Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אור’

magritte.jpg

הצהוּבוּת של הציור. ערפל צהוב. מרחוק אם מסתכלים בקירוב רואים את העיר, בניינים. ערפל מואר. הטשטוש חסר הפרטים שיש בו אור. הוא עומד לבדו על הגשר ומביט אל תוך הערפל הזוהר. מה הוא רואה? האם הוא רוצה לקפוץ? לעוף? זהו מבט חסר אופק אל נוף חסר צורות.

היותו לבד במובן העמוק, האמיתי, המדויק. חליפה, השיער המסורק בקפידה.  שייך, נורמטיבי, לכאורה. הניגוד בין החליפה השחורה לערפל הצהוב. כנפיים תואמות חליפה. כנפיים שחורות, כמעט משרדיות. השלמה לכובע ולמטריה השחורים של האנגלים[1], של הבנאליה העדרית. כמעט שייך ובעצם לא. הסטייה שכמעט אינה מורגשת. כמו צבע הסוואה. אם יסיר את החליפה, האם יאבד את היכולת לעוף?
עומד נשען על גשר. גשר בצבע ניטראלי, בין חלקים שאינם קשורים, גשר מעל. כשעומדים עליו מתאפשר מבט מלמעלה. היות בין לבין.
לא באמת לבד. האריה רובץ תחתיו כמו כלב. הארי המבוית? הכפיר השומר? הביטוי האחר לכנפיים? חייב להיות. סטייה מסוגננת אחרת. כאילו הלך לרגע להתבונן מעל הגשר ובעצם שייך לעולם אחר. כנפיים, אריות, ערפל לא מוכר. האם האריה הוא השלמה של עוצמה למיומנות לעוף? השלמה שמאפשרת קפיצות שאינן הורגות? מאפשרת יכולת להעיז? לעמוד לבד על הגשר מבלי לראות את האופק?

עכשיו תורכם: האם הציור הזה מדבר אליכם בכלל? נוגע בכם? ואם כן, באיזה אופן?

 


  [1]  כובעים ומטריות כאלה אפשר לפגוש אצל מגריט בשפע. פקידים שנופלים כמו גשם משמיים.

Read Full Post »

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

היכולת הזו להחזיר את עצמי שוב ושוב להווה. להווה הבלתי מתהפנט לתכנים של המחשבה. ההווה שמניח לה להיות אבל לא נגנב אליה. וגם ההבנה שיש לי עניין אחד בחיים והוא המסע לשינוי התודעה שלי, תקראו לזה שחרור התודעה, תקראו לזה השחרור המלא והסופי מכל פחד, תקראו לזה אי היות אני, אי היותי אני אחוזה ונאחזת, תקראו לזה איך שתרצו. לא אכפת לי. לא אכפת לי כי למסע הזה נולדתי מהרגע שהגחתי מבטן. וכל הייסורים שלי וכל תחושת אי ההספק ואי הסיפוק וחוסר השלמות נובעת מחוסר המיקוד הברור והרצון להיות ברווז שונה מהברווז שנולדתי להיות. אני התעקשתי והכוחות סביבי התעקשו יותר ממני. בחיים הקצרים יחסית שלי הספקתי להיות מה שלאחרים נדרש מספר של גלגולים. לא מעט קורה לי שכשאני מתחילה לספר מה עשיתי אני נתקלת בחוסר אמון. אני נתקלת בחוסר אמון גם כי יש בי משהו שמזלזל בכל העיסוקים האלה. לא רושם אותם, לא נבנה מהם. וזה ברור לי שזה נכון. אני לא נבנית מזה, כי זאת הסחת דעת, הכפפה שלי אל מה שמוסכם להיות הישג. למקובל. זה חשוב במובן שזה עזר לבנות איכויות ויכולות וחיכך אותי עם המציאות, חיכך אותי עם המקומות החלשים הכואבים, חיכך אותי עם היכולת לעמוד ולא להישבר, להישאר ולא לברוח, להרגיש ולא לפחד.

זה היה שם כל הזמן אבל אני התעקשתי לחפש – מהו זה שאני עושה ב"חיי היום יום". הרגשתי את העוצמה שלצערי הולכת ונחלשת ככל שאני מתבגרת (יכול להיות שגם העניין הזה של החולשה הוא פנטזיה ויכול להיות שלא) וחיפשתי לה אמצעי להתבטא. עכשיו ברור לי שזה יתבטא כשזה יהיה מוכן להתבטא ואולי לא יתבטא בכלל וגם אם לא המסע שלי יהיה שלם. כי אני לא אחפש שום דבר מחוץ למסלול הזה. כל מה שייעשה מסביב יהיה תחזוקה. תחזוקה של הגוף והמיינד ותחזוקה של האישיות שמחפשת עיסוקים. וכל אלה המחפשים תחזוקה ואחזקה יוכפפו לשרות הוד מעלתה התודעה המחפשת מוצא לעצמה.

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

 

סדנת פיזיקה למתחילים
הפוסט הזה מורכב משני חלקים: סיכום קצר של ההתפתחויות סביב חקר האור עד הפיתוח של התורה הקוונטית[2] והחלק השני מוקדש לניוטון.

התפיסה שלנו היום ביחס לאור היא שהאור הוא צורה של אנרגיה הנפלטת מגופים מאירים ומתפשטת במרחב עד שהיא פוגעת בעצם הנראה ומוחזרת ממנו אל העין.

זאת אומרת יש לנו מקור של אור (גם אם זה החזר של אור ממקור קרינה) וחוש ראייה.
בנקודה זו עולה השאלה שפילוסופים ומדענים ממערב ומזרח שאלו את עצמם: עד כמה ניתן להפריד בין התפיסה לאובייקט.
בבודהיזם הקדום אמנם מבחינים בין האובייקט הנתפס והחוש ומדברים על נקודת המגע ביניהם (נקודה ברצף של תהליך) אבל האובייקט תמיד מתואר במונחים של תפיסה (צורה). התודעה, הניסיון האנושי הוא מוקד העניין של החקירה. האם האובייקטים קיימים גם כשאני לא תופס אותם היא שאלה שנתפסת כלא רלבנטית לחקירה הבודהיסטית.
במערב, התפיסה – שהאור הוא אובייקט שאני יכול למדוד במדדים אובייקטיביים בנפרד מתהליך התפיסה – הסתבכה בתחילת המאה ה-20. ההתייחסות לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה והאופן שבו הצופה משפיע על הנצפה הפכו את התמונה למורכבת בהרבה.

בדילוג ענק אני מדלגת היישר לשתי התפיסות של האור שבמובן מסוים מתחרות ביניהן עד היום. האור כזרם חלקיקים מול האור כגל.

ניוטון האמין שהאור הוא זרם של חלקיקים קטנים הנעים במרחב הריק.
דקארט נתפס כמי שבמחשבתו הנצה התיאוריה שהאור הוא גל . דקארט האמין שהמרחב כולו מלא במין חומר חסר משקל אותו הוא כינה " אתר". הוא האמין שהאור הוא תכונה של התווך הזה שנמצא בין הגופים ושהוא מתפשט באופן מיידי, כלומר במהירות אינסופית. מאוחר יותר רמר מצא שמהירות האור סופית והיא בסביבות 300,000 קילומטר לשנייה. העובדה שלאור יש מהירות סופית לא קטלה לחלוטין את התיאוריה של דקראט אלא הובילה לפיתוח על ידי כריסטיאן הויגנס. הוגינס תיאר את האור כגל. גל בסגנון הגלים שנוצרים כשזורקים אבן למים. רק מאוחר יותר התקבלה ההשקפה שהאור הוא גל מחזורי של תנודות בדומה לגלי ים [אני משתמשת כאן בדימוי שמופיע בספרות. האופן שבו אני מבינה את הדימוי הוא התפשטות חד פעמית ממקור נביעה והסוג השני שלי הגל הוא מחזוריות של נביעה – גל שמתפשט בחלל ואחריו עוד אחד ועוד אחד].
גלי האור הם קצרים מאוד. אורך הגל האופייני שלהם הוא כמה עשיריות של אלפית המילימטר. גלי הקול למשל ( שהם תנודות מחזוריות של האוויר) הם בעלי אורכים אופייניים של כמה עשרות סנטימטרים.
שאלה מתבקשת היא – אם גלי הקול הם תנודות מחזוריות של אוויר, גלי האור הם תנודות מחזוריות של מה?

ב-1850 לאון פוקו ערך ניסוי שהראה שמהירות האור בחומר שקוף [לא ברור לי מה זה החומר הזה] נמוכה מהמהירות באוויר, ניסוי שהכריע לטובת התפיסה שהאור הוא גל. תרשו לי לא להיכנס להסבר למה תוצאות הניסוי הוכיחו שהוא גל.
מה שחשוב לעניינינו שהיה איש (וראו איננו עוד) בשם דוהם שטען שהניסוי של פוקו איננו מכריע בין הטענות שהאור הוא זרם חלקיקים או האור הוא גל, אלא בין שני מבנים תיאורטיים מורכבים שבכל אחד מהם משולבות הנחות רבות. התוצאות מצביעות על טעות בהנחות, אולם לא בהכרח ניתן לבודד באיזו הנחה הטעות. כמו כן, גם בפירוש תוצאות הניסוי משולבות הנחות תיאורטיות, כמו למשל ההנחות ביחס לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה, שאולי גם הן בעייתיות.. דוהם פרסם את הטענות שלו ב-1904 רגע לפני שאיינשטיין, ב-1905 טען שהאור מתנהג בניסויים מסוימים לא כגל רציף אלא כאוסף מנות בדידות של אנרגיה. נעצור כאן.

***
כבר בתיאור הקצר הזה יש משהו מהטעם הזה של המאה ה-17, במובן של פילוסופים שהם מדענים. שילוב אחר, נדיר אף יותר בתקופתנו, הם מדענים שהם מיסטיקנים.

ניוטון היה כזה.

***

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, וזה היה לפני חודש בערך חשבתי שגיליתי את אמריקה. זאת אומרת לא בדיוק את אמריקה ולא בדיוק גיליתי – כי ברור שהדברים ידועים אבל לי זה היה חדש והנחתי שיהיו גם אחרים שזה יהיה חידוש עבורם. די התרגשתי למען האמת לקרוא ולכתוב על זה.

הבנתי שניוטון היה תותח רוחני לא קטן. שהוא חקר את התנ"ך לעומק, למד את הרמב"ם, למד קבלה. שהוא כתב על התנ"ך יותר מאשר על המדע ועל המתמתיקה. שהוא עסק באלכימיה באינטנסיביות. שהעיסוק שלו בתנ"ך השאיר מאחוריו אוסף מרשים של כתבים, שהמזרחן שלום יהודה הוריש לספריה הלאומית.

במכתב , משנת 1940 – כותב אינשטיין ליהודה שלום (שגר אז בניו יורק):

יהודה יקירי,

כתבי היד של ניוטון על נושאים תנכיים נראים לי מעניינים במיוחד מכיוון שהם מאפשרים לנו ראייה מעמיקה של יחודו הרוחני ודרך עבודתו של אדם דגול זה. ניוטון היה בעל אמונה בלתי מעורערת במקורו האלוהי של התנ"ך, אמונה שעומדת בניגוד מוזר לספקנות הביקורתית שמאפיינת את עמדתו אל מול הכנסיה. בשל אמונה זו היה ניוטון משוכנע שחלקי התנ"ך המעורפלים לכאורה מכילים נבואות חשובות, ושכדי להבהיר אותם אנו חייבים לפענח את לשון הסמלים שבה נכתבו. ניוטון הקדיש לפענוח זה, כלומר לפרשנות, מחשבה מעמיקה ושיטתית, תוך שימוש מוקפד בכל מקור שעמד לרשותו.

בעוד שבתחום עבודתו הפיסיקלית של ניוטון, דרך התפתחותה של מחשבתו תישאר לוטה בערפל, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, בתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים; לכן כתבים אלה, שברובם לא התפרסמו, מאפשרים מבט מעניין עד מאוד על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.

איינשטיין. ספטמבר 1940, אגם סרנק

כתבתי קצת על החיים של ניוטון. על זה שהוא כפי הנראה היה אדם לא נוח לבריות. על הילדות הקשה שהייתה לו. אביו נפטר ואימו התחתנה עם כומר שניוטון לא ממש הסתדר איתו. שהוא מעולם לא התחתן. שהביוגרפים כותבים שהוא מת בתול. שהוא היה הומו. כתבתי על זה שכאיש בן 47 הוא נראה מצוין. הציור הזה צויר שנתיים לאחר שהוא פרסם את הספר שבו הוא פירט את שלושת החוקים האוניברסאליים של התנועה. הספר שהפך אותו למפורסם.

מתוך תערוכת כתבי היד – פרשנות המקרא של ניוטון שהוצגה בספרייה הלאומית, הצגתי ציטוטים מתרגומים שניוטון תרגם מצרפתית מספר שכותרתו: האור הבוקע בעצמו מן האפילה, או התורה האמיתית של אבן החכמים (1678)- ההתייחסות הרוחנית אל האור. הפיסקה הראשונה עוסקת בהקבלה שבין עבודת האלכימאי-הפילוסוף לעבודת האל הבורא, השוואה שריתקה את ניוטון: "העבודה הפילוסופית דומה לבריאת העולם אשר נברא מאותו חומר המכיל את כל הדברים הדרושים לאמנות".

ועוד פסקה הנוגעת בשאיפה של האלכימאי לחקות את תהליכי הטבע:
"החכמים אינם משתמשים בלהבות אלימות או פחם בוער כמו כימאים פשוטים אלא מחקים את הטבע ומשתמשים באישו: אש מהבילה אך לא קלה, אש מזינה אך לא זוללת, אש טבעית אך עם זאת עשויה ביד אמן, יבשה אך מביאה גשם, לחה אך מייבשת, נוזל מרווה, נוזל השוטף את הגוף אך אינו מלחלח את הידיים".

ואז באמצע הכתיבה גיליתי אותה.

____________________________________

1] המשורר האנגלי אלכסנדר פופ: "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון – ויהי אור".

2] האור הוא אנרגיה. חשוב להבין את האור אם רוצים גם להבין את התופעה האלקטרו מגנטית – וזה כדי שנוכל להגיע אל הפוסט שיתאר את ההילה כשדה אלקטרו מגנטי.

Read Full Post »