Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אבסורד’

יום הצביעות הבינלאומי

את יום האישה חגגו כאן בטורקו, פינלנד בעיקר במבצעי הנחה היסטריים בדפרטמנט סטורס ובעיקר בתחום הקוסמטיקה. כדרכם הפינים מקוריים בעליל…ב"ויקלונד" – שזה נגיד המשביר שלנו משודרג ++++ – היה להם מבצע – את צריכה להביא את בן הזוג שלך ואז את מקבלת שובר שמזכה אותך ב-40% הנחה על מוצר אחד בחנות. אתם קולטים יום האישה הבין-לאומי ואת צריכה להביא את הבן-זוג שלך כדי לקבל משו…
לא חשוב. קיבלתי את השובר בלי הבן-זוג. חבל שאני לא יכולה לסרוק לכם את השובר או את הפוסטרים שליוו את המבצע – האיור המרכזי זה ציור של בורג ואום. בתחילת השבוע ראינו את הפרסומים והזוגי חשב שהפינים מוכרים ברגים ב-40% הנחה.

זה יותר פוסט בבחינת ד"ש. נחתנו כאן בפינלנד לפני שבוע והמעלות נעות בין מינוס חמש עשרה לאפס ביום חם. יש לנו עוד שבוע כאן ואין לי מושג איך אנחנו נוחתים לתוך שרב. לא רוצה לחשוב על זה.

היום יש לי פגישה עם מתוקה פינית. בחורה בגילאי ה-20 שעתידה העסקי לפניה, כך נראה לי. היא הולכת ליבא לפינלנד כל מיני. היא פצצה היסטרית (בשל התחשבות ביום האישה הבינלאומי לא השתמשתי במילה כוסית…) והבן זוג שלה עושה עכשיו צבא באפגניסטן. הם מתחתנים בדצמבר והעולם קטן.

בינתיים הנה קצת תמונות עם דיבוב. אסטא- לו-א-בו –יקרים שלי.

 
כשהגענו, למודת ניסיון מהפעם ההיא שהרוח הקרה תפסה לי את השריר ברגל, כבר בשדה תעופה ארזתי את עצמי (לבד, אף אחד לא עזר לי ולא נתן לי משו להעביר ) בשכבות, כולל עטיפת המעיל צמר שלי, שמסתבר כלא מספיק להתמודדות עם הקור כאן בשכמיה נוספת של צמר. התמונה הזו צולמה בצהריים, רק כדי להסיר ספק.

 

אין כמו יום עם שמש ומינוס חמש מעלות, כדי לשבת בחוץ לכוס קפה (בירה קרה! איזה כוס קפה בראש שלך?)

נחמץ הלב על הפינים המסכנים האלה.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

Read Full Post »

אתמול נכנסתי לאמבטיה וחשבתי לעצמי: קיץ שלם עבר מבלי שראיתי ז'וק אחד. איך שהמחשבה הזאת חצתה לי את הראש, אמרתי לעצמי תיכף תראי ז'וק, כנראה שמסתובב פה איזה אחד. בבוקר קמתי ועל הקיר בסלון בגובה שמשקיף על פני החדר, נח לו אקסמפלר בגודל של מלפפון חמוץ קטן. ציחקקתי ביני לביני.

אין לי מושג מה לעשות עם הסיפור הזה. פרשנויות פשט ודרש – תתקבלנה בברכה.

הנה כמה הצעות משלי:

·         המחשבה מייצרת מציאות.

·         התת מודע שלנו חש את מה שעומד להתרחש ומשדר להכרה הרגילה.

·         הסטטיסטיקה פועלת.

·         שום דבר לא מקרי.

·         הכל מקרי.

·         אני חוזה עתידות.

·         לג'וקים יש יכולת תקשור.

·         יש לי גלאי ג'וקים מנטאלי.

 

פרשנות מקורית תזכה את המחבר בכרטיס לברנו, צ'כיה – היישר אל חיק מערות הנטיפים המופלאות שהייתה לי הזכות לכתת בהן את רגלי, בדיוק היום לפני שבועיים.

תבורכו ותזכו לחתימות טובות ולחוזים לטווח ארוך.

 

תוספת מאוחרת על עוד ז'וק ברל שתרם את חלקו לתובנה של יצור אנושי

קייטי ביירון, בילתה שנים בדיכאון, וסבלה מאלכוהוליזם והפרעת אכילה, עד שבשנת 1986 היא התעוררה "לראות את המציאות" כפי שהיא מגדירה זאת. זה קרה לה כשהיא שכבה על רצפת החדר במוסד הגמילה שבו היא שהתה וגילתה שג'וק מטפס על הרגל שלה. בספר החדש שלה "אלף שמות לאושר" היא  מתארת:

בזמן ששכבתי שם והייתי מודעת, כלומר הייתי המודעות, התעוררה המחשבה, " זאת כף רגל". ומיד הבנתי שזה לא נכון. וזה היה האושר שבכך. הבנתי שהכל הפוך. זאת לא כף רגל, זה לא ג'וק. זה לא היה נכון, ובכל זאת היתה שם כף רגל והיה ג'וק. אבל לא היה שֵם לכל הדברים הללו. לא היו מילים נפרדות לתקרה או לפנים או לג'וק או למשהו מכל זה. אז זה התבונן בכל גופו, התבונן בעצמו, בלי שם. שום דבר לא היה נפרד מזה, שום דבר לא היה מחוץ לזה, זה פעם כולו מרוב חיים ואושר, והכל היה חוויה אחת רציפה. זה לא היה נכון להפריד את אותה שלמות, לראות משהו מחוץ לזה. כף הרגל הייתה שם, אבל היא לא הייתה דבר נפרד, וזאת הייתה הרגשה מגוחכת לקרוא לה בשם "כף רגל" או בכל שם אחר. הצחוק לא הפסיק לזרום מתוכי. הבנתי שג'וק וכף רגל הם שמות לאושר, ושיש אלף שמות לאושר, ובכל זאת אין שם למה שנראה אמיתי באותו רגע.

 

 

אחרית דבר:

היום, בשעה 22:10 שעון ישראל, פגש ג'וק ברל את מותו, תחת הקרוקס של הזוגי. היינו באמצע  הצפייה בסרט השלישי ברצף שצפינו בו ביום קדוש זה. סוג של התעללות עצמית שתכליתה מחיקת תאי מוח, סוג של אוטונזיה עצמית. טקס שאנו נוטים לחזור עליו בחגי ישראל, במיוחד אלו שמונעים ממך תנועה באמצעות כלים מוטוריים. היינו באמצע הצפייה ב"רוקנרולה" ( מומלץ) וזה אחרי שצפינו באיזה סרט מדע בידיוני, שלמרות שצפיתי בו לפני חצי שעה תהרגו אותי אם אני זוכרת איך קוראים לו – משהו עם גחלת ולפני זה ראינו את הסרט על ויקטוריה המלכה (הצעירה – גם חביב) כשלפתע ללא אזהרה וללא בקשה לעצירת הסרט, בתנועה חלקה ומהירה קם הזוגי ממקומו פסע לאמצע הסלון ורקע ברגלו. הנינג'ה שהוא התפתח להיות: בעין אחת צופה על סרט פעולה והשנייה רושמת תנועות חשודות על מרצפת הקרמיקה.

תהה נשמת ז'וק צרורה בצרור.

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

האמת היא שאני לא מבינה, ממש לא מבינה ולכן אני כותבת את הפוסט כי אף אחד בסביבה הקרובה שלי גם לא מצליח להסביר לי ואני מתרשמת שאני לא היחידה שלא מבינה.

בנק ישראל מבקש הדחה של יו"ר בנק הפועלים. הוא עושה את זה בלי לתת את פירוט הנימוקים, אלא תחת טענה כללית שיש מספר רב מאוד של מקרים שבהם הבנק תחת דנקנר פעל שלא כשורה ושלא בהתאם לכללים. המקרים האלה מפורטים במכתב דיווח רשמי שמחכה בבנק ישראל במידה ודני דנקנר לא יפרוש מרצונו או לא יופרש על ידי דירקטוריון הבנק.  בבנק ישראל לא מפרטים את הטענות, כך הם טוענים, כי פרסום כזה יפגע מאוד במוניטין של הבנק. זה מה שיקרה, אם תהליך ההדחה יהפוך להיות פורמלי.

בנק ישראל גם לא הכניסו את הבעלים, שרי אריסון בסוד העניין – הם לא פירטו בפניה או בפני הנציגים שלה את הטענות. פרופ ידידיה שטרן טוען שזאת לא זכותה  של אריסון להתערב, מי שצריך לנהל את כל הפרשה הזאת זה הדירקטוריון של הבנק ולא היא. כדאי לקרוא את העמדה שלו.

נשים בצד את עצם שאלת ההתערבות שלה, ונתייחס לטענה של אריסון: "אם לא אומרים לך מה העובדות, איך אתה יכול להתגונן בפניהן ולהתמודד איתן". הגברת גם טוענת שחזקיהו ופישר תופרים לדנקנר תיק – הם מבקשים את ההדחה שלו ואחר כך מבקשים עליו חומר.

מה שלי לא ברור: מה זה "הפעל הזה שלא כשורה" – אם אכן כך, האם הוא לא צריך לעמוד בעניין בפני ערכאה משפטית? ואם אין להם מספיק הוכחות – אז למה הוא מודח? ועם כל הכבוד שזה יפגע במוניטין של הבנק – האם אין ערכים שעומדים מעל העניין הזה של "המוניטין של הבנק", כמו התנהלות ישרה וראויה של יו"ר דירקטוריון בנק בישראל?

מה שבטוח שכל הדיבורים האלה – של תפירת תיקים על ידי בנק ישראל, זה  בטוח פוגע במוניטין של כל המערכת הבנקאית, שגם ככה לטעמי מדיפה כבר מזמן ניחוחות.
למשל, מה נסגר עם ה-290 מיליון ₪ שהחברה האלה צריכים לשלם על תיאום עמלות והם מזילים דמעות של תנין שזה הרבה כסף?

 ואם כבר אקטואליה – אז עוד משהו:

טוויטר – אנקדוטה היסטרית לא? איך כמה חברה מקימים אתר שמצליח להם ככה ועכשיו הם מחפשים לו מודל עסקי (חחחח). אם לא הייתי יודעת אחרת הייתי בטוחה שביז סטון (אחד הממייסדים) – הוא ישראלי. זה מתאים לישראלים קטע כזה. קודם מפתחים פתרונות ואחר כך מחפשים את הבעיה שהפתרון נותן לה תשובה. וגם לטעמי הוא עשו את שטות חייהם כשבשנה הקודמת הם דחו את הצעת הרכישה של פייסבוק – על סך חמש-מאות-מיליון דולר! גם גוגל רוצה אותם. זה ברור שקצב הגידול הזה שלהם לא יכול להמשך לנצח.
יש משהו יפה בעניין הזה של חדוות היצירה שקודמת לכל.

  ____________________________

בינתיים בזכות הצבת השאלה בפוסט הזה הצלחתי להבין קצת יותר. מדובר בהתנהגות "זחוחה", לא נכונה,לא מספיק אחראית – זאת אומרת לא מדובר במשהו שהוא פלילי, אלא לא שקול, לא אחראי, לא זהיר מספיק. היו לזה פרסומים בעיתונים ואם עושים את החיבור בין פרטי המידע השונים נראה שהדירקטוריון של הבנק ישן בעמידה ומיושב באומרי הן לאריסון ושות

וההתנהלות של פישר – יכול להיות שזה הפער בין האמריקאיות שלו לישראליות שלנו.

__________________________

המשך 2:

טידה שמיר, היועצת המשפטית של בנק ישראל וזאת שמנהלת את המשא ומתן מול בנק הפועלים,  יוצאת אל העיתונים בהצהרה שמסרו לאריסון את הסיבות לדרישה של המפקח. הכותרות של העיתונים כרגיל מקצינות. מהכותרות נראה שזה עניין של שחור ולבן – אריסון טוענת שלא פירטו בפניה טענות. כשקוראים מתחת לכותרות הטענה של אריסון היא שמה שמסרו לה לא נראה לה הסבר ראוי. וגם המבקר מודיע שהוא עדיין לא קיבל כלום מאריסון , זאת אומרת כל הדיבורים של אריסון על פנייה למבקר לא הייתה בהם כוונה אמיתית, או שיתכן שהיא נסוגה (?) בינתיים מחפשים מועמדים ליו"ר הדירקטוריון של הבנק, כרגע שני המועמדים היחידים הם של אריסון. בבנק ישראל רוצים יו"ר חזק ועצמאי שיוכל לעמוד מול ההשפעה של אריסון בבנק. במקביל מחפשים לבנק מנכ"ל, ציון קינן הוא המועמד שאריסון באמת רוצה ביקרו. חזקיהו ופישר חוששים ממשחק מכור של ועדת האיתור למינוי המנכ"ל, כזה שיוביל בסופו של דבר לקינן.
בשלב הזה טידה שמיר מנהלת מו"מ מול יורם ראב"ד. קודם זה היה רם כספי. סוללה של טובי עורכי הדין עוסקת כרגע בסוגיה איך להעביר את דנקנר מתפקידו תוך שמירה על כבודו…בגלובס סטלה קורין ליבק ועירן פאר מסבירים שהאופציה שנשקלת היא לאפשר לדנקנר להתמנות לתפקיד פיננסי כך שעצם המינוי יבהיר שהוא כשיר וראוי לכל תפקיד ושאין כתם על שמו.

מי צריך טלנובלות תגידו לי? אני פותחת את גלובס – ועולם מרתק נפרש לפני.

 

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

אללה ירחמי

איזה חלומות אני חולמת.
לחלום הזה שלי ניתן ללא חשש לתת את הכותרת "חלום תל-אביבי". שנים שאני חולמת על ירושלים אהובתי, שהחיבור שלי אליה מאוד משמעותי (זה היה לפי שהיא התחרדה ומשהו לא ממש טוב קורה לה), ולראשונה בחיי (למרות שאני כאן כמעט עשור) תל-אביב מופיעה אצלי בחלום.

ובחלומי אני יושבת בבית קפה/מסעדה תל אביבי טיפוסי ומזמינה מזון לי ולחברתי. למה תל-אביב? משהו באווירה, בעיצוב, לא יודעת. מההזמנה אני זוכרת רק שני יוגורטים (????) אמה מה מה? אין לי כסף לשלם ואני אומרת שאני הולכת להביא כסף. אני אכן הולכת ומגיעה למקום שהוא מעין גן, מעין מבנה פתוח ויש בו מין פלטפורמה כזו ובקצה שלה על שולחן רעוע עומדות כל מיני כוסות ובקבוקי זכוכית חלקם שבורים שבתוכם תקועים צמחים כאלה, כמו ששמים במים להשרשה. נראה שהמים בכלים זה מים שנקוו מגשמים וכל העסק נראה די מוזנח ומרקיב ולא מי יודע מה באיזה תהליך צמיחה. פה ושם עוד מזדקר לו איזה צמח שנראה חי. ואף על פי כן אני לוקחת קנקן מים ומחדשת את המים בתוך הכלים האלה. אני מרוצה ממה שאני עושה וחושבת שכל הכבוד לי על הנאמנות וההתמדה שלי – על זה שאני מקפידה להגיע ולשפוך מים. בצד על ספסל יושבת אישה עם ילד ואני שומעת שהיא מצחקקת. 'אה? בטח מצחיק אותך שאני משקה כאן, לא ממש נראה שיש מה להשקות אה?' , אני פותחת איתה בשיחה. האישה נדה בראשה להסכמה. 'אני מבינה אותך ואני דווקא מאוד גאה בעצמי, זה יפה העניין הזה שאני משקה. שתדעי', אני אומרת לה, 'אני משקה את גן האבסורד'.

אומרת וממשיכה ללכת. לא כל כך ברור לי איפה אני הולכת, אלא שתוך כדי הליכה אני קולטת שאני מסתובבת ברחובות העיר בבגד ים ואני קצת תוהה, איך זה שמרגיש לי כל כך נוח בלהסתובב חשופה ככה בבגד ים, ושוב אני מבסוטה מעצמי על זה שאני לא מחשבנת ושאני מרגישה נוח. אין לי מושג איך אבל הדרך שלי עוברת דרך אוטובוס. זאת אומרת אני עולה לאוטובוס מהדלת האחורית, ובאוטובוס יושבת חבורת גברים שמשחקת איזה משחק. משחק קוביות או קלפים. הם נראים כולם טוב כאלה. אני מנסה לעבור כדי לצאת מהדלת הקדמית ומישהו מהם אומר לי משהו. אנחנו צוחקים. יש אנרגיה מינית באוויר. אני לא יודעת איך זה מתפתח אבל נוצר מצב שאחד מהם מתחיל להיאבק איתי – זאת אומרת אני צריכה להיאבק איתו כדי להצליח לעבור ולהמשיך הלאה. הם שמים כזה שולחן שחוסם לי את הדרך. הכל נעשה באווירה עליזה וצחקנית כזו. שום דבר מלחיץ או מאיים. אני והוא מתחילים בהתחלה עם כאלה כיפופים הדדיים (כמו בג'ודו) שום דבר רציני ואחר כך אני לאט לאט עוברת לאגרופים, אבל עדיין לא ממש אגרופים של קסאח, אבל האגרופים הולכים ונהיים רציניים. ואני אומרת לעצמי, אה, הנה הוא בטח מופתע ואני מצפה ממנו לפרגון על איזה אגרוף נאה שאני מצליחה לתקוע בו, אגרוף עם משקל שפוגע אצלו יפה בבית החזה.

כאן אני מתעוררת. אני מתעוררת כדי למנוע או כדי לא לראות את האסקלציה של ההאבקות.
קמתי קצת מבועתת. מהו הגן הרקוב, חסר החיים שאני משקה? מהם הכלים השבורים והמוזנחים? מים – אלו הם רגשות, את זה אני כבר יודעת. אני שופכת מטען רגשי חדש, מטהרת משהו שהוזנח. וגן האבסורד, מה זה? אולי האמירה הזו היא המפתח – שאני משקה מקום שלא כדאי להשקות. שעצם הניסיון להשקות אותו הוא האבסורד. שתהליך הזה של ההשקיה שלי הוא חסר תוחלת. אני משקה את ההבל שבמילא אף פעם לא צומח. אני משקה משהו חסר סיכוי. ואולי זה משהו שאני חושבת שהוא חסר סיכוי. שהגברת המצחקקת היא החלק האחר שלי שמביט בציניות על הגינון שנראה בלתי רציונאלי בעליל. והאמירה "גן האבסורד" – זה משהו שנאמר כדי לסתום לה את הפה. כן, אני מתחזקת אבסורד, זה מה יש. התפיסה הרציונאלית שלך יקירתי מוגבלת.

ומה זה הגבר הזה שאני הולכת איתו מכות בצחוק ועוד מצפה לפרגונים על אגרופים מוצלחים? האם יש איזו היאבקות שאני פוחדת לראות אותה מתפתחת? האם זאת האבקות בין הצד הגברי, האסרטיבי, הפרגמטי שלי, מול הצד הנשי שלי – שמחפש את היצירתיות, הנאה, התת מודע. מה הולך שם? אוטובוס בחלומות זה בדרך כלל ביטוי לפוטנציאל אדיר לביטוי.

והמשחק, המשחק של הגברים והמשחק שלי איתם. איך החלק הראשון של החלום הוא על טהרת הנשים – חברה, בעלת המסעדה, האישה שמצחקקת שיש לה ילד ופתאום חבורה של גברים ומאבק ביני לבינם. אולי אני צריכה ללמוד לשחק מבלי שזה מיד יהפוך לתחרותיות, לרצון להשיג? הנה משהו שמתחיל עליז, משחקי ואני הופכת אותו לקרב.

לפותר נכונה מוצע פרס. משלוח שוקולדים לפתח הבית. אפשר גם במיילים. תזרקו אסוציאציות, חופשי.

Read Full Post »