Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אין לי ארץ אחרת’

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

Read Full Post »

הבלוג הזה, אנשים יקרים, אוהב להביא אל קוראיו את החדשות הטריות מעולמה של האתון, זאת המכונה עיוורת. זה לא יאומן אנשים יקרים, אם יש רגע שבו האתון מברכת את עצמה, על זה שבמציאות הלא וירטואלית, היא לא באמת עיוורת, זה הרגע הזה.

נדלג על הפרטים הפחות מעניינים, לשם מה התכנסנו, מה הוביל אותנו לעיירת הקיט השוויצרית Wergiswil – ונתמקד ברגע הזה שבו פקידת הקבלה, ההמומה משהו, עלתה איתנו לחדר ופתחה את הדלת. ואז אנשים יקרים, הסתבר לנו שאת זה קיבלנו במחיר החדר.

זוכרים את הקיטורים על הרעש? אז כאן זה רעש פכפוך המים וזהו. זה מה שמקבלים כאן כפס קול. זה הסאונד שהשם יתברך שמו לעד, לעולמי עולמים, נצח ישראל, עד מתי אלוהי, סידר למקום המופלא הזה. אה, פכפוך המים ואיזה גיעגוע מוזר של ברווז, שנשמע כמו דלת חלודה שנתקעה, שמגעגע בקול ענות חלושה ומודה גם הוא להכל יתברך שעשה אותו ברווז שוויצרי, צף לו במימי האגם המדהים הזה.

ואם אין די בכך, הרי שמצידו השני של המלון, בנוסף להר שעל שמו נקרא המלון שלנו, ממש למרגלותיו, שוכן מוסד שמנפיק את מיטב תוצרת המאפים בשיטה הצרפתית. האתון, שלא יהיה ספק בלבבכם, יכולה בקלות לדמות כיצד עוברים חייה בתנועה מתמדת בין 2 צידי המלון: מחד- קפה ומאפה בנוסח עדות פאריס, למרגלות ההר, ומצד שני – מפגש פנים אל פנים עם השם יתברך שמו לעד, נצח ישראל שם הרי פילאטוס, לנצח אנשים, נצח, נצח נצחי ישראל ושוויץ.

ובדרך לכאן, כשכל השלטים הובילו לכאן ולבזל גם יחד, חשבתי, הי הו, שפה לא ממש מזמן הגו אותנו כקונספט וכמה סמלי/אירוני שהוגה החזון, הארט-דירקטור של המדינה היהודית מת מעגבת.

***

ואם תשאלו את האתון, איך נראה בית חלומותיה, אז הוא נראה בדיוק ככה כולל פיסת חוף האגם הפרטית שמחוברת אליו מאחור.

 

***

וגם, איש לא הכין אותי ליופי המדהים של המדינה הזאת. אתמול הסתובבתי די בהלם. בתמונה זאת לוצרן:

Read Full Post »

זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר.  ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת]  נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.

 ***

החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.

נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.

בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.

באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.

מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.

ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.

וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?

 ***

מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?

נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט),  אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.

פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.

והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.

***

בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא:  מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.

זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה  שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים.  בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.

וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.  

Read Full Post »

רקונסטרוקציה

כל הערים הגדולות האלה, משטחי אורות, קטנים, מנצנצים, פרוסים בחשכה. הערים האלה שאליהן נוחת המטוס באמצע הלילה.
הנזק, לעולם אני לא אוכל להעריך את הנזק. איך אפשר.
לגדול בלי יד. איך אפשר לדעת איך זה היה מרגיש אם הייתה לך יד.
לפעמים זה מנצנץ אלי, ממרחקים.
כשזה ניכר אצל אחרים.
אני יכולה לראות את המקום והזמן שבו זה מתרחש.
האם יש טעם לנבור בזה.
איך זה היה אם.
האם זה יכול היה להיות משהו אחר.
ואם זה לא היה יכול להיות משהו אחר,
אז למה הניצנוץ הזה. הכמיהה הזאת. הידיעה הזאת – ששם, שם, שם, בדיוק, זה, המקום המעניין. והשאר זה מוות. אולי לא מוות, אבל בית לוויות לגוויות מהלכות.
כשזה בא מתוך עצמו, זה לעולם אחרת.
ולי נשאר לשחזר את זה בדרך הקשה.
אולי הפחות מעניינת ואולי המעניינת מכולן.
מסביב אני מוקפת ילדים שאצלם הדיכוי הצליח.
האם קיימת האפשרות להתמרד?
לבחור תפקיד אחר?
איך סידרתי את זה לעצמי בסטריליות כזו.
קווים ישרים.
חגיגות סוף שליש בחולצות לבנות.
האם היה לזה סיכוי.
האם אי פעם היה לזה סיכוי.
ואולי עשיתי את המעשה הכי פחדן.
שיתפתי פעולה
במובן העמוק ביותר.
לכל דבר יש מחיר.
לכל דבר.
הלוואי ואפשר היה לקבל רשימת קניות ורשימת מחירים ולבחור.
אולי זה בדיוק ככה.
ההתפרעות שלי תמיד הייתה חיצונית
במקומות הרכים
מסתבר שהייתי כבש צייתן
מבוהל
לא נתתי להם
להיכנס דרך הדלת
אבל הם חפרו דרך המרתף.
חשבתי שהצלחתי להימלט
מסתבר שזה היה אילוף מתוחכם.
גס, זה היה גס
כל כך גס
שלא היה לי סיכוי.
הנה מסע ההלוויה מתחיל.
אני מספידה. 

לעולם אל תספידי
לעולם.
הספדים זאת פורמאליות חסרת ערך.
זה הקושי להיפרד ממה שאיננו.
הנה זה כאן.
האם אני אצליח לחתוך
כל שארית מיותרת.
או שזה קיים
או שלא.
בכל רגע
תשאלי.
זה ישנו?

 

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

Older Posts »