Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אוקספורד’

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תמו ונשלמו ייסורי. חזרתי ארצה מאחת הנסיעות היותר ביזאריות שהיו לי בחיי. בימים הראשונים בבריסל עוד יצאתי החוצה לתור את הסביבה אחר כך התכנסתי אל החדר במלון והגחתי החוצה רק לארוחות ולסיבובים קטנים ברחוב ה- כה הו מתוחכם שהתגוררנו בו. שדרת מותגים מהוללה. הייתי מותשת נפשית ופיזית. הרגל שלי השמיעה קול נהי והתייפחויות בכי.

הטיסה האחרונה שאיתה חזרתי היוותה סיום נאות למסע הזה. ישבה לידי אמריקאית שהגישה כוס שבורה לדייל כדי שהוא ימלא אותה מים. כל זה נעשה כמובן מעלי והמים נשפכו עלי והרטיבו אותי ואת המושב – זה היה בתחילת הטיסה – הצפי – חמש שעות לשבת רטובה במיזוג המקפיא שלהם. וואלה יופי. התחלתי לריב עם הדייל, שהואיל בטובו להחליף לי את המושב ואחר כך מערכת התאורה האישית והבידור בכל המטוס הפסיקה לעבוד. ישבנו בחושך וכדי להרוג את הזמן התחלנו לדבר. האמריקאית מסתבר סיממה את עצמה בשלושה כדורי שינה [מה שהסביר את עניין הגשת הכוס השבורה] וצ'ארלי הגיי מדרום אפריקה זו לו הפעם הראשונה לנחות בארץ הקודש. מאחורינו ישבו שני ילדים שצרחו בתורות. היינו כחולמים.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חוזרת עם איזה געגוע לכאן, עם הערכה למה שיש לארץ הזאת להציע, בעיקר במובן האנושי, אבל לא רק.[כתבתי את זה בבוקר. בינתיים זה עבר לי. יום אחד עם הטירוף בכבישים, הגסות וכל געגוע לכאן עבר לי. נשארה ההנאה מהחום, מהקיץ שעדיין כאן].

מעניין לחזור בשנית [לבריסל] לאותו המקום ולחוות אותו שונה כל כך מהביקור הקודם. בגלל המיקום ובגלל הסביבה – הפעם יותר התחככתי עם הבלגים ה"לבושים היטב". אנינות והקפדה בלבוש, באוכל, בכלי האוכל – כניסה לפרטי פרטים. יש משהו קוסם עבורי בטוב טעם המוקפד הזה, באסתטיקה של נשים שמופיעות לארוחת בוקר במלון על סטילטו וחליפות שלושה חלקים + צעיף ותיק תואם. מצד שני קיימת ההכרה בעיוות שיש במשחק הזה ששמו – צריכת מותגים המפרידה בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. שזאת סוגיה שונה מהסוגיה של להתלבש בטעם. אוקספורד, למשל, הרחוב המרכזי – high street, שופע חנויות של מעצבים מוכשרים וייבוא מחוץ לאנגליה, אבל זה לא "מותגי" – מותגי במובן של מסריח מכסף. ישנה גם הסוגיה של הנוחות – לא ממש נוח להגיע עם עקב דקיק של 12 ס"מ לאכול ארוחת בוקר.

על אוכל בכלל אין מה לדבר, אין מי שיכול להתחרות במטבח הצרפתי – לא בגלל שאין מטבחים אחרים שמציעים אוכל טוב, אני מדברת על ה"פיין- שמקריות" של העניין. ההגשה, העידון של הטעמים, ההבחנה בין המנות והיינות והכלים. בעודנו יושבים [במסעדה באוקספורד מהותיקות שם, שהתפריט שלה הוא קלאסיקה בריטית מסורתית]  ו"אוכלים" (אני לא נגעתי בזה) פיש אנד צ'יפס דוחים בדיוק כמו שהאנגלים יודעים לעשות, אמנדה הבריטית, שישבה מולי, קיטרה על הסנוביות של הצרפתים ועל האופן שבו הם יורדים על המטבח האנגלי. "אמא שלי בישלה נפלא. כל ה- Pies המדהימים שהיא ידעה להכין. האוכל הבריטי המסורתי מאוד טעים". שתקתי. מה יכולתי להגיד? אין לי ספק שהאוכל המסורתי הבריטי יכול להיות טעים, כמו האוכל הפולני או הגרמני – אבל הצרפתי זאת פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשוואה. זן נפרד בפני עצמו. בסדר, עדיין לא צריך לשפשף בזה את האף של השכנים כמו שעשה ז’אק שיראק שאמר על הבריטים:

“We can’t trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland”.

כן , נכון גם האוכל הפיני זאת פלנטה בפני עצמה בלתי ניתנת להשוואה פדיחה

עוד קצת תמונות:

חנות הרשת של החברה הגרמנית "Villeroy-Boch", שחוגגת יום הולדת יחד עם מדינת ישראל, בהפרש של מאתיים שנה (קיימת מאז 1748). הילטון ברחבי אירופה עובדים איתם. כל כלי האוכל של המלון הם שלהם. צילמתי את זה בחנות ב-Avenue .Louise

ועוד קצת בריסל.

מסעדה מומלצת Al Picolo Mundo שממוקמת ברחוב הירדן 19 (rue Jordan)

אזור הסבלון – החנויות מוקדשות לסחר בעתיקות.

הנוף מהחלון שלנו

ומזג האוויר שליווה אותנו בימים האחרונים שם.

 

 

Read Full Post »

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

Read Full Post »

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

Read Full Post »