Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אהבה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.

ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין  ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.

קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.

ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.

מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.

ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי.  אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.

אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם,  עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.

 

Read Full Post »

תזכורת

 

"That I Would Be Good"

that I would be good even if I did nothing
that I would be good even if I got the thumbs down
that I would be good if I got and stayed sick
that I would be good even if I gained ten pounds

that I would be fine even if I went bankrupt
that I would be good if I lost my hair and my youth
that I would be great if I was no longer queen
that I would be grand if I was not all knowing

that I would be loved even when I numb myself
that I would be good even when I am overwhelmed
that I would be loved even when I was fuming
that I would be good even if I was clingy

that I would be good even if I lost sanity
that I would be good
whether with or without you

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

אני אוהבת לצלם ארכיטקטורה. אומנות שהיא בניינים נוגעת בי באופן שונה מהאמנות שאני פוגשת במוזיאונים. אני אוהבת ארכיטקטורה כי יש בה מפגש בין הפרקטי לאסטטי ליצירתי. מפגש והלוואי שיהיה בכל יצירה שאני אצור.
ליצור בניין שיעמוד מאות של שנים וישפיע מאות של שנים על האנשים שיעברו לידו, יחיו בתוכו, יצאו ויכנסו אליו. יגדלו ילדים מול החלונות שעוצבו. יביטו דרכם אל הרחוב, אל החיים. ליצור בניין שיוצר מציאות. מבנה שיש בו עוצמה שמזינה אנשים, שממנה אנשים יכולים להיבנות, עליה הם יכולים להישען. בעזרתה להבין את העולם.
גיאומטריה של זוויות, צללים, גומחות וצבעים שנושאת איתה מסר.
להיות חתום על טונות של בטון. מטרים של זכוכית. משטחי טיח אין סופיים. אבן. מתכת.
לסלול תוואי בתוך הרחוב. בקו האופק. לצייר את הנוף. להצחיק. לאהוב, למסגר.
להעיז.


את הצילום הזה צילמתי באחד הקניונים ברחוב Eteläesplanadi במרכז העיר הלסינקי. 


בריסל – "ארמון הצדק "


Rue Belliard, בריסל 

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

היכולת הזו להחזיר את עצמי שוב ושוב להווה. להווה הבלתי מתהפנט לתכנים של המחשבה. ההווה שמניח לה להיות אבל לא נגנב אליה. וגם ההבנה שיש לי עניין אחד בחיים והוא המסע לשינוי התודעה שלי, תקראו לזה שחרור התודעה, תקראו לזה השחרור המלא והסופי מכל פחד, תקראו לזה אי היות אני, אי היותי אני אחוזה ונאחזת, תקראו לזה איך שתרצו. לא אכפת לי. לא אכפת לי כי למסע הזה נולדתי מהרגע שהגחתי מבטן. וכל הייסורים שלי וכל תחושת אי ההספק ואי הסיפוק וחוסר השלמות נובעת מחוסר המיקוד הברור והרצון להיות ברווז שונה מהברווז שנולדתי להיות. אני התעקשתי והכוחות סביבי התעקשו יותר ממני. בחיים הקצרים יחסית שלי הספקתי להיות מה שלאחרים נדרש מספר של גלגולים. לא מעט קורה לי שכשאני מתחילה לספר מה עשיתי אני נתקלת בחוסר אמון. אני נתקלת בחוסר אמון גם כי יש בי משהו שמזלזל בכל העיסוקים האלה. לא רושם אותם, לא נבנה מהם. וזה ברור לי שזה נכון. אני לא נבנית מזה, כי זאת הסחת דעת, הכפפה שלי אל מה שמוסכם להיות הישג. למקובל. זה חשוב במובן שזה עזר לבנות איכויות ויכולות וחיכך אותי עם המציאות, חיכך אותי עם המקומות החלשים הכואבים, חיכך אותי עם היכולת לעמוד ולא להישבר, להישאר ולא לברוח, להרגיש ולא לפחד.

זה היה שם כל הזמן אבל אני התעקשתי לחפש – מהו זה שאני עושה ב"חיי היום יום". הרגשתי את העוצמה שלצערי הולכת ונחלשת ככל שאני מתבגרת (יכול להיות שגם העניין הזה של החולשה הוא פנטזיה ויכול להיות שלא) וחיפשתי לה אמצעי להתבטא. עכשיו ברור לי שזה יתבטא כשזה יהיה מוכן להתבטא ואולי לא יתבטא בכלל וגם אם לא המסע שלי יהיה שלם. כי אני לא אחפש שום דבר מחוץ למסלול הזה. כל מה שייעשה מסביב יהיה תחזוקה. תחזוקה של הגוף והמיינד ותחזוקה של האישיות שמחפשת עיסוקים. וכל אלה המחפשים תחזוקה ואחזקה יוכפפו לשרות הוד מעלתה התודעה המחפשת מוצא לעצמה.

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

הרגע הזה שבו אתה נסחט

הפוסט הזה מבקש לראות אור. וכמו בפוסטים אחרים שהיו כאלה בעבר, אני מצייתת. אני מצייתת כי יש לי חוזה, שמעולם אמנם לא נכתב, עם הבלוג הזה. יש לו תפקיד וכדי שהוא ימלא את שלו, אני צריכה לתת את שלי.

הייתי בת ארבע. זאת הייתה כנראה תקופה נוראית. מהגרים חדשים, אבודים, סובלים היו ההורים שלי. אבודים לעצמם ואחד לשני, אם כי באיזה אופן עמוק היה ביניהם חיבור מאוד חזק. אבא שלי גילה את השתייה ואמא שלי הסניפה חרדות. היא יצאה ממחנה ריכוז והוא ברח מסיביר. שילוב מנצח. אחותי ניהלה מלחמה על השפיות שלה ואני חליתי. כל הזמן חליתי. זה היה בראות. דלקת סמפונות בלתי נגמרת. סירבתי לתת לעולם הזה להיכנס אלי. היה לי קשה לנשום, להכיל.

רופא המשפחה הדגול דאז, הציע פתרון. להוציא לי את השקדים ואת הפוליפים גם יחד. זה היה אז אופנתי.
לא גילו לי לאן נוסעים. אמרו לי שנוסעים לטיול.
אבל עובדה. מכל הילדות המופלאה שלי אני זוכרת מעט מאוד. חור שחור שאליו נבלע כל הסבל.
את הנסיעה בבוקר באוטובוס אל בית החולים אני זוכרת. קמנו כנראה מוקדם בבוקר כי אני זוכרת שמיים אפורים. אני זוכרת שמיים אפורים ואת המבוגרים השותקים שנוסעים איתי שאותם אני רואה מלמטה. הם גבוהים ושותקים ואני יודעת שמשהו לא בסדר. אני יודעת שהם משקרים. הנסיעה נראתה לי מוזרה.
התמונה הבאה מתרחשת כנראה בחדר הניתוח.
אני זוכרת את הרופא ואת האחיות לבושים חלוקים לבנים ואת הדבר המשונה שהיה לרופא על הראש. הם רוצים להפשיט אותי וברור לי שמשהו כאן מאוד לא בסדר. כילדה הבנתי שהולכים להרוג אותי. וכמו שאני ילדה בת ארבע – אני מתחילה לרוץ מחדר הניתוח, לברוח.
אם יש פרק בחיי שאותו ראוי להכניס תחת הכותרת "עלילות גבורה". זה הרגע.
ילדה קטנה בורחת על חייה וצוות בית החולים רודף אחרי במסדרון והגרוע מכל, הנורא והאיום והגרוע מכל – אמא שלי עומדת ומסתכלת ולא מושיטה יד.
זה היה נצח. כבר אז כנראה היטבתי לרוץ. לא במקרה הפכתי להיות אלופת גוש דן בריצות קצרות. היה לי ספרינט לא רע.
הם תפסו אותי. ברור שהם תפסו אותי.
הם הרדימו אותי עם הבגדים עלי. הרגשתי ניצחון. הם לא הצליחו להפשיט אותי. אני זוכרת את הספיראלה שראיתי כשחומר ההרדמה התחיל לפעול.
התעוררתי. לנצח אזכור.
התעוררתי. תריס שמחובר לחלון. פיז'מה מוזרה, זרה, בצבע צהוב עם ציורי ג'יראפה. אני לבד בעולם, אבל חיה. התחלתי לצרוח. גרון פצוע וכואב ואני צורחת – כל בית החולים קם על הרגליים. ככה זה הרגיש. האחיות רצו ואמא שלי, שהסתבר שישבה לידי, התעוררה לחיים. הן רצו לדחוף לי נר, אבל אמא שלי ידעה שאין לי חיבה גדולה לחדירות מאחורה והיא נלחמה איתן שהן לא תדחופנה לי נר. שהיא תרגיע אותי.
נרגעתי.

בתמונה הבאה אני ואחותי בים. כנראה שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי שוב אל העולם. הריח של הים, המראה, הצבע. זה היה רגע של חסד. הים היה שקט, חלק. זה היה יום שמש חורפי, רוח קלילה ליטפה. אני זוכרת את הכחול העמוק של הים, ואת הכמעט לבן של החול. חול בתולי. היא קנתה לי גלידה. החיים.
מהילדה הכי רזה בגן תוך חודש הפכתי להיות הכי שמנה. משהו בטראומה.
אחר כך התחיל תהליך טבעי של איבוד משקל שהסתיים כשבכיתה ז' – הכניסו אותי לנבחרת.
התחלתי לרוץ ולקפוץ כדי לקבל מדליה. מאוד אהבתי את זה – את הרגע הזה שבו אתה נסחט, מוציא מעצמך את המקסימום שאתה יכול.

Read Full Post »

Older Posts »