Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אופנה’

תמו ונשלמו ייסורי. חזרתי ארצה מאחת הנסיעות היותר ביזאריות שהיו לי בחיי. בימים הראשונים בבריסל עוד יצאתי החוצה לתור את הסביבה אחר כך התכנסתי אל החדר במלון והגחתי החוצה רק לארוחות ולסיבובים קטנים ברחוב ה- כה הו מתוחכם שהתגוררנו בו. שדרת מותגים מהוללה. הייתי מותשת נפשית ופיזית. הרגל שלי השמיעה קול נהי והתייפחויות בכי.

הטיסה האחרונה שאיתה חזרתי היוותה סיום נאות למסע הזה. ישבה לידי אמריקאית שהגישה כוס שבורה לדייל כדי שהוא ימלא אותה מים. כל זה נעשה כמובן מעלי והמים נשפכו עלי והרטיבו אותי ואת המושב – זה היה בתחילת הטיסה – הצפי – חמש שעות לשבת רטובה במיזוג המקפיא שלהם. וואלה יופי. התחלתי לריב עם הדייל, שהואיל בטובו להחליף לי את המושב ואחר כך מערכת התאורה האישית והבידור בכל המטוס הפסיקה לעבוד. ישבנו בחושך וכדי להרוג את הזמן התחלנו לדבר. האמריקאית מסתבר סיממה את עצמה בשלושה כדורי שינה [מה שהסביר את עניין הגשת הכוס השבורה] וצ'ארלי הגיי מדרום אפריקה זו לו הפעם הראשונה לנחות בארץ הקודש. מאחורינו ישבו שני ילדים שצרחו בתורות. היינו כחולמים.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חוזרת עם איזה געגוע לכאן, עם הערכה למה שיש לארץ הזאת להציע, בעיקר במובן האנושי, אבל לא רק.[כתבתי את זה בבוקר. בינתיים זה עבר לי. יום אחד עם הטירוף בכבישים, הגסות וכל געגוע לכאן עבר לי. נשארה ההנאה מהחום, מהקיץ שעדיין כאן].

מעניין לחזור בשנית [לבריסל] לאותו המקום ולחוות אותו שונה כל כך מהביקור הקודם. בגלל המיקום ובגלל הסביבה – הפעם יותר התחככתי עם הבלגים ה"לבושים היטב". אנינות והקפדה בלבוש, באוכל, בכלי האוכל – כניסה לפרטי פרטים. יש משהו קוסם עבורי בטוב טעם המוקפד הזה, באסתטיקה של נשים שמופיעות לארוחת בוקר במלון על סטילטו וחליפות שלושה חלקים + צעיף ותיק תואם. מצד שני קיימת ההכרה בעיוות שיש במשחק הזה ששמו – צריכת מותגים המפרידה בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. שזאת סוגיה שונה מהסוגיה של להתלבש בטעם. אוקספורד, למשל, הרחוב המרכזי – high street, שופע חנויות של מעצבים מוכשרים וייבוא מחוץ לאנגליה, אבל זה לא "מותגי" – מותגי במובן של מסריח מכסף. ישנה גם הסוגיה של הנוחות – לא ממש נוח להגיע עם עקב דקיק של 12 ס"מ לאכול ארוחת בוקר.

על אוכל בכלל אין מה לדבר, אין מי שיכול להתחרות במטבח הצרפתי – לא בגלל שאין מטבחים אחרים שמציעים אוכל טוב, אני מדברת על ה"פיין- שמקריות" של העניין. ההגשה, העידון של הטעמים, ההבחנה בין המנות והיינות והכלים. בעודנו יושבים [במסעדה באוקספורד מהותיקות שם, שהתפריט שלה הוא קלאסיקה בריטית מסורתית]  ו"אוכלים" (אני לא נגעתי בזה) פיש אנד צ'יפס דוחים בדיוק כמו שהאנגלים יודעים לעשות, אמנדה הבריטית, שישבה מולי, קיטרה על הסנוביות של הצרפתים ועל האופן שבו הם יורדים על המטבח האנגלי. "אמא שלי בישלה נפלא. כל ה- Pies המדהימים שהיא ידעה להכין. האוכל הבריטי המסורתי מאוד טעים". שתקתי. מה יכולתי להגיד? אין לי ספק שהאוכל המסורתי הבריטי יכול להיות טעים, כמו האוכל הפולני או הגרמני – אבל הצרפתי זאת פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשוואה. זן נפרד בפני עצמו. בסדר, עדיין לא צריך לשפשף בזה את האף של השכנים כמו שעשה ז’אק שיראק שאמר על הבריטים:

“We can’t trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland”.

כן , נכון גם האוכל הפיני זאת פלנטה בפני עצמה בלתי ניתנת להשוואה פדיחה

עוד קצת תמונות:

חנות הרשת של החברה הגרמנית "Villeroy-Boch", שחוגגת יום הולדת יחד עם מדינת ישראל, בהפרש של מאתיים שנה (קיימת מאז 1748). הילטון ברחבי אירופה עובדים איתם. כל כלי האוכל של המלון הם שלהם. צילמתי את זה בחנות ב-Avenue .Louise

ועוד קצת בריסל.

מסעדה מומלצת Al Picolo Mundo שממוקמת ברחוב הירדן 19 (rue Jordan)

אזור הסבלון – החנויות מוקדשות לסחר בעתיקות.

הנוף מהחלון שלנו

ומזג האוויר שליווה אותנו בימים האחרונים שם.

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זוכרים את הזוועתותיאדה הזאת?
וול, זה מתחיל להסתובב ברחובות.
הנה צילום מהבלוג של ILook [שזה עתה זכה במקום הראשון, ועל כן זיכה את תל-אביב בתואר "העיר המתלבשת הכי טוב לשנת 2007", בתחרות בלוגי אפנת הרחוב העולמית – בין היתר בגלל שכולנו פטריוטים ורצנו להצביע, מי אינקלודד.]


אני לא יודעת מה איתכן בנות (ובנים). תקראו לי אולד סקול, תקראו לי אולד פשן, תקראו לי לגעת עם מקל ארוך מאוד וגם אז לא הייתי נוגעת. מה יהיה? אני שואלת בדאגה.
אין לי שום בעיה עם גברים שמבליטים את הישבן. אבל השילוב הקטלני הזה עם הגרביים עד הברך, מיד מזכיר לי את התלבושת הלאומית של בוואריה. שילוב קסום שאני חושדת בו מלכתחילה ככזה ששימש השראה לטרנד המעיק החדש שלפנינו. עדיין, יש הבדל בין טרול שמסתובב לו חופשי, עטור כובע ונוצה, בין הרי האלפים ולא מזיק ויזואלית לאף אחד, למיטב יקירי האומה שיסתובבו לנו מעתה בזה הפורמט בקניונים, ברחובות ובמשרדי הממשלה.
לא ירחק היום, אני אומרת לכם, וגם השוטרים שלנו יראו ככה.

Read Full Post »

פקיסטאן שיק

הייתי חייבת להכניס את זה לכאן. בשביל פראני ועידית. אחחח, הטורבן הגיע גם אל הבנים: קבלו אותו – הקיבוצניק שסיים זה הרגע לעבוד בפלחה. החדשות הטריות מ"שבוע האופנה הגברי בפריז".

אוסף כזה של אופנה מכוערת מזמן לא ראיתי


גם לי היה נהייה פרצוף כזה אם זה מה שהייתי צריכה ללבוש. הגאלבייה כמקור להשראה. אני יכולה להעריך את החדשנות שבכיוון, אבל לא ככה, לא בקומפוזיציה הזו .

Read Full Post »

כל מה שנדרש

היה גבר נאה כמוכר, פנטזיה ישנה שלי למעיל פרווה ומחמאה – שלאישה עם נוכחות כמו שלי מגיע מעיל כזה. פאק. הוא ידע בדיוק מה להגיד.

לא וזה לא צער על השועלים המסכנים. זהו צער על העליבות שבעשיית חשבון למוכר ובעיקר צער על רכישת מעיל שאין לי בו צורך, רק בגלל שראיתי יותר מדי סרטים משנות ה-40 שבהם מתנת החיזור האולטימטיבית היא מעיל מינק.
פאק פעם שנייה.
טוב, לפחות לא קניתי מינק.
וגם- בכל זאת, קניתי את זה ב- sale עם הנחה של 30%.

Read Full Post »

היא* מצאה את זה


ככה אנשים מתלבשים בהלסינקי. ג'וצ'י ופראדה הם לא המותגים המובילים (למרות שהוא מחזיק ביד תיק של דיור). וינטאג' הוא קטע חזק בפינלנד. תמיד היה עוד הרבה לפני שגילו אותו בניו-יורק. גלויות ישנות, סרטים משנות ה-40, מוזיקה משנות ה-60, להקות רוק עכשוויות ומצליחות מאוד שמנגנות רוק כמו שניגנו אותו בהתחלה, עיצוב בהשראת שנות ה-50. חנויות יד שנייה פורחות בהלסינקי.

הרבה מהעיצובים כאן הם עיצוב עצמי. המצולמים עיצבו ותפרו לעצמם את הבגדים. תפירה ועבודות יד הן קטע חזק בפינלנד. חנויות הבדים והדיסקית הם סוג של דיסני לנד, או אם תרצו בתי השוקולד באגדה של עמי ותמי למי שיודע לתפור. קומות של בדים, ואביזרי תפירה ומגזינים.
שלא תגידו שאין בפינלנד אנשים אקסצנטריים.

שימו לב לשמות הישראלים של הפינים: יוסי, רינה, רמי. סמי הוא שם פיני נפוץ. גם רפי. בכלל לפינים יש שמות קצרים וקלים.

אצל חלק לא מבוטל מהמצולמים, אפשר בקלות לזהות השפעות של אופנת הרחוב היפנית ( זה מגיע דרך החיבור אל המנגה). אין לי מושג מה הסיפור אבל הפינים חולים על היפנים. עושה רושם שזה סיפור אהבה הדדי. הפינים המציאו את המומינים – והיפנים פשוט נכנסים לעוויתות אפילפטיות של התרגשות כשהם נתקלים במומין. במו עיני חזיתי בהתנפלות של קבוצת תיירים יפנית על חנות קטנה בטורקו שהחזיקה בובות ופוסטרים של מומינים. זה היה מפחיד. אני חושדת שהתל"ג של פינלנד מושפע מכמות מזכרות המומינים שהיפנים קונים בפינלנד.

יש לזה גם ביטויים אחרים, המלון שלנו בטורקו, למשל, באורח קבע מציע ארוחת בוקר יפנית.

 

 

 

 

 

 

 

כשנורא נמאס לי מהגב"צ, נקניק, דג מלוח – אני פוצחת לפעמים במרק מיסו לארוחת בוקר.

 

 

Read Full Post »

שני מעצבים ושלד

מסתבר שהזוגי לוקח את הדברים שאני אומרת בקנה מידה של אחד לאחד. את האמירה שלי שלא קונים "ווג" כדי לקרוא, הוא לקח ברצינות וכך קיבלתי הפעם – "ווג" בגרמנית, "מארי קלייר" בהולנדית ומגזין עיצוב בצרפתית. "לא היו להם בשדה התעופה מגזינים באנגלית וחשבתי שבמילא התמונות זה לא מה שחשוב". וול, זאת הייתה דרכי לגלות שבכל זאת יש חשיבות לכתוביות. אני מחזיקה את המגזינים ביד ומרגישה איך הם מדגדגים לי. לא ברור לי עדיין לחלוטין מהו זה שמדגדג לי ואיך, ברור לי אבל שזה מחבר אותי למקומות שנעימים לי.

שני מעצבים בפינתנו הפעם. האחד ג'יל סנדר, שאני אוהבת את הקווים הנקיים ואת הצבעוניות הנקייה שלו.
הנה תמונות מתצוגת ה-ready to wear שלו, אביב- קיץ 2007. לא מפיל מהכיסאות ולא ממש משקף את האיכות שאני אוהבת אצלו ובכל זאת

00130m.jpg00050m.jpg00080m.jpg00010m.jpg

זאת הפרסומת שלו שעשתה לי את זה (מתנצלת על האיכות של הסריקה)

vogue.jpg

ואלו הנעליים שהוא מציג לאחרונה – שלטעמי הן שיא הכיעור.

00070m.jpg

השני – המוטרף האהוב עלי, גליאנו שמעצב ל"דיור". תצוגת ההוט-קוטור 2007, הצגה גדולה מהחיים. שום דבר שם לא לביש ולא נעיל, אבל הצבעים והדימיון, pity on time. הוא גאון אמיתי.

00080m1.jpg00130m1.jpg00180m.jpg00160m.jpg00250m.jpg00270m.jpg00360m.jpg00370m.jpg00380m.jpg00420m.jpg00430m.jpg

הצילומים לא ממש מצליחים להעביר את העוצמה של התצוגה. מי שרוצה לראות את הווידיאו שיכנס לאתר של דיור ילחץ על ארצות הברית של אמריקה ויחפש את הקישור. מומלץ.

בסוף התצוגה מופיע כמובן המעצב. זה הצילום של הגאון שתמיד משחק אותה עם איזו תלבושת בסוף התצוגה

00470m.jpg
בראיונות אמר גליאנו שההשראה לתצוגה הייתה "מאדם באטרפליי", האופרה של פו'ציני. לא מכירה את האופרה ולכן אין לי מושג אם התלבושת שבה הוא מופיע בסוף התצוגה היא דמות שלקוחה מהאופרה. אצלי האסוציאציה הייתה אחרת: נפוליאון, לא?
לרגע חשבתי שיש כאן איזה הומור, איזה לעג עצמי שנון שנוגע באגו הענק.
גליאנו ללא ספק, הוא אחד האנשים שהייתי מאוד רוצה להכיר. ואם כבר להכיר – אז להיכנס לו מתחת לעור ולשאוב ממנו את היכולת לטוס אל האיןסוף, ליצור בענק וללכת עם הכישרון שלו בכזאת תעוזה.

*****

ולקינוח – השלדים, אלה שכבר ראינו לעיל ועוד תוספות:
00720m.jpg00160m1.jpg

00140m.jpg00320m.jpg00240m.jpg

בהמשך לתמונה שמארג' ציטטה, וגם שבכל פעם נהייה לי קשה יותר ויותר ליהנות מההיבטים הויזואליים, הצבעוניים, היצירתיים של האופנה. אני מסתכלת על השלדים האלה, על הפרצופים העצובים האלה, וכל ההנאה שלי מתאיידת דרך החלון.

Read Full Post »

צורות, צבעים

חשבתי שאם אני אסדר כאן פוסט תמונות, זה יפתור אותי מלכתוב. טעיתי. צר לי חברות וחברים. מילים גם כאן.
אז יחד עם האיש שחזר מעבר לים הגיע גם מקבץ קטנטן של מגזינים, לבקשתי. לאט לאט אני מפענחת את העולם הזה של "ירחוני האופנה". אודה ואבוש שנדרשו ממני שנים להבין ש"ווג" לא קונים בשביל לקרוא. קשה להאשים אותי – בכל ירחונים האלה באחד העמודים הראשונים מופיעות תמונות של אנשים פוטוגניים, המוצגים ככאלה שתרמו את כתיבתם לגיליון.
לקח לי גם שנים עד הבנתי שבסוג הזה של הירחונים, הפרסומות הן החומר המערכתי. דוגמא:

eve.jpg
זאת פרסומת טרייה של איב סאן לורן, שמציג כאן את ה"קו החדש" שהוא בעצם הקו הישן והמשובח שמאפיין אותו ומתבטא גם בפרסומת הותיקה לבושם שלו:

eve2.jpg
***
מתוך התחשבות בקושי העצום שלנו להתמודד עם אלמנט אי הודאות מאפשרים לנו ג'ורנלים מתוחכמים אלו הצצה אל העתיד – כיצד נרַאה ב-אביב/קיץ 2007. בז'רגון המקצועי מדובר בסקירה מקדימה לתצוגות האפנה, זאת אומרת הסקירה שלפני הסקירה של התצוגות עצמן, מעין קדימון לתצוגות.
הרוב המכריע מכוער בעיני להפליא. וזה בנוסף לזה שקשה לי עם הרגליים המקלוניות המזוויעות של הדוגמניות. אני משתדלת להתעלם. בכל אופן שתי שמלות מצאו חן בעיני, אחת של ג'יל סנדרס והשנייה של ולנטינו (האהוב עלי מכל המעצבים כולם גם יחד).

sanderjil.jpgvalentiono.jpg

ואם ולנטינו – אז הנה קצת תמונות מתוך תצוגת אופנה שלו לגברים.

00060m.jpg00100m.jpg
***

הטרנד החדש הוא טורבנים, כמובן טרנד ישן מאוד. מה שנקרא מאה שערים שיק. בחלק מהמקרים זה נראה זוועה, כמו בתמונה כאן בחלק הימני העליון, ובחלק אחר של המקרים – יש בזה משהו. פעם גם אני נהגתי לשים לעצמי כל מיני טורבנים וקישורים יצירתיים על הראש. לפעמים העירו לי בחן שאני נראית כמו אחת שגמרה את הספונז'ה עכשיו. אבל לא הצליחו לקלקל לי.

turbons.jpg
הכי אהבתי את זה על סימון דה בובאר.

uewb_02_img0075.jpgimg_beauvoir.jpgv3_slide0019_image021.jpgsartre_simone_1954.jpgbeauvoir1jpgsmall.jpg

ההזדקנות היא אכזרית. כבר אמרו את זה לפני.

***
ואחרונים חביבים, קופסת תכשיטים, יומן ולאק בורוד למרג'

pink.jpg

Read Full Post »

Older Posts »