Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אוכל’

המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.

אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.

אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.

אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.

אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.

בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.

אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.

אין לי מושג מה עובר עלינו.

באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.

אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.

ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.

אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

תמו ונשלמו ייסורי. חזרתי ארצה מאחת הנסיעות היותר ביזאריות שהיו לי בחיי. בימים הראשונים בבריסל עוד יצאתי החוצה לתור את הסביבה אחר כך התכנסתי אל החדר במלון והגחתי החוצה רק לארוחות ולסיבובים קטנים ברחוב ה- כה הו מתוחכם שהתגוררנו בו. שדרת מותגים מהוללה. הייתי מותשת נפשית ופיזית. הרגל שלי השמיעה קול נהי והתייפחויות בכי.

הטיסה האחרונה שאיתה חזרתי היוותה סיום נאות למסע הזה. ישבה לידי אמריקאית שהגישה כוס שבורה לדייל כדי שהוא ימלא אותה מים. כל זה נעשה כמובן מעלי והמים נשפכו עלי והרטיבו אותי ואת המושב – זה היה בתחילת הטיסה – הצפי – חמש שעות לשבת רטובה במיזוג המקפיא שלהם. וואלה יופי. התחלתי לריב עם הדייל, שהואיל בטובו להחליף לי את המושב ואחר כך מערכת התאורה האישית והבידור בכל המטוס הפסיקה לעבוד. ישבנו בחושך וכדי להרוג את הזמן התחלנו לדבר. האמריקאית מסתבר סיממה את עצמה בשלושה כדורי שינה [מה שהסביר את עניין הגשת הכוס השבורה] וצ'ארלי הגיי מדרום אפריקה זו לו הפעם הראשונה לנחות בארץ הקודש. מאחורינו ישבו שני ילדים שצרחו בתורות. היינו כחולמים.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חוזרת עם איזה געגוע לכאן, עם הערכה למה שיש לארץ הזאת להציע, בעיקר במובן האנושי, אבל לא רק.[כתבתי את זה בבוקר. בינתיים זה עבר לי. יום אחד עם הטירוף בכבישים, הגסות וכל געגוע לכאן עבר לי. נשארה ההנאה מהחום, מהקיץ שעדיין כאן].

מעניין לחזור בשנית [לבריסל] לאותו המקום ולחוות אותו שונה כל כך מהביקור הקודם. בגלל המיקום ובגלל הסביבה – הפעם יותר התחככתי עם הבלגים ה"לבושים היטב". אנינות והקפדה בלבוש, באוכל, בכלי האוכל – כניסה לפרטי פרטים. יש משהו קוסם עבורי בטוב טעם המוקפד הזה, באסתטיקה של נשים שמופיעות לארוחת בוקר במלון על סטילטו וחליפות שלושה חלקים + צעיף ותיק תואם. מצד שני קיימת ההכרה בעיוות שיש במשחק הזה ששמו – צריכת מותגים המפרידה בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. שזאת סוגיה שונה מהסוגיה של להתלבש בטעם. אוקספורד, למשל, הרחוב המרכזי – high street, שופע חנויות של מעצבים מוכשרים וייבוא מחוץ לאנגליה, אבל זה לא "מותגי" – מותגי במובן של מסריח מכסף. ישנה גם הסוגיה של הנוחות – לא ממש נוח להגיע עם עקב דקיק של 12 ס"מ לאכול ארוחת בוקר.

על אוכל בכלל אין מה לדבר, אין מי שיכול להתחרות במטבח הצרפתי – לא בגלל שאין מטבחים אחרים שמציעים אוכל טוב, אני מדברת על ה"פיין- שמקריות" של העניין. ההגשה, העידון של הטעמים, ההבחנה בין המנות והיינות והכלים. בעודנו יושבים [במסעדה באוקספורד מהותיקות שם, שהתפריט שלה הוא קלאסיקה בריטית מסורתית]  ו"אוכלים" (אני לא נגעתי בזה) פיש אנד צ'יפס דוחים בדיוק כמו שהאנגלים יודעים לעשות, אמנדה הבריטית, שישבה מולי, קיטרה על הסנוביות של הצרפתים ועל האופן שבו הם יורדים על המטבח האנגלי. "אמא שלי בישלה נפלא. כל ה- Pies המדהימים שהיא ידעה להכין. האוכל הבריטי המסורתי מאוד טעים". שתקתי. מה יכולתי להגיד? אין לי ספק שהאוכל המסורתי הבריטי יכול להיות טעים, כמו האוכל הפולני או הגרמני – אבל הצרפתי זאת פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשוואה. זן נפרד בפני עצמו. בסדר, עדיין לא צריך לשפשף בזה את האף של השכנים כמו שעשה ז’אק שיראק שאמר על הבריטים:

“We can’t trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland”.

כן , נכון גם האוכל הפיני זאת פלנטה בפני עצמה בלתי ניתנת להשוואה פדיחה

עוד קצת תמונות:

חנות הרשת של החברה הגרמנית "Villeroy-Boch", שחוגגת יום הולדת יחד עם מדינת ישראל, בהפרש של מאתיים שנה (קיימת מאז 1748). הילטון ברחבי אירופה עובדים איתם. כל כלי האוכל של המלון הם שלהם. צילמתי את זה בחנות ב-Avenue .Louise

ועוד קצת בריסל.

מסעדה מומלצת Al Picolo Mundo שממוקמת ברחוב הירדן 19 (rue Jordan)

אזור הסבלון – החנויות מוקדשות לסחר בעתיקות.

הנוף מהחלון שלנו

ומזג האוויר שליווה אותנו בימים האחרונים שם.

 

 

Read Full Post »

למרות הניסיון שכבר צברתי, זה מצליח להפתיע אותי תמיד מחדש. הזמן המנטאלי, להבדיל מהזמן הפיזי, שנדרש לנחיתה במקום שבו מעולם לא נחתת .
הזמן שנדרש להטמיע את הקצב, לספוג את הטעם של הנופים מסביב.
גם הפעם, בנסיעה הנוכחית. דרום-מערב צרפת. מה שבימים הראשונים נתפס כנוף חדגוני שחוזר על עצמו, משעמם. מתחיל להיפתח. היופי של הכרמים, שדות התירס, בתי החווה עם החצרות הפנימיים, בדיוק כמו בסרטים הצרפתיים; פינות החמד שעל נהר השרנט charente 
 – שעל שמו נקרא האזור.

שכרנו בית, בעיירה בשם  chateux-neuf, הערים הסמוכות הן "קוניאק", (כן בדיוק המשקה שעליו פרנסתם של חלק ניכר מתושבי האזור. כאן זה התחיל, התמסד – כל המזקקות הגדולות נמצאות כאן –מרטל, רמי מרטן, הנסי) ו-  Angoulême– שהיא מעין פריז קטנה. עיר קטנה יפיפייה עמוסה במבנים מימי הביניים. ובנויה על הר עם רחובות צרים שמתפתלים כלפי מעלה.

הנוף מהחלון בחדר שלנו. זהו נהר ה-charente

 פינות חמד של הנהר שהצרפתים יוצאים אליהן לפקנק

 

 

מזקקת הפינו הראשונה שנחתנו עליה. פינו, זה הבן-דוד הנחות של הקוניאק. הוא תוצר של סוגת ענבים וקוניאק.

Angoulême

לחם חוקנו


Read Full Post »

בשעה טובה, הגענו לשלב הלכלוכים ההדדיים. זה הוא התחיל. בישיבת הצוות האחרונה הוא הסביר שאני בחוץ בגלל איכות העבודה שלי. אני מאידך החזרתי לו בסיקול מכתב ממוקד לאחת מחברות הדירקטוריון, זאת שהייתה הכי בעדו.
מה ששימח אותי היה, שכשלחצתי על שלח כבר הייתי במקום אחר. בטוחה בעצמי. לא כמו בבוקר כשפקחתי עיניים בחמש לפנות שחר. צלעתי היום ברחבות המדהימות של אוניברסיטת תל אביב, כשהעורב הקטן שלי במוח צורח: את כישלון, את כישלון, את כישלון [והשומע מבחוץ יצחק]. בשלב מסוים, הגיעה ההארה: אז כישלון. בסדר, גם ככישלון קולוסאלי אני עדיין יכולה ליהנות מהחיים. זה היה רגע חד כזה שבו הבנתי איך אני במו מוחי מבאסת לעצמי את היום, ללא צורך.
מה שעזר לי להתגבש זה הקול ההיסטרי של אחד מהמנהלים שסיפר לי שחייו כבר אינם חיים מאז שההוא הגיע. זה היה קול אובייקטיבי שנתן לי אישור לכל מה שהבנתי. נרגעתי. יש חסדים. היום בבוקר ביקשתי אותם.

השבוע שעבר, התחיל בשבת. הלכנו למאנטה ריי לאכול צהריים. אכלתי את זה.

מרק שעועית עם צדפה. ובתיאור הפלצני – מרק שעועית שחורה עם סקלופ מקורמל. במסעדה היינו מבסוטים עד מאוד.

כשחזרנו הפכתי למופע אור קולי. הצדפה יצאה לי מכל הכיוונים בו זמנית. ישנם רגעים בזוגיות, שאתה לא שוכח. עד המוות אתה לא שוכח. הוא הלך אחרי וניקה. אני שלו לנצח.

לפני יומיים נפגשתי עם חברים. היה שם אחד איזה דוקטור למתמטיקה. מהגאונים האלה. שתינו, אכלנו, צחקנו. בגלל שאני עדיין לא נוהגת הוא החזיר אותי הביתה. בדרך הוא נכנס בנתיב של התנועה שמגיעה ממול. מה שגמר אותי זה האופן השליו שבו הסברתי לו שהוא היה צריך לפנות לנתיב מימין, מעבר לגדר ההפרדה. הוא עשה רברס ופנה. נשארנו בחיים. עוד נס קטן.

עוד משהו שגומר אותי במוזרות שלו. קניתי אוטו חדש. זה עובר לידי כאילו קניתי בפלה. תיקון, אם הייתי קונה בפלה, זה היה יותר מרגש אותי.

בשומר מסך שלי שמתי את התמונה הזו.



אני צריכה מקורות אנרגיה. אני צריכה אומץ, חדות, מיקוד, כי אני שוב ממציאה את עצמי מחדש. כשעשיתי את זה הבנתי את הסיפור של האינדיאנים עם חיות הטוטם שלהם. הצטערתי שאין לי איזה ניב של אריה לשים מתחת לכרית.

לילה טוב יקרים. הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

 

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »