Feeds:
רשומות
תגובות

אני מנסה להיזכר ממה כל כך פחדתי ואני לא ממש מצליחה.זה נשמע הזוי, התנודות האלה. עכשיו למשל, אני לא מצליחה, באמת לא מצליחה להיזכר. מה חשבתי שיהיה נורא כל כך? ממה פחדתי? מה פחדתי שלא אשרוד?

נכנסתי לשגרה. בתשע וחצי בערב אני קורסת, אחרי יום אינטנסיבי. שתי נשמות בגוף קטן. אני כרוכה אחריהם באופן כל כך עמוק שאפילו אני לא מצליחה להתחקות למעמקיו. כשד' מחייך את החיוך הרחב שלו, כשהוא כולו צוחק, כולו שמחה, הלב שלי מתרחב באופנים שקשה לי לתאר. גימל מדבר אלי. יש לו דיבורים כאלה ארוכים שבהם הוא משרבב את השפה שלו והוגה את מילות הג'יבריש שלו כשהוא מביט מבט חודר היישר אל תוך העיניים שלי. בלילה כשאני הולכת לישון אני רואה את שני האנשים הקטנים הישנים האלה ושוב רגש מציף. הם ישנים בעריסות שצמודות בטור למיטות שלנו. ישנים על הבטן שמוטי זרועות לצדדים. שלושה חודשי חיים. אלוהים, שלושה חודשי חיים. מעולם לא נראו החיים שבריריים יותר, פלא גדול, סוג של נס. הקיום הזה כולו שאותו אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

היום עובר כאיזה רצף שאיו בו עצירה. גם כשהם ישנים. זה תמיד ברבים. הם ברבים ואנחנו ברבים. עכשיו יש פחדים חדשים – איך זה יהיה ביניהם? הם כל כך שונים. כל כך שונים. אני כל כך רוצה שתהיה שם אהבה שתזרום ביניהם, חברות עמוקה, חברות עמוקה לחיים.

מסתגלים. להכל מסתגלים. לעייפות, לאינטנסיביות. לזה שלהספיק לכתוב מכתב ביום – נחשב הישג יפה. כשהמטפלת פה, יש לי זמן לעצמי. זמן קצוב. עכשיו הכל קצוב. זמן קצוב לקפה של הבוקר שבדרך כלל נקטע עם ההתעוררות של אחד מהם. אני אוספת אותם חמים מהעריסה. מבולבלים, המומים. נותנת להם זמן התאוששות במעבר מחדר השינה החשוך לסלון המואר יחסית. הם ממצמצים בעיניים. בשלב הבא מגיע החיוך.

חיים שהם סוג של זרם תודעה.

אני בעיקר פחות פוחדת. אף אחד לא מודה בזה, היא אמרה לי, אבל הרוב מת מפחד. מה יש לו? למה הוא בוכה? הם פוחדים מהתינוק.
זה לפחד מלא לדעת, אני אומרת לה. לא לדעת מה לעשות, לא להבין, לאבד שליטה במובן של יצור חי שאתה לא יכול לכוון, ללחוץ על כפתור. אתה נדרש להגיב ללא צפוי בזמנים שלא נוחים לך.

הסתגלות. בהתחלה היו לי עוד מלחמות פנימיות כאלה. רציתי את הזמן שלי. רציתי קפה עכשיו, אינטרנט עכשיו. לשכב ולקרוא. רציתי לברוח. הייתי בורחת לתוך הפנטזיות של: בשביל מה עשיתי את זה? של לארוז מזוודה, לחשוב שזאת הייתה טעות.

עכשיו הבנתי שהקצב הוא אחר. ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות זוכרת מה היה ולכן יותר קל. השלמה עם המקום החדש. המצב החדש.

היום שוב בדקתי, כמו שבודקים מקום רגיש. מה את אומרת? מצטערת שעשית את הצעד הזה? שאלה שתמיד מלווה בניסיון לדמיין איך זה היה עכשיו בלעדיהם. השקט, המנוחות המתוקות של יום שישי, רואים סרט אחרי ארוחת צהריים מושקעת, פינוק קולינארי שהייתי דואגת לבשל. אחר כך סרט ולאחריו למיטה או הפוך מיטה ואחר כך סרט, בשעה הזו הייתי בטח אחרי מדיטציה אחת, אני אומרת לעצמי.

חזרתי לבשל, אבל זאת עדיין הפקה שגוזלת את מעט הכוחות שיש, את מעט הזמן הפרטי וגם זה עדיין לא ממש ממש חזרתי לבשל. וגם אנחנו רואים סרטים. אני עושה מדיטציות כשהמטפלת כאן. יש חיים, אבל הם אחרים.

זה היה עוד מאותו הדבר שהיה עד עכשיו עניתי לעצמי ואני אוהבת לאתגר את עצמי. ליצור שינוי, לא לעמוד במקום. אני אוהבת להתחדש.

הם מביאים כל כך הרבה חדש לחיים שלי בכל כך הרבה רמות וזאת רק ההתחלה.

קשה לי. בניגוד למה שכתבתי כאן בעבר, מסתבר שהפחדים שלי בנושא האמהות היו בהחלט מוצדקים, וידעתי היטב ממה אני מפחדת. לגדל ילדים זה קשה. לי, זה קשה. קשה לי מכל מיני סיבות. אני יכולה לנסות למנות אותן כאן באיזה רפרוף ואולי בכל פעם בפוסט נפרד להיכנס אליהן קצת יותר לעומק.
נתחיל מזה שזה טוטאלי. בהרבה מובנים, זה דורש התמסרות טוטאלית. זה לא אומר שהחיים מסתיימים, זה רק אומר שנוצר להם מרכז כובד מאוד משמעותי. עכשיו, אם אתם בשלב שעוד לא סיימתם לחפש את ההתמזגות עם האם, לחפש סימביוזה, לחפש אהבה, לחפש כל מיני, אם אתם עדין זקוקים נואשות לאיזו תשומת לב של קבלה מהזולת, זה לא השלב לילדים.
אחד הביטויים של הטוטאליות הזו, היא העובדה שגידול ילדים זו עבודה פיזית קשה. ושימו לב, אני עוד לפני השלב שהם זוחלים, הולכים וצריך לרוץ אחריהם ולהשגיח בשבע עיניים. אני בשלב שהם עדיין שוכבים להם כמו טאטלך היכן שהנחת אותם. ועדיין, זאת האכלה, הלבשה, משחק, הרדמה – פעילות שמתנהלת 24 שעות ביממה. אני זכיתי ( בלי עין הרע, בן פורת יוסף) בילדים מתוקים, שקטים, חייכניים וטובי לבב ועדיין (עדיין מס' 2) גם כשהם ישנים כבר לילה מלא, השינה שלי לידם היא לא אותה שינה, כמו אז בימים הרחוקים ההם שהתחבטתי קשות לאן לטוס בחודש הקרוב (נקודה כואבת). האוזן תמיד כרויה להקשיב למלמולים, התפתלויות, גניחות, אנחות,ציוצים, רחשים, זוויות שבהם מונח הראש-גוף.
עכשיו שוב, ישנם אנשים שעבודה פיזית מהסוג שילדים דורשים, היא מבחינתם סבבה. לא אני. עבודות פיזיות, מונוטוניות שחוזרות על עצמן, זה לא בדיוק הקטע שלי, אם נתבטא בעדינות. העובדה שאני לא קמה בשלוש בבוקר עם שיר בלב להחליף חיתול, זה לא אומר שאני לא שמחה ומחייכת אל התינוק תוך כדי ונהנית ממנו, מהתקשורת איתו ומלהסניף אותו ובכל זאת, אנשים שונים מוכשרים ואוהבים דברים שונים וכמו שיש אנשים שאוהבים את הסוג הזה של העבודה – אני לא שייכת למחנה הזה.
עד לשלב מסוים הייתי בטוחה שכולם כמוני. כי הרי מי יכול לאהוב עבודות שאני תופסת כמשעממות להחריד?

האסימון נפל אצלי סופית כשעמדתי יחד עם קרלה, המתנדבת הגרמנייה, שקועה בזבל אורגני עד הברכיים, על פלטפורמה של משאית שהובילה אותנו בשבילי המשק. התפקיד שלנו היה לדחוף את אתי החפירה לתוך ערימת הזבל, להעלות גוש חרא אורגני נאה ולפזר אותו על מדשאות הקיבוץ, וכל זה בחום יולי-אוגוסט המרנין, אי שם בערבה. אני קיללתי את ה"רגע שקידמוני ברכיים", אם נשאיל מקוהלת. אמנם עשיתי את העבודה אבל מהר מאוד כמויות החרא שהעליתי בכל פעם הלכו והצטמצמו ומה רבה הייתה ההפתעה שראיתי שקרלה פורחת. היא דחפה את את החפירה באדיקות, בהתלהבות ובשמחת חיים מתפרצת והייתה מרוצה מאוד אם לשפוט לפי ההתנדבות הנלהבת שלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בהמשך היום. כששאלו אותנו בתום משמרת הבוקר אם אנחנו רוצות להתנדב לפזר זבל גם אחרי הצהריים, בתוכי התפקעתי מצחוק ואז שמעתי בתדהמה ובאי אמון את קרלה אומרת: שור, נו פרובלם.
לתובנה הזו היו לי שותפים. בקיבוץ מהר מאוד הבינו שלא ממש כדאי לבנות עלי כשמדובר בעבודה "חקלאית". בכל מיני עבודות שדה ומטע למיניהן: קטיף נשירים, קטיף זיתים, סירוק גפנים, זרגוג תאנים, זרבוב בצלים – זה תמיד חזר על עצמו: שעת העבודה הראשונה הייתה סבירה, השעה השנייה – בסדר, בשעה השלישית הייתי במצב של מוכנות לתקוע את המזמרה לעין של החקלאי/איכר/עובד האדמה – שלצידי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסיימים יום עבודה שלם. שמונה פאקן שעות בלגזום עלים. בעבודות השחורות שבהן העסיקו אותי בקיבוץ היה מדרג. באיזה אופן שקשה לי להסביר העבודה במטבח הייתה הכי נסבלת (אולי בגלל שזה בצל, במזגן? אולי בגלל שלעבודה במטבח מטרות נראות לעין שמסתיימות בתוצאות? ולא שורות אינסופיות של עצים/שיחים, שנראה שכשמסיימים לגזום אותן מקבלים פרס על מפעל חיים?). בעדיפות שנייה – היו העבודות היותר תעשייתיות נקרא לזה, כמו למשל, בניית טרסות או קדיחת דיבלים ברצפה. גם פה אני חושדת שמה שהפך את זה נסבל – זה שזאת עבודה שיש לה תוצאה נראית. סירוק הגפנים למשל – שזאת שיטה לדילול אשכולות ענבים, נתפסה אצלי כעבודה הזויה בעליל. לעמוד שם בתוך מטעי הגפנים עם המסרקים האלה מפלסטיק, שערסים בשנות ה-60 היו מכניסים אותם לכיס ולסרק אשכולות הענבים, שנמצאים בשלב העוברי שלהם???%$##@ הסבלנות שהייתה לי לסוג הזה של העבודות הייתה קרובה מאוד לאפס.
הניסיון,אגב, הלא מוצלח הראשון שלי עם עבודה חקלאית היה בגיזום עצים. השכר היה לפי מכסת עצים – ואני ביום שלם, לא הצלחתי לגזום עץ אחד.
גם באמריקה היה לי מפגש עם העניין. היינו מהגרים בראשית דרכם ועד שהיינו אמורים להתארגן חיפשנו כל עבודה שמכבדת את בעליה. בן זוגי דאז, הפך לכוכב העולה התורן במסעדה שנקראה "הביצה השבורה" The Broken Egg. הוא היה הטבח והיה כנראה מצטיין במה שהוא עשה (שוב מפגש עם הכישורים השונים שבני אדם מתברכים בהם)- זה והסיפור שסיפרתי להם שבישלתי בקיבוץ ל-100 חברי קיבוץ, הוביל את הנהלת ה"ברוקן אג" לתת לי הזדמנות להיות ה- breakfast cook בסניף אחר. שוב בשעה הראשונה עבדתי יפה מאוד – מהר מאוד השתלטתי על העניין של להפעיל שמונה מבערי גז בו זמנית ולהכין במקביל שמונה אומלטים. אין לי בעיות קואורדינציה, אני יודעת לעבוד פיזית מהר כשאני רוצה, אבל אני מסוגלת לעבוד ככה רק ביחידות קצרות של זמן. בקיצור העניין חזר על עצמו, שעה ראשונה אחלה קצב, שעה שנייה סביר בשעה השלישית כבר התחלתי להתעסק בראש עם סוגיות פילוסופיות כדי לברוח מהשעמום. פילוסופיה ואומלטים כידוע לא ממש הולכים טוב יחד. בסוף היום כשהייתי צריכה לנקות את הגריל, הסבל שלי הגיע לשיאו. מהביצה השבורה פיטרו אותי בנימוסיות אמריקאית. כשצלצלתי לברר איזה משמרות אני עושה בשבוע הבא, ענה לי מנהל המשמרת התורן: "We did all the backup" ובמילים אחרות: תודה, אנחנו לא ממש צריכים אותך.
לא הסקתי את המסקנות, וגם הייתי זקוקה לכסף. באפיזודה הבאה ניסיתי את כוחי כטבחית של אוכל סצ'ואני. את האוכל הסצ'ואני בעיקר מרתיחים. אני הייתי אמורה לנצח על שני דודי מים רותחים, שלתוכם הטבלתי עלים ירוקים, ודמפלניגז מכל מיני סוגים. כשהייתי צריכה לשרת שלושה לקוחות בשעה, שזאת הייתה פחות או יותר התנועה במסעדה, הכל עבד יפה מאוד. אבל, רצה הגורל ודווקא ביום שבו המנהל הגדול הגיע, פתאום נהייה תור של איזה עשרים איש. וככה יצא שהדמפלינגז נפלו לי למים (בלי רשת) וכשניסיתי לדוג אותם, גם המקלות נפלו לי ונהייה בלגן של דמפלינגז צפים ומקלות שוחים ואני בכל מיני שיטות לא קבילות מנסה לדוג אותם וברקע תור של אנשים שמחכים לאוכל. המנהל הגדול לא יכול היה יותר לסבול את העניין ופשוט צרח עלי: את מפוטרת. "ת'נק יו, ת'נק יו", נרגש וכן השתחרר לי בלי שליטה מהפה; כמעט בכיתי משמחה והכרת תודה שהוא מושיע אותי מהגיהינום הזה – ההוא מההלם השתתק.
***
יש לי חברה יקרה, שהצליחה למדי בפוליטיקה. "השטות הזאת", היא אמרה לי "שהכל שווה את החיוך שלו. אז הוא חייך קצת, אז מה? זה שווה את כל ההשקעה הסיזיפית הזו? האמירה הזו, שX שווה את כל הסבל, היא כזה חרטוט. כששואלים אותי מתי התחלת ליהנות מהילדים? אני תמיד עונה: כשנכנסתי לפוליטיקה".

גם אני לא אוהדת את האמירה הזו ש”X שווה את כל הסבל", אבל מסיבות אחרות.
ככל שאני מעמיקה לתוך היער הזה שנקרא הורות, ברור לי שכל הסבל, אבל רק כולו נגרם מהאופן שבו אנחנו מאמינים למחשבות שלנו. הפרשנות שאנחנו מלבישים על הגירוי. במובן הזה שום X לא מצדיק סבל. הסבל הוא תמיד מיותר והוא תמיד תוצרת בית. יש לי שפע הזדמנויות להתאמן עכשיו על העניין .

****

ובהקשר הזה כותבת סימון דה בובאר שאת האוטוביוגראפיה שלה (זיכרונותיה של נערה מחונכת) אני קוראת עכשיו (כן אני מוצאת זמן, קניתי מנורת קריאה קטנה כזו שמצמידים לספר, כזאת שטובה למטוסים…): "כבר מזמן החלטתי להקדיש את חיי למלאכת הרוח. זאזא זעזעה אותי כשקבעה בהתרסה:"להביא לעולם תשעה ילדים, כמו אמא, זה לא פחות חשוב מלכתוב ספרים". לא ראיתי שום דבר משותף בין שני מסלולי החיים הללו. להוליד ילדים שבתורם יולידו עוד ילדים, הרי זה כמו לשוב ולשיר עד אין קץ את אותו זמר מַשמים…השכפול הסתמי הזה של בורות ואדישות היה בעיני כמוות".

ספר מצוין. המבט המעמיק והמורכב שלה על הילדות וההתפתחות שלה, ובדרך מפגש עם החברה הצרפתית בתחילת המאה ה-20 וערכיה.

אפילוג

נסעתי היום אל הדירה שבה גדלתי. כמו שכבר כתבתי כאן השכונה שבה גדלתי, הייתה מהסוג שכשהייתי מתקשרת לשאול את אמא שלי: מה נשמע? "יורים", היא הייתה עונה לי, "יורים". בקומה השנייה בכניסה שלנו, גר למשל סוחר סמים. הוא גם סחר וגם השתמש, מה שהוביל לירידה מהפסים ומי שליוותה אותו למרכז הגמילה הייתה לא אחרת מאשר אימי – שיצרה איתו חברות קרובה. אלי קראו לו.

אלי היה שייך לגל השני של הדיירים. כשאני חושבת על הגל הראשון – אלו שנכנסו לדירות, כשהדירות היו חדשות – כמו ההורים שלי, אני מבינה שבניגוד לתחושה שלי, הדיירים לא היו כולם מזרחיים, אלא שזאת הייתה תערובת כזו של פולנים, רומנים, רוסים, עיראקים, טריפוליטאים ומרוקאים. אולי כילדה בגילי – יכול להיות שאכן הייתי הילדה האשכנזייה היחידה בסביבה, אבל האוכלוסייה בשכונה הייתה מעורבת.
השכנה ממול לדלת הייתה גב' שרה שפיגל, אלמנה פולנייה, שלמרות שהיא גרה 20 שנה מול הדלת של אמא שלי, הן פנו זו לזו בתואר גב' שפיגל וגב' זליקובסקי. בפולנית זה נשמע הרבה יותר עסיסי – פָּאָנִי שפיגלוֹבָה. גם אנחנו הילדים חונכנו לפנות אל השכנה כגב' שפיגל. פאני שפיגלובה הייתה מגיעה אלינו כשהיא מחזיקה ביד צרור מפתחות שאיתו היא הייתה משחקת כשהיא דיברה עם אמא שלי ואמא שלי הייתה נגנבת כי זה הזכיר לה את שקשוק המפתחות של הסוהרים במחנה העבודה שהנאצים ברוב חסדם הועילו לארח אותה בו.
בכניסה א', בקומה הראשונה גרה מניה הרוסייה, שבזכותה אני מבינה רוסית. אמא שלי דיברה איתה רוסית, כי ממעט הדברים הטובים שמלחמת העולם השנייה הנחילה לאימי הייתה השליטה בשפות הכובשים: גרמנית ורוסית. בזכות הגרמנית הזו אמא שלי קראה בבורדה, וכך נפתח אלי צוהר ראשון לעולם האופנה, נקרא לזה ככה, בדחילו ורחימו.

עולם שלם שנעלם. בכל פעם שאני נוסעת אל הדירה הזו (קניתי את החלק של אחותי כהשקעה בתקווה לפינוי בינוי, תקווה שמזה כעשור הכזיבה…) ישנו הכאב הזה שאני מרגישה בסרעפת. זהו זיכרון הכאב של ילדותי, זה הכאב על מה שהיה ואיננו, הכאב על המפגש עם העליבות הנוראית שבה גדלתי והעליבות של ההווה. איך הגדיר את זה מישהו? העוני לא מצטלם טוב ברשתית של העין.

אֶנִי הָאוּ, מתחת לדירה שלנו גר אליהו. אליהו ואשתו היו "העירקאים" ואני זוכרת עדיין את הזעזוע של אמא שלי שגילתה שהם מבשלים על פתיליה, זה ושעד יומה האחרון היא לא הצליחה להבין "איך אנשים חיים עם דלת פתוחה". אליהו ואשתו לא היו שכנים נחמדים, הם הפכו להיות עוד יותר לא נחמדים אחרי שאבא שלי נפטר, הייתה התחושה הזאת שהנה בקומה העליונה גרה האלמנה שעכשיו אפשר לטפס עליה. אליהו עשה לאמא שלי את המוות – פעם הכביסה טפטפה לו ופעם היא הזיזה את הכסא וזה עשה רעש, וכל פעם (נגיד בתכיפות של יום כן, יום לא) היו לו טענות ומענות, עד שפעם אחת – הגיעו אצל אמא שלי מים עד נפש, והתמונה הבאה היא מסוג התמונות שנחרתות בקורטקס וצפות ברגע המוות. אליהו עומד מכווץ באחת הפינות של חדר המדרגות ואמא שלי מנפנפת מעל לראשו עם שרפרף וברור שאם אליהו יגיד מילה לא נכונה, או יזוז בתנועה לא מתאימה, השרפרף הזה ינחת לו על הראש ולא באופן עדין, אלא באופן שישלח את אליהו אל שדות השקט הנצחי. שני דברים למדתי ממנה: לא לפחד מגברים ושאלימות בהחלט פותרת בעיות. עובדה: מאז הנפנוף ההוא אליהו לא העיז לעלות לקומה שמעליו.

ואני כאן בבעיה (מאמר מוסגר): בספר התורן על איך לגדל ילדים ישנה הפסקה הזו שבה כתוב שמאוד חשוב ללמד ילדים שאלימות לא פותרת בעיות. ואני עם כל התובנות ושאר הירקות – עדיין מאמינה אדוקה בזה שאלימות היא בהחלט דרך לפתור דברים.
אין ספק שזאת תוצאה של החינוך הקלוקל עד מאוד שקיבלתי בבית: "אל תראי לאף אחד שאת מפחדת", "אם מישהו מרים עלייך יד תכניסי מכות בחזרה". זה מסביר את הסעיף הראשון כאן ואת 15 שנות הקרטה שלי שביליתי בניסיון לייצר סובלימציה.

עכשיו אני בבעיה, כי אני הולכת לגדל שני בנים והדבר האחרון שאני הולכת ללמד אותם זה שאלימות לא פותרת בעיות. אין לי שום חשק שאחד מהם יחזור כמו בן של חברים שלנו שחזר עם מספריים שתקועות לו בגב וזה התרחש בבית ספר שממוקם בשכונה "טובה" (הם אגב, בעקבות המקרה, עברו לגור בניו זילנד). ברור שבגיל 3 הם כבר ילכו ללמוד ג'ודו – אבל ללמוד ג'ודו לא מייצר רוח לוחמת ולא מייצר מצב שבו אף אחד לא מתעסק עם מִיקוֹ. מצד שני, כן ישנה ההבנה שאלימות מובילה לעוד אלימות ושאלימות בדרך כלל מחייבת מצב תודעה מעוות, לא בריא ומזיק. איך משלבים את שני החלקים האלה?
מחנכים שאלימות כמו כל דבר אחר היא לא רעה או טובה, אלא הכל הוא תלוי נסיבות, הקשר, ומצב תודעה. נקרא לזה אלימות מדויקת שהיא אלימות חיצונית, מתבקשת, כשהפנימיות אינה נגועה בכעס ושנאה. אלימות של יראו וירָאו. זה אפשרי. השאלה איך מחנכים לזה?

ולמה אני נזכרת? כי בדרך החוצה מהדירה פגשתי את שלמה, בנו בכורו של אליהו. שלמה עדכן אותי שהוא קיבל מכתב שמבשר על פרויקט פינוי בינוי ועל תוכניות שהגיעו לוועדה המחוזית. אני ושלמה נפרדנו כידידים; לא ירשנו את הנהר העכור שעבר בין ההורים. אחרי השיחה עם שלמה, חשבתי על איך הכל משתנה, וכמה מהפרספקטיבה הזאת כל השנאות, הכאבים והדרמות מתכווצים. אמא שלי איננה, אליהו איננו, גם גב' שפיגל הלכה לעולמה (מעניין איזה עולם זה?) ומניה מתה וגם אשתו של אליהו – והנה גם הבניין על ערש דווי; התפאורה של המחזה שהשתתפתי בו כילדה ואחר כך בתפקיד הנערה המתבגרת, התפאורה הזו עומדת להיכחד.

טוב, אז כמו שכמה נשמות טובות טרחו לנבא (כוס אמ-אמא שלהם) תקופת האופוריה תמה. או כמו שנתן זך כתב מתה המורה למתמתיקה שלי. מתה תקופת האופוריה שלי. עכשיו אנחנו עמוק בשוחות. מסביב נופלים חיתולים אל הפח, בכיתי כבר פעמיים בגלל הקושי ולתאומים, השבח לאל, שלום.

מכירים את השיר החסידי הזה: קרב יום, קרב יום, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה. אז זהו – שהיום הזה, שהוא לא יום ולא לילה, הגיע אלינו. מין עיסה בלתי מובחנת, של החתלות, האכלות, הנקות ועייפות כרונית כשמבעד לחלונות מתחלפת התפאורה – פעם אור ופעם חושך ופה ושם ברקים ורעמים, אבל זה פחות או יותר מה שמשתנה. פרפטום מובילה.

אני כותבת והחלב מטפטף לי מהשד על הברך. אני מסרבת להסתובב עם הפדים האלה לציצים ובעיקרון אני מסתובבת כל היום ערומה. זה חוסך לי – אני ערומה, אמא טבע, זמינה לילדים 24/7, סבן אילבן בגרסה הציונית. אבל שהתיאור הזה לא יטעה אתכם – יש לי בעיות בתפוקת החלב, גם עיוורת וגם יבשה משהו וגם אובייקטיבית להאכיל תאומים – זה לא קייטנה. קצת מרגישה כמו גבר אימפוטנט. האמת שזה מבאס תחת. אני מתה על הנקה, והשדיים שלי אפעס לא מספקות את הסחורה. מבאס ובעיקר מבאס שהילדים מתבאסים. הבכור ממש מביע את הבאסה בקול תרועות ומחאות. ההנקות מההרמוניה הקסומה המדיטטיבית שהן היו הפכו לסוג של תסכול. הוא יונק יונק יונק – עד שהופס נגמר – יבש המעיין ואז הוא מתחיל למרוט ולשרוט לי את הפטמה, לקשת את הגב, להכות באגרופים. מה אגיד לכם, אני כותבת על זה כאן בבדיחותא , אבל זה מה זה לא מצחיק אותי.

מה שקשה בכל הסיפור הזה, זה חוסר הודאות. כי יכול להיות שכל הקונספט שעומד מאחורי הפסקה האחרונה מוטעה. שאין לי שום בעיית חלב ושאנחנו פשוט מפטמים את הגדול במטרנה עד שאין לו מקום וחשק לחלב אם. והאמת היא שאם יש לי קושי עם משהו זה עם זה. אין לי פאקן מושג מה לעשות ומה קורה. הילד מחרחר – האם יש לו בעיית נשימה? הלכנו לרופא ילדים מהקופה. על הנייר הוא נראה מצוין, אבל זה בתיאוריה. ובמציאות? כמה זמן האדון המכובד הזה מקציב מראש לכל פציינט? – נחשו. וול, חמש דקות. במקרה שלנו שתיים וחצי דקות לילד. רק להוריד מהילד את הבגדים, נדרש ממני יותר זמן. אבל זה רק חלק מהבעייה. החברה החדשה שלי מבני ברק, סיפרה לי שאצלם, לרופאי הילדים יש חדר מיוחד לילדים שזה עתה נולדו, שכשאתה מגיע איתם, אתה ישר חומק אליו כדי שהרכים הנולדים לא ידבקו מהילדים החולים בחדר ההמתנה. אצל הרופא דנן יש חדר המתנה של מטר על מטר ומיותר לציין שאין חדר נפרד לתינוקות בריאים שזה עתה נולדו. בקיצור הגענו עם העוללים הרכים שלנו שהמערכת החיסונית שלהם עוד לא סיימה להתבשל. הזוגי עשה את הטעות והניח לרגע את הסלקל על הרצפה וילדה מנוזלת ומשתעלת – הרביצה התעטשות, רסס יפה ישר וממוקד על הקטן. אני חשבתי שאני רוצחת את האמא של הילדה, את הילדה ואת הרופא. לקח לי זמן להירגע והדרך היחידה שהרגעתי את עצמי הייתה לתמלל לעצמי – עכשיו הכל בסדר, תתמקדי בהווה, עכשיו הכל בסדר. הדרק הזה- הרופא- אמר שהכל בסדר, אבל במסגרת הזמן שהוא הקציב לנו, לא נראה לי שהיה לו זמן לתשובה שאורכה הוא מעבר לשתי מילים. כך שההערכה שלו ממש לא מרגיעה.

נחזור לחוסר הודאות: כמה להאכיל, מתי הוא רעב? האם כל פעם שהוא פותח את הפה ומוציא לשון זה רעב? הוא פותח את הפה ומוציא לשון – 90% מהיממה. האם אני בשלב המוקדם הזה של החיים יוצרת אצלו מאגר של תאי שומן?

קבלו תיאור של אתמול בבוקר (6:30 האתון מסטולית מהתחת): הבכור הזיז את הידיים ועשה כל מיני תנועות – אה, הוא ער, אמרה לעצמה האתון, אספה אותו בזרועותיה והלכה להחליף לו חיתול. בדרך לאתר ההחלפה, נמלכה בדעתה – לא הוא ישן, החזירה אותו למיטה. אחרי שנייה עלו קולות מהמיטה – אה, הוא בכל זאת ער, אלך להחליף לו, שוב אספה אותו, שוב בדרך עיניו העצומות – הסגירו תינוק ישן. ער/ישן ער/ישן ובסוף אחיו התעורר ועכשיו שני תינוקות ערים יללו וכל מה שהאתון ניסתה להשיג והוא לתת לאביהם היקר לישון – הלך בגדול פייפן. האמת היא שאני יכולה למלא כאן עמודים על הירקרקות המזהירה שלי. ירקרקות – ואנחנו, אנשים יקרים, לבד לבד – אין מי שינחה, אין מי שאני יכולה לסמוך על הניסיון שלו.

עכשיו אי ודאות, חברים יקרים, הוא שמי האמצעי. כל חיי תרגלתי כדי להיות מסוגלת להתמודד עם אי ודאות. אבל זה סוג אחר של אי ודאות. זאת אי ודאות ביחס לעתיד, שדורשת סבלנות וקבלה של כל מה שיבוא ממול. כאן זאת אי ודאות שדורשת תשובות שמכתיבות עשייה. ומאחורי אי הוודאות הזאת – אני מתביישת להודות, מסתתר פחד מצמית – לא לפגוע בילד. אני כל כך אוהבת אותם שהרעיון שאני במו מעשיי אזיק להם באיזו דרך, הוא בלתי נסבל. אני ממש מרגישה את הקור שעובר לי מהרגליים ועד שערות הראש כשאני חושבת על זה.

***

האופוריה תמה, היו שתי נקודות משבר של קושי, שקשורות לדעתי הצנועה בעיקר לעייפות, אבל השמחה, השמחה נמצאת שם. אני לא יודעת אם שמחה זאת המילה המדויקת. אבל זה המצב שבו אני מתחברת לתדר של התינוקות ועפה איתם אל מחוזות של שקט. היכולת הזאת לחוש אותם, לנוע איתם בקצב שהם מכתיבים. כף. זה נראה סותר את הפסקה הקודמת וזה לא. מה שאני למדה מהימים האחרונים, זה לראות את מצבי הרוח המתחלפים שלי, שתלויים בקשר לינארי ישיר לשעות השינה שישנתי בלילה ושמשפיעים כמובן על האופן שבו אני מפרשת/תופסת את המציאות. ממצב של אושר, לפחד ותסכול. הללויה.

***

ועדיין לא  כתבתי מילה על סאגת חיפוש המטפלת. בעניין הזה יש לי חומר לסיטקום, שיכול בשקט להחזיק עונת שידורים שלמה.

אנחנו חיים בבית במחזוריות של שלוש וחצי שעות: החתלה, הנקה, השלמת האכלה עם מטרנה, טקס שחרור הגרעפס- עד כאן שעה ומכאן חלון הזדמנויות של שעתיים, שעתיים וחצי שבו תתכן ותתקיימנה האפשרויות הבאות: א. התאומים ישנים. ב. התאומים ערים אבל לא בוכים, או דורשים תשומת לב ג. התאומים מקטרים – משמעות אפשרות ג' היא שחלון ההזדמנויות נסגר.

נשמע זוועה נכון? – אז זהו שלא. כמו קורס ויפסנה. אני מנותקת מהעולם, חיה מחזוריות של כאן ועכשיו ובכל פעם שאני מצמידה פרצוף קטן לשד, אני בעננים. אפרופו פרצוף קטן, מרוב שאני מבלה חלק נכבד מהיממה בלהביט על הפנים שלהם, הפנים של הזוגי נראות לי פתאום ענקיות, ממש גוליבר.

היום הייתה גיחה ראשונה שלי החוצה אל העולם, כי הייתי חייבת – איזו חתימה בבנק. מה אומר לכם, ממש לא מתאים.

המחזוריות הזאת גם מייצרת מצב שבו אתה נדרש ליעילות מירבית, לפעול על בייטים של זמן. להספיק באמת את מה שחשוב. עיקר מול טפל. נהדר.

היום הייתה לי השכמה קשה. מסטולה לגמרי התעוררתי לבכי של הגדול והחלטתי להחליף אותו. הדבר הבא שאני ודעת זה שאני חוטפת זרם של שתן ישר לפנים. ניסיתי כמו בסרטי סלפסטיק לעצור את הזרם עם היד ואז השתן טפטף חזרה על התינוק. גולדן שאוור –הארד קור. בכלל היו גם קטעים, שהלוואי והייתה לי מצלמה. ההחתלה הראשונה בבית החולים, הזוגי שהוא המומחה להחתלה בינינו לא היה בחדר ואני החלטתי להתנסות בהחתלה ראשונה. יש כזאת פסטה שמורחים להם על התחת. התינוק דחף את הרגל לפסטה וכך התחיל אסון אקולוגי. הפרצוף שלי היה מרוח בפסטה, העריסה של בית החולים, חלקים נכבדים של התינוק. חיתלתי וצחקתי – עד כמה שניתן לצחוק אחרי קיסרי.

העניין הזה של ההשתנות ישר לפנים, התחילו אחרי ברית המילה של הגדול. כשהוא היה ערל, זה לא קרה, מסקנה: תפקיד העורלה – למנוע השתנה על ההורים.
לזוגי היה ברור שהוא מל את הבנים. לי פחות. דור שני לשואה שאני, האינסטינקט הוא לא לסמן את עצמך  כיהודי. וגם אני לא ממש מרגישה מחוברת להזדהות הזאת – אני כיהודיה. אין לי בעיה להשתמש בטרמינולוגיה היהודית בתחום הרוח, לפעמים זה גם מרגיש נכון וטבעי לעשות את זה. אני מרגישה יותר בת של האלוהות האוניברסאלית, של החוקיות הקוסמית, שאין לה שם, אין לה זהות מובחנת, לא יכול להיות אחרת.

לאנידו, בית החולים שבו ילדתי, למי שאינו יודע הוא בית חולים חרדי. אני חגגתי שם, הרבצתי תורה בענייני אמונה בחרדיות ויצרתי קשרים מרתקים. נתחיל בזה שקיבלתי הזמנה לסדנא בקהילת צאנז. נראה אם זה יצא לפועל. הבהרתי שאני לא מגיעה בכסוי ראש ולא בחצאית. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. בעיקר יצרתי קשר עם שתי חרדיות. זה היה מחזה נוגע ללב לראות את כל הנשים התפורות, הפרופות, הדלופות, הקלופות, הסדוקות, המותשות, מזדחלות לחדר האוכל. עם שתיים מהן נוצר קליק מיידי. סיקרן אותן שהגעתי עם מחברת (יומן כתיבת הבוקר – שהשתדלתי לנהל גם בבית החולים. היו לי אגב, אחרי הלידה חלומות מדהימים. חזקים מאוד) לארוחת בוקר וכך זה התגלגל. נ' אשה עם עניים זורחות, קורנות חכמה, צלולות. והשנייה ח' טיפוס חברותי, עליז, מצחיק, פתוח וחם. נשואה לאיש עסקים חרדי שהגיע לבני ברק מלונדון. מבית החולים, נסעה ח' למלונית נופש. היא רצתה מאוד לחזור הביתה, והבעל התעקש איתה שתנוח. עבור ח' ( צעירה ממני) זאת הייתה הלידה התשיעית, עבור נ' – השישית. בעסק הזה של הדמוגרפיה, אין ספק שהחילונים לא מסוגלים בכלל לתת פייט.

אני- וואי, זה היה פורים ואנחנו ספגנו את כל ההילולות והחגיגות ואת משלוחי המנות. יש לנו בבית שקיות של משלוחי מנות מכל זרם חרדי- דתי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. חלק מהחוויה של השהות בבית החולים היה הרמקול בחדר – שממנו בקעו כל הזמן הודעות: היולדות מוזמנות לארוחת צהריים, היולדות מוזמנות לקריאת המגילה, היולדות מוזמנות להרצאה על התפתחות הילד. כשצלצלתי בפעמון לקבל עזרה מהאחיות, היה הקול שבקע מהרמקול, שואל: איך אפשר לעזור? – קצת חווית האח הגדול.

זה והרוכלים והמוכרים, שכל חצי שעה אחד מסוגם נכנס לנו לחדר. מוכרת חזיות הנקה, קוסמטיקה, שירותי מילה, תשמישי קודש. השיא היה שאני והזוגי תופסים לנו רגע של אינטימיות על המיטה שלי, יושבים מחובקים אני חצי עירומה ודרך הדלת מתפרצת מישהי שרוצה למכור לנו אותיות מהתורה על שם הילדים (משהו כזה) הזוגי נובח עליה: לא עכשיו. והיא בלי למצמץ נכנסת לחדר ומתקדמת. שוב: אני מבקש ממך שתצאי והיא בשלה, מרביצה את הElevator Pitch שלה, תוך כדי שהיא ממש נעמדת מולנו, עוד רגע והיא עם כובע הרחוול שלה וספר התורה הייתה מצטרפת איתנו למיטה. השאגה האחרונה של הזוגי סילקה אותה. שום התנצלות, כלום. כל הזמן רציתי לשים שלט על הדלת : כאן לא קונים כלום, מי שאינו שייך לצוות בית החולים מתבקש לא להיכנס. אבל לא היה לי כוחות לעשות את זה.

שילמנו כמו שאתם מבינים מהכתוב לעיל עבור חדר פרטי וזאת הייתה הצלה. הזוגי היה איתי כל הזמן, כולל הלילות וגם התאומים. (האתון החכמה  תרשו לי רגע של פרגון עצמי) ביקשה ביות מלא – וכך קיבלנו אפשרות כהורים ירוקים שאין להם מושג מהחיים שלהם להתאמן בסביבה מוגנת. תמיד אפשר היה, בשעת הצורך למסור את שתי הנשמות הבועטות לתינוקיה. שהינו בבית החולים סך הכל שישה ימים ומהיום השני, בערך כשהתחלנו קצת יותר להבין מי נגד מי, השתדלנו כמה שפחות להפקיד אותם ב"בוכנוולד" (הכינוי שהדבקנו לתינוקיה) ותסלחנה לי כל האמהות שלא בחרו ביות. תארו לעצמכם אולם גדול, אורות בוהקים של נאון, מקהלת צרחות קורעות לב באין מנחם, וצוות מטפלות שגם כאדם מבוגר לא ממש הייתי מאושרת ליפול להן לידיים, לא בדיוק קבלת פנים מדהימה לעולם הזה (ככה זה לפחות בלניאדו).

מצד שני תמיד אפשר להגיד: "שיתחשלו" . שזה מה שאני אומרת כשאני מפשלת – למשל האופן שבו דפקתי לגדול את הראש במשטח עץ של האי במטבח. או כשאבא שלהם ניסה להאיר לי עם הנייד על החזה כשרציתי להניק (לא הייתה תאורה קטנה בחדר בבית החולים) את הפרגית של ה-2100 גרם והנייד (הכבד למדי) נשמט לו מהיד ונחת לאפרוח הזה ישר על הראש מגובה של חצי מטר.

אצלנו מתחילים מוקדם ללמוד אמנויות לחימה.

חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע חמסה חמסה חמסה חמסה

ביום שישי לפני שבוע ילדתי שני בנים. תאומים. דקה לפני חג פורים. בית חולים לניאדו, ניתוח קיסרי.

ההריון

תשעה חודשים שלמים סחבתי. 39 שבועות. בהריון תאומים זה נדיר. הייתה לי בטן ענקית.  היה לי הריון מופלא, שחיתי שלוש פעמים בשבוע עד שבועיים לפני הלידה וגם זה משום שחליתי בשפעת – אחרת סביר להניח שמהבריכה היו מובילים אותי למיון יולדות. כבר עכשיו, שבוע אחרי, אני מתגעגעת לבטן. הבטן המלאה שבה צומחים וגדלים כמו גלמי פרפרים בניאדם. סוג של מלאות מאוד מיוחדת. תקופה  קסומה. הרחם – מפעל מדהים של התמרה, הרוח המתגלמת בבשר. הפלא העצום שמתרחש.

הכנות ללידה

חודשים  תכננתי את הלידה שלי בפרטי פרטים. משהו בי ידע שזאת הזדמנות חד פעמית לחוות את אלוהים בגוף ראשון ואני רציתי להיות מוכנה למפגש. זה התחיל בחיפוש הרופא המתאים ובית החולים המתאים. לא סיפור פשוט בהתחשב בגילי המופלג (האתון אם עוד לא ניחשתם, היא לא בדיוק פרגית עולת ימים) ובעובדה שמדובר בהריון תאומים – שנחשב להריון בסיכון. כל מה שקשור ללידות – מתנהל בצורה כל כך עקומה, באופן שבו העולם הרפואי ניכס לעצמו את הלידות ושטיפת המוח שנשים עוברות (על כך אולי בפוסט נפרד), והעניין הופך לעקום שבעתיים, כשמדובר במקרה קצוות כמו שלי. זה התחיל מהרופא פוריות שלי – איש יקר וקסום, אחד המלאכים הקסומים שליוו אותי במסע, שליח שעזר לילדים שלי להיווצר, שהחזיק לי את היד ואמר שמי שיסכים ליילד אותי בלידה רגילה הוא מטורף וזה המשיך בשרשרת של רופאים, שאלו עם הפתיחות הגבוהה (חחחחח) הסכימו שאני אזוז כמה שאני ארצה, בתנאי שאת שלב הלחיצות של הלידה – אני אבצע על הגב עם אפידורל. סוג של מרובעות, חוסר בחשיבה עצמאית, הליכה בתלם ואורתודוכסיות – לא שונה מזו של חסידי אהרלך במאה שערים. ככה חינכו אותם בבתי הספר לרפואה וזה מה שהם יודעים.

עד שהגעתי לד"ר גדעון סנואני. שילוב של פולנייה לחוצה ויקה פדנט מגולמים בגוף של תימני קטן בגובה 1.50. מה אומר ומה אגיד, אין רופאים כאלה. שלושים שנות ניסיון במיילדות, ביטחון מלא ביכולות שלו, פתיחות, מקצועיות ואנושיות. סנואני הביע הסכמה ללידה פעילה, ללא אפידורל. הוא עובד כצוות (עוד תופעה יוצאת דופן, בעולם הרפואה עטור האגואים והחמדנות הכספית [צריך להתחלק בתשלום]) עם רופאה נוספת, תותח לא קטן בזכות עצמה ד"ר יעל ארבל –ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם. "עם השנים למדתי", אמרה לי ארבל, "לא להתערב בתהליך,לכבד אותו". ואני ידעתי שהם יעשו הכל כדי לאפשר לי לידה טבעית אבל –וזה חשוב לא פחות – שהם לא ייקחו סיכונים מיותרים. כי בצד השני של הסקאלה ישנם רופאים (מעטים מאוד אמנם) שיש להם אידיאולוגיה של לידות פעילות שנסחפים עם הסיפור. שוב סוג של חסד: אשה יקרה, מורה לפילאטיס, אישה צעירה סמל הכושר והמודעות, יצרה איתי קשר וחלקה איתי מתוך תחושת אחריות, את הסיפור הטרגי של הלידה שלה. היא הלכה ללידה עם אחד מהאידיאולוגים האלה והוא פישל בגדול – התאום השני לצאת (שזה הסיכון בלידת תאומים)  בגלל שיקולים לא נכונים של הרופא, היה עובר בריא לכל דבר שיצא עם שיתוק מוחין, כי הוא לא קיבל חמצן במשך חמש שעות בזמן הלידה. אני את הלקח של הסיפור הפנמתי, טבעי טבעי, אבל בגבולות. הגבול נחתך במקום שבו הנולדים בסכנה. אז מצאתי רופאים מתאימים והם לצערי דאז מיילדים בלניאדו, והתחלתי לעבוד – מורה ליוגה – לתרגול תנוחות ונשימות; המומחית מספר אחת בארץ לשרירי האגן, יעל שוראקי, גאון בתחומה שהכינה אותי ללידה; המכשפה הירושלמית שלי, הילרית ששוחה בעולמות הבלתי נראים, באופן דומה לזה שבו אני שוחה בבריכה, שאני עובדת איתה כבר 20 שנה, שחלק גדול מהיכולות שלי לתקשר עם הנסתר נרכש ממנה – שאחרי תהליך מייגע של חיפוש אחר דולות, הציעה את עצמה כמלווה ללידה – מה שגרם לי לאושר עצום; לימוד מפורט של תהליך הלידה וכל ההתערבויות הרפאיות- כתיבת תוכנית לידה; יעוץ הנקה ולימוד נושא ההנקה לפני הלידה וכל זה כמובן כמלווה של הבדיקות והסקירות – ו- ניהול השיפוץ של הבית (גם על כך בפוסט נפרד – חתיכת פרויקט מלא חוויות ושיעורים בפני עצמו). אתם מבינים למה לא היה לי זמן לכתוב פוסטים?

שיעור חשוב

כל זה ובסוף זה נגמר בניתוח קיסרי :)))))) ללמדכם, את מה שאנחנו כולנו יודעים, אנחנו מתכננים והמציאות לעולם לא דומה לשום דבר שתכננו. אני שלמה מאוד עם התהליך שעברתי. אני מצידי עושה את המאמץ המקסימלי ליצור תוצאות רצויות ומרפה בהתרחשות מול המציאות כפי שהיא מתגשמת. האמינו לי שהתחושה אחרת לגמרי. אני את שלי עשיתי.

האופן שבו המציאות לעולם שונה מהתכנון, הוא משפט נכון גם ביחס לפחדים עתידיים, ולניסיון שלנו לדמיין את העתיד. הגעתי אל נושא האמהות בגיל מאוחר כי פחדתי. מאוד פחדתי ממה שהצטייר לי כאובדן החופש וכהקרבה עצמית שהרגשתי לא מוכנה להם. במשך שנים הייתי רואה אמהות עם עגלות ומרחמת עליהן. פחדתי שלא אתחבר לילדים, שלא אתחבר לאמהות – כל זה במסגרת הדברים שכבר כתבתי עליהם כאן לא מעט. בניתוח עצמו כשהוציאו את הילדים, לא הרגשתי כלום במובן של חיבור. כל מה שעניין אותי היה שהניתוח יגמר.
כשדחפו לי פנים קטנות לנשק – לא הבנתי מה רוצים ממני. החיבור התרחש שעתיים יותר מאוחר, בהנקה. הבכור (3.5 קילו) מיד התחיל לינוק והוא הציל את כולנו. הוא היה המנוע שהניע את התהליך גם עבור הקטן (2100 גרם). כמובן שעזר שלא נכנסתי ללחץ ובסבלנות אין קץ הנחתי את הקטן ליד הפטמה, הכרתי לו את השד. היום הוא יונק יפה מאוד. אני מניקה את שניהם בו זמנית. ואנשים יקרים – בחוויה שלי הנקה לוקחת סקס מוצלח בהליכה או בקפיצה על רגל אחת. ברגע שהפה הקטן נצמד אל הפטמה – נולד הקשר בינינו. קשה לתאר את החיבור, את האהבה, את מה שממלא אותך, מציף אותך. כשאמרו לי שקשה לגדל ילדים, אבל ההורות שווה את הכל – זה תמיד היה נקלט אצלי כאיזה חרטוט נדוש שנועד לסדר לאנשים את החיים, את העובדה שבדיעבד אי אפשר להחזיר תינוקות לבטן. אבל עכשיו מגובה תשעת ימי ההורות שלי – ושימו לב הורות לתאומים שזה קאדר היסטרי – אני מתקשה להגדיר את זה כקשה למרות שבממוצע ישנתי 4 שעות ביממה ולמרות רגעי משבר לא פשוטים של הצפה של קושי. המסטרים, המורים שילדתי – ממלאים אותי שמחה ואושר עצומים.

כשעשינו את תהליך השחרור בתינוקיה בכיתי, כשחיכיתי עם הסלקלים שהזוגי יתקרב עם האוטו בכיתי, כשהנקתי אותם ושרתי להם שירים בכיתי, האושר מציף, הכרת התודה על החסד שנעשה איתי מציפה.
שני בנים, מלאכים שירדו משמיים אלי, התגשמו לבשר אצלי בבטן ונולדו אל העולם. נס, פלא.

הלידה

ביום שישי בבוקר ירדו לי מים מקונייאלים, גי'פאים להפליא ואני כמו שאני עם כותנת הלילה והחלוק נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע מתל אביב ללניאדו בנתניה. מכיוון שערב לפני הייתי במיון אני חשדתי שמדובר בנזילת מי שפיר והרופאים החזירו אותי הבייתה, אני ידעתי שהמצב לא טוב. שאחד הילדים שלי שוכב במים מקוניילאים לפחות 12 שעות ושעכשיו, לפי הכמות שנשפכה ממני בבוקר (כמו דלי ספונז'ה מלא מים) אין לו רזרבות גדולות של מי שפיר. כל הדרך התפללתי, אלוהים תעשה שהם בריאים, תעשה שהם שלמים. לא אכפת לי כלום, קיסרי , לא קיסרי רק שאצליח ללדת אותם בזמן ושהם לא ייפגעו.
הנסיעה מתל אביב לנתניה עברה חלק, עד שהגענו לנתניה. בנתניה הסתבר שחוגגים עדלאידע והכל חסום, מפוצץ, פקוק. הזוגי איבד את זה. ומה שהציל אותנו היה התימני הקטן. האיש הזה נוסע על אופנוע בדיוק כדי להגיע לבית החולים בקטעים מהסוג הזה והוא שמכיר את נתניה טוב יותר נתן לנו הוראות דרך.

קומיק רליפ: הגענו לבית החולים, הזוגי השאיר אותי בפתח כדי לחנות ואני עומדת שם עם החלוק, ניירות סופגים בין הרגליים ודליים נשפכים ממני. לא חוויה מרנינה. בתוך הכאוס הזה לא שמתי לב שאני חוסמת רכב חירום. פרסונל מהבית חולים ניגש אלי וביקש ממני לזוז, ואני שכבר שבוע חווה צירים שבאים והולכים כבר לא לגמרי בהכרה מלאה עונה לו: אבל המים, אבל המים. ביד החזקתי בקבוק מים מינרליים, אין בעייה, הוא עונה לי אני אחזיק לך את הבקבוק ולקח לי את הבקבוק מהיד. המים לא יוצאים משם, המים לא יוצאים משם – ניסיתי להסביר. הוא קלט, מיד רץ להביא כסא והריץ אותי למיון נשים. מאוחר יותר בכל פעם שהזוגי פגש אותו במסדרון – הם פרצו בצחוק שניהם.

הגענו למיון, הרופא היקר האהוב שלי כבר חיכה לי. קודם כל מוניטור. המוניטור הראה שהם בסדר, בנקודה הזו פרצתי בבכי ענק של שחרור, האחות שהייתה שם, לידיה המדהימה. תפסה לי את הפנים ואמרה לי: יקרה שלי, את מתחילה ללמוד שיעור חשוב באמהות. וזה היה הרגע שאני והיא נקשרנו והיא הייתה שם איתי לאורך המסלול – שנגמר בהתאוששות. השלב הבא היה אולטרא סאונד, אכן מיעוט מי שפיר אצל המוביל. אני בפתיחה של 1 סמ, הצירים נסבלים לחלוטין, אבל האולטרא סאונד מגלה את התמונה הבאה. שניהם היו ראש אצלי. המוביל, התחתון, התחיל להתברג ליציאה, אלא שהעליון, החליט על אסטרטגיה חדשה ונדחף לתחתון מלמטה ובעצם הקשה עליו לצאת. אנחנו הולכים לקיסרי, הכריז סינואני ואני מודה לו על השיקול הנכון שהציל את כולנו, לפחות פעם אחת ביום. הסיטואציה של שניהם מספרת על לידה שיש סיכוי גדול שתהיה ארוכה, המים מקוניאליים ברמה גבוהה, הם של המוביל, מה שמצביע על מצוקה שלו ואני לא רוצה לקחת סיכון, הוא הסביר. לאחר מעשה גילינו לפחות שני גורמי סיכון נוספים שהצדיקו מאוד את הצורך בניתוח, שעם כל הסריקות והבדיקות לא עלו עליהם. פער של קילו וחצי בין הבנים ושילייה נעוצה שגורמת ב-7 אחוז מהמקרים למוות של היולדת. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי כלום – רק שייצאו בריאים.
אז קיסרי.

תראו, אפשר להגיד שזה לא נורא ובאותה מידה להגיד שזאת חוויה מנחוסית למדי. בחירה של נקודת מבט. זאת חצי שעה – שלושת רבעי שעה של סבל. עברתי הרדמה ספינלית, שכבתי שם מאחורי הפרגוד, מודעת לזה שפותחים אותי, חותכים אותי, שולפים, תופרים. לא כף. הידיים בגלל הבצקות של ההריון נרדמו לי ואני מתתי שזה יגמר. הזוגי היה לידי. הרופאים ניתחו אותי וד"ר ארבל תרמה בין יתר גם את תרומתה הייחודית בזה שהיא דיברה אלי – עכשיו אנחנו עושים ככה, עכשיו ככה, תיכף זה ייגמר – זה היה מאוד משמעותי בשבילי.  אחרי הפיטוצין שקיבלתי התחלתי לרעוד כמו עלה נידף ברוח. מאוד לא נעים.  כששחררו אותי מהמכשירים לרעידות הצטרפו גירודי זוועה. כמו נרקומנית בגמילה  חצי שעה זה יעבור – אמרה לי הרופאה ועשתה איתי תרגילי נשימה כדי להרגיע את הסטרס. בין לבין הגישו לי את התינוקות לנשק – וזה היה ביזארי לחלוטין, דחפו אלי פנים קטנות ואני לא ידעתי מי אני ואיך קוראים לי ורק רציתי שזה ייגמר.

המשך יבוא – או שלא 🙂

כאב

There is no suffering in my life, and when it is time for me to hurt, it is time, and it’s wonderful to understand that anyone can get through that kind of pain, since when you are in it you are getting through it, there is no choice. Also, the enlightened mind understands that all pain is on its way out and that pain never gets worse than it is in this moment now, and I invite you all to test this reality and to understand for yourselves that even physical pain is a projection of mind, as is all suffering. Everything comes or goes in its time, and everything is medicine, even a suffering sister, brother-in-law, or friend.

Katie Byron