Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהבות’

חוד הרים את השרביט בפרויקט הזה: עשר הסצנות מהסרטים, "שיעבור דרך כל ישרא ואף דרך כל הבלוגים בעולם".

טוב, לא בדיוק הלכתי על עשר וגם לא על סצנות. גם כי חלק מהסרטים שאהבתי, קשה לי לבודד סצנה ספציפית ולהגיד זה – זה הרגע הגדול, כי בסרטים גדולים נוצר איזה מכלול שהוא חלק מהגדולה של היצירה. וגם כי ביו טיוב – אין את כל הסצנות ובלי להציג את הסצנה זה לא כף. וחוץ מזה שהכנסתי גם סדרות טלוויזיה.

לא חייבים לעבור דרך כל הדוגמיות כאן במכה אחת, אפשר כל יום אחת. באנו לשחק משחק. זה אמור להיות כף. אם כי חלק מהחומרים כאן כבדים למדי.

 אז כמובן ישנו המטרקיס – שלו כבר הקדשתי פוסט , כולל התייחסות לסצנה האהובה עלי.*

* סרט יחסית חדש, הסרט Head On של הבמאי Fatih Akin – יליד גרמניה בן להורים מהגרים מתורכיה. והסרט, שנוגע בזהות המבולבלת והשסועה של הדור השני להגירה, יש בו עוצמה אדירה.  צילום הפתיחה בטריילר, שזה הסרטון הראשון – הוא גם השוט שאיתו נפתח הסרט. המכונית שנכנסת בקיר. הרס עצמי הוא גיבור מרכזי בסרט.

ועוד טעימה מהעוצמה של הסרט



לואיס בונואל – מכל הבמאים של ה"גל החדש" הצרפתי, הכי אוהבת אותו. ובעיקר את הסרט Cet obscur objet du désir (that obscure object of desire).

  * דיויד לינץ' שבצד ימין תחת אהבות (מורה דרך) מופיע ראיון איתו.  וכאן סצנה מתוך "ראש מחק". לטעמי זאת אלגוריה מופלאה על החיים. הבלונדה, עם הפרזורה המפוארת, כביכול נראית טוב, עם השמלונת החמודה, אבל בעצם מכוערת יש בה משהו מפלצתי. משחקי הכאילו, הפוזות החברתיות, הנחמדות כביכול. ולא רק מכוערת, הצעדים הקטנים האלה על הבמה – כאילו רוקדת, אבל פוחדת לזוז. כל הדברים המזוויעים שזוחלים תחתיה והאופן שבו היא מוחצת אותם והשיר : In Heaven everything is fine – הציניות המושלמת שסוגרת את המעגל הזה היטב. אחרי השיר אפשר להפסיק לראות את הקליפ. הצפייה לא פשוטה.

 

ומכיוון שאני הולכת להכניס כאן גם סדרות טלוויזיה אז כמובן הטווין פיקס שלו. ראיתי את הטווין-פיקס בהקרנה רצופה של יומיים באולם הקולנוע – זאת הייתה חוויה מדהימה ומה שחיזק אותה היה הקטע שבכל פעם שיצאנו חיכו לנו דונאטס וקפה. קפה, פאי דובדבנים ודונאטס הם גיבור מרכזי בסדרה. מישהו עלה על זה כאן. 


וזה הפתיח של הסדרה. כל כך דיויד לינץ. השלווה הזאת ומתחת כל המעיינות התת-קרקעיים.

* פייר פאולו פאזוליני – ענק. שוב הוא הנבחר שלי מהנאו ראיליסטים האיטלקיים. בזמנו הקלטתי את הסרט הזה The  Gospel According to Matthew מהטלוויזיה – בתקופה שעוד היינו מקליטים בקלטות וידאו 🙂 ובמצב רוח המתאים הייתי צופה בו.

פאזוליני מתרגם לקולנוע את הבשורה על פי מתי, אחת מארבע הבשורות של הברית החדשה, שנכתבה לפי המסורת על ידי מתיו, אחד משניים עשר השליחים, מפיו של ישו. אין לי ספק שזה הסרט הכי טוב שעשו על ישו. מה שמוזר הוא שפאזוליני קיבל תמיכה לסרט הזה מהכנסייה הקתולית וזה מוזר כי בשל הסרטים האחרים שלו שעסקו בזנות גברית, הומוסקסואליות, עולם תחתון – כל המרכיבים הטובים, פאזוליני הועמד לדין על פרסום "סרטי תועבה". עוד קטע מדהים בביוגרפיה של פאזוליני – מעבר לזה שהוא נרצח ברצח ברוטאלי שעד היום לא פוענח – זאת העובדה שהסרט האחרון שיצר לפני שנרצח, היה הסרט הראשון במה שהייתה אמורה להיות "טרילוגיית המוות".

וישנם כמובן אלדומובר וקוסטריצה. הייתי מוכנה לעבוד חצי שנה כדי לקנות את הזכות להיות חלק ממסיבה כזו.


וזוהי הגרסא של קוסטריצה למטריקס

קורסוואה ושבעת הסמוראים שלו


טרנטינו בספרות זולה – וזאת באמת אחת הסצנות היותר אהובות עלי בסרט. שני הגנגסטרים האלה שהולכים לרצוח גנגסטרים אחרים והשיחה האינטלקטואלית הפילוסופית כבדת הראש שלהם על גבולות המוסר (האם לתקיעת הלשון בקודש הקודשים יש משקל זהה כמו לפוט מאסאג').


מונתי פייטון -The life of Brian

הביקורת המופלאה על ארגונים (יהודיים) שמאלנים קיקיונים. קבלו את תנועת ההמונים PFJ (The people's front of Judea)

ואי אפשר בלי תכנית הטלוויזיה שלהם ומתוכה המערכון של המשרד להליכות טפשיות


רציתי להכניס גם קטעים מעמוק באדמה וחשיפה לצפון, וכמובן שישנם סרטים וסצנות אחרות אבל יש גבול גם לנכונות שלי לעבודת פרך.

אני מעבירה את השרביט בתקווה גדולה שמשורבטות/ים אחרים ירימו את הכפפה, ואז לכולנו צפויה הנאה מרובה (גם שלוש סצנות זה בסדר :))) )  המכרז פתוח לכל מי שהגיע לכאן ויש לו חשק לייצר פוסט סיזיפי. מצד אחד סזיפי, מצד שני מעניין, זה היה כף לעשות את המסע הזה.


 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

Read Full Post »

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

Read Full Post »

Older Posts »