאני אצליח לפרק את זה לחלוטין. זה חסד. המפגש עם העליבות הזאת והכעסים שהיא מעוררת בי. לראות את ראש נחש הזה מתרומם מולי ומבלי למצמץ לראות איך רגשי הנחיתות מייצרים חזיון תעתועים ובנשימה אחת לבחור תפקיד אחר. האם תפקיד הקורבן קרוב יותר לפתח המילוט מתפקיד התליין? אני נוטה לחשוב שכן ובו זמנית אני נוטה להאמין שאני טועה.

אלוהים יקר החסדים העצומים שאתה מרעיף עלי, קטונתי.

אני נזכרת ביום ההוא שביליתי אותו כולו בכריעה על הברכיים. השתחוותי לפנייך. שיוויתי אותך. הלוואי שהוא יכול היה להושיט לי יד מהקבר. התת מודע יודע הרבה לפני המודע, היה הניסוח שלו. הנשמה רואה אל האין סוף. לפעמים אני מקבלת חלק מטושטש מהפאזל. מטושטש באופן ודאי. כמו טפיחה על שכם. הקודים ברורים. אני אמתך. תמיד הייתי. מכל המתנות זאת הגדולה מכולן. ההבחנה במהות הפנימית שבכל תופעה היא עיקר הידיעה וידיעת העיקר. אולי זאת הייתה השמחה?
בוחר שבחר לבחור בבחירה מסוימת נבחר לבחור במה שבחר. החסד הוא אינסופי. הסבר מובן אינו סופי. הרף העין שהוא המצב שבין ראיה ואי ראיה הוא המצב הנצחי. הוא לא קיים ואני לא קיימת. זאת אותה התנועה עצמה. להיבנות מהחלטות זה מה שמתחזק את הניגודים. מעולם לא קיבלת החלטה. האם את יכולה לחיות את המציאות הזו? כדי לחיות אותה, אני חייבת להבין את העניין לעומק, לרדת אל שורשו. ברור לי שזה נכון, עדיין לא ברור לי האיך. כדי להבין אני חייבת לבודד את זה וכדי לבודד את זה אני חייבת להיות במצב החד ביותר האפשרי. מי ישתדל? מה אכפת לי.

____________________________________

ב"מחברות המלחמה"  היומן של מרגריט דוראס, שאותו היא כתבה בין השנים 1943-1949 ושיצא עכשיו לאור בתרגום עברי, מתארת דוראס את ציפייתה לנפילת ברלין ב-1945 : "מי שלא חלם את החלום הזה, המגואל בדם, על גרמניה, לכל הפחות פעם אחת בחייו, באותו חודש אפריל של 1945 – הוא נכה".

1. אל תאמין לי, אבל תלמד להקשיב לי  ברוב קשב כך שנוכל לתקשר.
2. אל תאמין לעצמך – אבל תקשיב לעצמך.
3. אל תאמין לאחרים – תקשיב להם.

מי גאון מי? כל התורה כולה בשלוש שורות.

אובדן הפסאדה

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים –  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

כבר נשפכו הררי מילים על האופן שבו החרדים לא מצייתים לצו בית המשפט ולחוקי המדינה – מחד ומאידך – חולבים את הפרה הזו (ע"ע השלמת הכנסה) והאופן שבו הפוליטקאים מוכרים אותנו ואת האינטרסים של הציבור בישראל וכיצד המכירה הזו בסופו של דבר היא בעוכרי כולם, כולל החרדים, ומה שקורה עכשיו סביב עניין עמנואל ממחיש את זה.

מדוע המצב הזה גרוע גם לחרדים? כי הם הולכים ומסתגרים בעולם שהופך להיות חשוך ומעוות, עולם סגור שאינו פתוח למשא ומתן שהולך ומסתגר אל תוך הטירוף הפנימי שלו, ללא בלמים ובקרות. סוג של היפנוט פנימי שהולך ומתרחק מהמקורות.
השם יתברך מתהפך עכשיו מבושה על בניו ובנותיו, על האופן שבו הקהילה החרדית רואה בגזענות ואפליה – נושא לקידוש השם. עד כמה ניתן להרחיק מאיזה מקור בסיסי של מוסר והגינות, של ו"אהבת לרעך כמוך"?

קל להיווכח עד כמה עמוקה, אפלה ומעוותת – הרוחניות של העולם החרדי שיוצא היום להפגנות ולמסירת חייו ולו כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפלות בין אשכנזים למזרחיים במוסדות החינוך. אפליה שאומרת שאדם אחד, יהודי אחד נעלה מאדם אחר, יהודי אחר, עד כדי כך נעלה שלא ראוי שהילדים של שניהם ילמדו יחד. הגזענות והשוביניזם כלפי הגר לא נעצרים בשער גם כשמדובר ביהודים. האנשים האלה מוכנים לשבת בכלא כדי להגן על תפיסת עולמם שאשכנזים וספרדים לא רצוי להם להתערבב אלו באלו. תפיסת עולמם לפיה האשכנזים טובים יותר מהמזרחיים.
עתון הארץ מדווח שבבית המדרש בחסידות סלונים בעמנואל, החסידות הדומיננטית בישוב, האווירה בשעות האלה היא של התרוממות אקסטטית. מדברים שם על קידוש השם ועל עולים למוקד בימי הפריצים.
לו אני במקומם הייתי יושבת עם שק אפר על הראש.
החרדים, המתיימרים להיות הנושאים בעול הרוחניות של עם ישראל , מתגלים במערומיהם.
זה לא חדש. מעולם לא ראינו חרדים שיוצאים להילחם למען לא יעשקו אלמנה ויתום בישראל.

וש"ס –  המזרחיים שמצביעים עבור ש"ס ככאלה שיחזירו עטרה ליושנה? – זה המקרה הקלאסי של הפנמת הדיכוי – הרב עובדיה יוסף "מזועזע" מעצם העתירה. אתם קולטים? ש"ס שותקת ולא רק זו בלבד ששותקת – אלא ראשיה שוקלים האם להצטרף לתמיכה להפגנות.

איזו התרחקות מכאיבה ונוראית של החסידות ממקורותיה, מדברי הרב אלימלך מליזענסק – דור שלישי לבעש"ט: " וישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל, כולל אלו הרשעים שנודעים לו בבירור שאי אפשר לדונם לכף זכות וכל שאפשר לדונם לזכות מחויב לאהוב כנפשו בכל מאודו בגופו וכנפשו לקיים ואהבת לרעך כמוך" (מתוך "הנועם אלימלך", הנהגות האדם).

פרסיקו שנכנס למעיים של הסיפור הזה – כתב פוסט מצוין ובו הוא בין היתר גם מפרט את התקנון המוצע של מרכז החינוך המדובר. תקנון שממחיש את הקנאות וההקצנה שהחסידים עוברים, את ההכרח שלהם ללכת ולהסתגר יותר ויותר בתוך עצמם וההקצנה שמטבע הדברים חייבת להחריף, כדי להמשיך ולהחזיק בכל האיסורים האלה והבידול ממה שמתנהל סביבם בעולם המודרני.
רק לשם דוגמא – סעיף ג. בתקנון : מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית. וגם – סעיפים

  • ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
  • ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות.

זה לא ייגמר טוב.

וכאן עוד מאמר מצוין בנושא שגיליתי.

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

פרידה

יום שישי, שעת בין הערביים ואני יושבת לי מול השולחן כתיבה החדש שקניתי. ייבוא מיוחד מאיטליה עם מגרות תואמות. יפה נורא, נורא יפה – לבן, זכוכית, עיצוב מודרני חדש. פלצני עד כאב. עשרים ושלוש (!) שנים כתבתי על אותו שולחן כתיבה. שולחן כתיבה מסיבי עשוי עץ, סטייל ענתיקה כזה, שאותו רכשתי/קיבלתי מבעלי הבית באחת הדירות ששכרתי. הזוגי ניסה לא פעם לעזור לי להחליט לקנות שולחן חדש ללא הועיל. והנה אני יושבת כאן מול השולחן הלבן הזה והמגרות וגם העציץ סחלב היפה שקיבלתי ממנו לרגל חגיגות יום הנישואים שזה גם היום שבו נפגשנו לראשונה (הכל מתוזמן אצלנו) ואני בשקט ביני לביני נדהמת מכל מיני דברים קטנים וגדולים גם יחד.

הכל מסביבי משתנה. עד כדי כך משתנה שזה מרגיש לי מוזר, כמעט מרגיש לי לא אני. פיסת היציבות היחידה שיש לי בחיים זה העוזר בית ההודי שלנו. וגם זה בעירבון מוגבל. הוא יגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי שעברנו – רק בעוד שבוע. הבית היה בכזה בלגן שממש הרגיש לי מגוחך שמישהו מבחוץ יבוא לנקות אותו וכל הזמן אמרתי לעצמי ולו – ש- נו שני שירותים ועוד קצת אני יכולה לנקות לבד וזה לא קרה, כי אין לי זמן. אני עובדת, עובדת, עובדת.

אני רואה את הסינכרוניות. אין לי כוח לחפש את ההגדרות המדויקות שיונג (קראל גוסטב) נתן לזה – אבל במילים שלי זה התזמונים המדויקים שהדברים מתרחשים בהם וששום דבר לא מקרי. שום דבר. אחרי מסע כומתה ארוך במיוחד – אני מתחילה להרגיש שהגעתי למחוז חפץ. ככה רק צעדים ראשונים, צעדי תינוק, אבל משהו מהטעם שחיפשתי כל החיים, מתגלץ אצלי על הלשון. תמיד חלמתי לעשות עבודה שגם אם לא ישלמו לי עליה אני אהיה מוכנה לעשות אותה וסוף כל סוף זה קורה וכל מה שהאמנתי שחייב להיות קיים ושאני רוצה לחוות אותו ושאפשר להשיג אותו בחיים האלה – זה קורה.

אז גם השולחן כתיבה שלי משתנה ולא רק. אלא הבית המתוק הזה, שנקרא בלוגלי שבו תקעתי יתד ושאירח אותי, הבית הזה הולך להיסגר. את הבלוג הזה פתחתי – כשאני מכריזה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כדי להתפרנס ממנו, לא בדיוק במילים אלה, קצת יותר מתוחכם, אבל בערך. זה לא היה חדש שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות (באיזה מובן עמוק, כי לעשות תמיד עשיתי), אבל היה חדש שהצהרתי על זה, הצהרתי ובמובנים מסוימים לקחתי פוס מכל מיני. והנה כשאני נעמדת על סף חדש אני גם נפרדת מהבית הזה. נסגר מעגל, נסגר תהליך. והכל כל כך מדויק שזה כואב. כואב ושמח.

בלוגלי היה חוויה אדירה. במיוחד ההתחלה. היינו איזה מין קבוצה כזו של אנשים שנוצר ביניהם חיבור וירטואלי – עם כל האפשרויות שחיבור וירטואלי יוצר, אחת משמעותית – פתיחות. הייתה מרג' והייתה עידית (התגובות חשובות כאן לא פחות מהפוסטים ואפשר לקבל מהן מושג על הדינמיקה שהייתה כאן), היה נתי והיה מרסלו ושין ואטלנטה והיה בהתחלה הזאת קסם מוטרף. ביליתי כל יום שעות מול האינטרנט כותבת להם תגובות, קוראת את התגובות שכתבו לי, קוראת את הפוסטים שהם כתבו, מתכתבת איתם בפוסטים – וכך גם הם עשו באיזו אינטנסיביות שאחר כך לא תחזור על עצמה. עשינו כל מיני דברים יחד, בין היתר התחלנו לכתוב יחד תסריט לסרט שנתי אמור היה לביים 🙂 – יאללה ביי. אין לי מושג אם לולא הקסם ההתחלתי הזה הייתה לעניין של הבלוג אינרציה כל כך חזקה מבחינתי. זה היה אטרף – זאת הייתה חוויה מיוחדת שמשהו מהטעם שלה המשיך להדהד, הבנתי את הכוח העצום שיש למדיום הזה. מנהלי בלוגלי דאז, חנית, תום ואלעד, שאליו התחברתי מההתחלה (עשה לך מנהל), היו חלק מיוחד ממנה.

אני מאוד מקווה שוותיקי בלוגלי: מרג', עדית, נתי וכל השאר  ישמרו על החומרים האלה זמינים היכן שהוא ברשת.
זה הזמן להודות על הנסיעה הזאת שנסעתי, על ההזדמנות שהם יצרו. מנהלי בלוגלי היקרים, ובמיוחד אלעד. להודות להם ולהודות לכל האנשים המיוחדים, היקרים, המופלאים שהצטרפו בשלבים מאוחרים יותר, שליוו אותי ועשו את הנסיעה למרתקת. אתם יקרים, באיזה אופן שקשה ליצוק אותו לתבניות – בבית הזה שנבנה, עזרתם לי, השפעתם באופן עמוק על חיי.

תודה, אתון עיוורת, שבקרוב מאוד תהיה ז"ל.

***

מחווה של אהבה למרג'

התוצאה שיצאה לי

 You would most likely taste like undercooked fish

What would you taste like to a cannibal?