Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלכימיה’

חוד הרים את השרביט בפרויקט הזה: עשר הסצנות מהסרטים, "שיעבור דרך כל ישרא ואף דרך כל הבלוגים בעולם".

טוב, לא בדיוק הלכתי על עשר וגם לא על סצנות. גם כי חלק מהסרטים שאהבתי, קשה לי לבודד סצנה ספציפית ולהגיד זה – זה הרגע הגדול, כי בסרטים גדולים נוצר איזה מכלול שהוא חלק מהגדולה של היצירה. וגם כי ביו טיוב – אין את כל הסצנות ובלי להציג את הסצנה זה לא כף. וחוץ מזה שהכנסתי גם סדרות טלוויזיה.

לא חייבים לעבור דרך כל הדוגמיות כאן במכה אחת, אפשר כל יום אחת. באנו לשחק משחק. זה אמור להיות כף. אם כי חלק מהחומרים כאן כבדים למדי.

 אז כמובן ישנו המטרקיס – שלו כבר הקדשתי פוסט , כולל התייחסות לסצנה האהובה עלי.*

* סרט יחסית חדש, הסרט Head On של הבמאי Fatih Akin – יליד גרמניה בן להורים מהגרים מתורכיה. והסרט, שנוגע בזהות המבולבלת והשסועה של הדור השני להגירה, יש בו עוצמה אדירה.  צילום הפתיחה בטריילר, שזה הסרטון הראשון – הוא גם השוט שאיתו נפתח הסרט. המכונית שנכנסת בקיר. הרס עצמי הוא גיבור מרכזי בסרט.

ועוד טעימה מהעוצמה של הסרט



לואיס בונואל – מכל הבמאים של ה"גל החדש" הצרפתי, הכי אוהבת אותו. ובעיקר את הסרט Cet obscur objet du désir (that obscure object of desire).

  * דיויד לינץ' שבצד ימין תחת אהבות (מורה דרך) מופיע ראיון איתו.  וכאן סצנה מתוך "ראש מחק". לטעמי זאת אלגוריה מופלאה על החיים. הבלונדה, עם הפרזורה המפוארת, כביכול נראית טוב, עם השמלונת החמודה, אבל בעצם מכוערת יש בה משהו מפלצתי. משחקי הכאילו, הפוזות החברתיות, הנחמדות כביכול. ולא רק מכוערת, הצעדים הקטנים האלה על הבמה – כאילו רוקדת, אבל פוחדת לזוז. כל הדברים המזוויעים שזוחלים תחתיה והאופן שבו היא מוחצת אותם והשיר : In Heaven everything is fine – הציניות המושלמת שסוגרת את המעגל הזה היטב. אחרי השיר אפשר להפסיק לראות את הקליפ. הצפייה לא פשוטה.

 

ומכיוון שאני הולכת להכניס כאן גם סדרות טלוויזיה אז כמובן הטווין פיקס שלו. ראיתי את הטווין-פיקס בהקרנה רצופה של יומיים באולם הקולנוע – זאת הייתה חוויה מדהימה ומה שחיזק אותה היה הקטע שבכל פעם שיצאנו חיכו לנו דונאטס וקפה. קפה, פאי דובדבנים ודונאטס הם גיבור מרכזי בסדרה. מישהו עלה על זה כאן. 


וזה הפתיח של הסדרה. כל כך דיויד לינץ. השלווה הזאת ומתחת כל המעיינות התת-קרקעיים.

* פייר פאולו פאזוליני – ענק. שוב הוא הנבחר שלי מהנאו ראיליסטים האיטלקיים. בזמנו הקלטתי את הסרט הזה The  Gospel According to Matthew מהטלוויזיה – בתקופה שעוד היינו מקליטים בקלטות וידאו 🙂 ובמצב רוח המתאים הייתי צופה בו.

פאזוליני מתרגם לקולנוע את הבשורה על פי מתי, אחת מארבע הבשורות של הברית החדשה, שנכתבה לפי המסורת על ידי מתיו, אחד משניים עשר השליחים, מפיו של ישו. אין לי ספק שזה הסרט הכי טוב שעשו על ישו. מה שמוזר הוא שפאזוליני קיבל תמיכה לסרט הזה מהכנסייה הקתולית וזה מוזר כי בשל הסרטים האחרים שלו שעסקו בזנות גברית, הומוסקסואליות, עולם תחתון – כל המרכיבים הטובים, פאזוליני הועמד לדין על פרסום "סרטי תועבה". עוד קטע מדהים בביוגרפיה של פאזוליני – מעבר לזה שהוא נרצח ברצח ברוטאלי שעד היום לא פוענח – זאת העובדה שהסרט האחרון שיצר לפני שנרצח, היה הסרט הראשון במה שהייתה אמורה להיות "טרילוגיית המוות".

וישנם כמובן אלדומובר וקוסטריצה. הייתי מוכנה לעבוד חצי שנה כדי לקנות את הזכות להיות חלק ממסיבה כזו.


וזוהי הגרסא של קוסטריצה למטריקס

קורסוואה ושבעת הסמוראים שלו


טרנטינו בספרות זולה – וזאת באמת אחת הסצנות היותר אהובות עלי בסרט. שני הגנגסטרים האלה שהולכים לרצוח גנגסטרים אחרים והשיחה האינטלקטואלית הפילוסופית כבדת הראש שלהם על גבולות המוסר (האם לתקיעת הלשון בקודש הקודשים יש משקל זהה כמו לפוט מאסאג').


מונתי פייטון -The life of Brian

הביקורת המופלאה על ארגונים (יהודיים) שמאלנים קיקיונים. קבלו את תנועת ההמונים PFJ (The people's front of Judea)

ואי אפשר בלי תכנית הטלוויזיה שלהם ומתוכה המערכון של המשרד להליכות טפשיות


רציתי להכניס גם קטעים מעמוק באדמה וחשיפה לצפון, וכמובן שישנם סרטים וסצנות אחרות אבל יש גבול גם לנכונות שלי לעבודת פרך.

אני מעבירה את השרביט בתקווה גדולה שמשורבטות/ים אחרים ירימו את הכפפה, ואז לכולנו צפויה הנאה מרובה (גם שלוש סצנות זה בסדר :))) )  המכרז פתוח לכל מי שהגיע לכאן ויש לו חשק לייצר פוסט סיזיפי. מצד אחד סזיפי, מצד שני מעניין, זה היה כף לעשות את המסע הזה.


 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הרעש והצפיפות מסביבי בלתי נסבלים. אנחנו שש בחדר וכמות המבקרים כאן לא הייתה מביישת חתונה קטנה, צרחות, רינטונגים, טלפונים, שיחות בקולי קולות. בית החולים הדסה הר הצופים, ירושלים. ארבע ערביות ושתי יהודיות. איך שנכנסתי לחדר, התיישבתי עם הערביות. אחת מהן דיברה עברית רהוטה, השאר לא דיברו עברית. החלפנו חוויות. כמו בקורס ויפאסנה, גם כאן את מספרת את סיפור חייך בשתי הדקות הראשונות למפגש. היא הפילה את ההיריון הראשון כי היא לא רצתה ועכשיו היא בחודש השישי. אשפזו אותה כי היו לה אתמול כאבים קשים. מאוחר יותר במשך היום הסתבר שהכל בסדר ושיש לה בן והיא שמחה נורא. היא לא רצתה בת. בשום פנים ואופן היא לא רצתה בת. העברית הרהוטה היא בגלל בית הספר היהודי שבו היא למדה. " אני לודאית" היא אמרה לי ואני תהיתי אם זאת איזו כת של ערבים שמזדהה עם יהודים או ילדים להורים מעורבים ורק אחר כך הבנתי שהיא בעצם מלוד. השנייה, זאת ששכבה מימיני היא מענתות, לא מדברת עברית בכלל. הלודאית תרגמה. היא בחודש רביעי ולא ברור מה גורל ההריון. היא אוהבת את בעלה. מתוקה של ממש. מאוחר יותר הגיע הבעל האהוב והביא איתו את אמא שלה. חאג'. גם ממול למיטה של זאת מענתות שכבה חאג', בגללה לא פתחנו את החלון, כי צריך לכבד זקנים. כולן היו מכוסות ראש ולא זאת בלבד אלא שהחאג' נידנדה להן למה הן מסתובבות בטרניניג ולא מתכסות. זה תורגם עבורי.

לבחורה מענתות יש משפחה ענפה. השלושה בחדר תקשרו איתם במירס. השיחות התנהלו בקולי קולות כולל קולות הרקע והצפצופים. אחר כך הם הגיעו בשלשות. לחאג' היה רינטונג מסתלסל של "אללה הוא אכבר" שחזר על עצמו, זה כנראה להיט כי גם לזו ששכבה לידה היה רינטונג דומה. בלילה כשנהיה קשה במיוחד הזוגי כדי להצחיק שר לי את הרינטונג וחיקה את הזקנה: קיפ אינטי? חמדולאללה, וכל שאר הסלסולים. הוא הצליח להצחיק אותי.

ליהודיה הייתה דיקציה של מורה, כזו שישר מביאה לי את הסעיף וכל מי שישב מולה וישבו מולה לא מעט (גם בשלשות) דיברו ככה.  הייתה שם מישהי שטחנה במשך זמן שנראה נצח – איזה מהחולצות שלה היא מכבסת בטקסטיל שמפו ואיזה במכונת כביסה. "את השחורה אני לובשת המון, אני מכבסת, תולה ומיד לובשת…חולצה נהדרת. את הוורודה אני מכבסת במכונת כביסה"…רציתי לרצוח אותה. עכשיו.

והצפיפות? מה שהפריד ביני ובין ישבנה השמן של האמא של הבחורה מענתות ששכבה לידי היה בד וילון דק, שממש לא עזר למנוע את האפקט שבכל פעם שהאישה הזאת ניסתה לעבור במעבר הצר בין המיטה שלי למיטה של הבת שלה היא הזיזה לי את המיטה. בשלב מסוים נשברתי הסטתי את הוילון, בהסכמה של השכנה מענתות והפכנו לקומונה. אם כבר חוסר אינטימיות, אז שיהיה עד הסוף. האמא הציעה לי ולזוגי לאכול איתם מהאוכל שהיא הביאה.

וכל זה היה סרט הרקע לעובדה ששעתיים לפני כן, באופן שהזכיר לי פרוצדורות וטרינריות דחפו לי נרות שאמורות ליצור אפקט של זירוז לידה.  המטרה: לידת העובר המת שאני נושאת בתוכי. סאגה. טיפולים, הריון, שק, עובר. דופק, אין דופק. אולי יש דופק, ציפייה מורטת עצבים ועכשיו בית החולים. " זירוז לידה".

שכבתי שם על המיטה כשמפלס הכאבים התחיל לטפס וחשבתי לעצמי – איך לעזאזל אמור בן אדם להתמודד עם ייסוריו בתוך סערת רעש כזו, בתוך חוסר הפרטיות המזוויע הזה? אמא של ענתות ישנה עכשיו על הכורסא לידי ונחרה בקולי קולות.

החומר בנוסף לזה שהוא מזרז לידה גם מזרז דברים אחרים. ביליתי בריצות מהמיטה לשירותים, ובירכתי את עצמי שהגעתי מתוקתקת – כאילו הכנתי את עצמי למסע הישרדות בקוטב הארקטי, כזה שתלוי בתכנון מדוקדק של הציוד שתביא איתך. על כל דבר קטן חשבתי, כולל קנייה של ניירות מגן לאסלה בסופר-פארם, הם הצילו אותי. 

תוך כדי קראתי את "מיליון רסיסים קטנים"  של ג'יימס פרי, סיפור אמיתי של אלכוהוליסט, שתיין ועבריין בן 23, שמתמקד בתקופה שהוא בילה במוסד גמילה. אהוד תגרי תרגם את זה נפלא.
זה מוטיב חוזר אצלי, ככל שהחוויה שאני מתמודדת איתה קשה יותר, אני מחפשת סיפור אמיתי, רצוי כתוב בגוף ראשון, שמספר על התמודדות קשה. אני קוראת את זה בריל טיימ ומקבלת כוח. אם הוא יכול היה לעבור טיפולי שורש בלי הרדמה, גם אני יכולה לכאבים שלי, מין סוג כזה של היגיון.

הכאב הולך ומתחזק ואני לא לוקחת משככי כאבים. יש כל מיני תיאוריות סביב הנושא של הכאב. אני מאמינה לרופא שלי שטוען שכאב הופך את הטיפול של הגוף ליעיל יותר ראינו את זה גם אצל הזוגי, כשהוא נותח (המעי העיוור) בפינלנד. היה קצת זיהום בחתך והזוגי הוריד במיידי את השימוש במשככי כאבים והפצע התחיל להתרפא בצורה הרבה יותר יעילה.

זה וגם הרצון להשתמש בחוויה כדי ללמוד לא לדחות מצבים לא נוחים ולא לפחד מהם. עיקר הסבל מתחיל להיווצר ממקום שמתנגד לסיטואציה, חסר סבלנות בעניין של "מתי זה ייגמר", שפוחד מהכאב.

בארבע אחה"צ אני מודיעה לצוות הרפואי שאני הולכת הביתה.  הגיהנום הזה של החדר – עם הצרחות והאנשים והרינטוגים – גדול עלי, אני לא מצליחה לאסוף את הכוחות המנטאליים שנדרשים ממני להתמודדות. בשלב הזה אין דימום, לא נראה לי שאני אדמם למוות ואני בעד "לידת בית". הם נותנים לי "חופשה", שזה לא "שחרור", ומתרים בי שאם מתחיל דימום כזה וכזה או כך וכך אני מבהילה את עצמי למחלקה. אנחנו נוסעים הביתה, כל חיבור בכביש, כל מהמורה, אני זוכה להכיר מקרוב.

הכאבים חזקים ממש ואין שום סימן לכלום, שזה לא סימן טוב, כי זה אומר שהשלב הבא הוא שלב הסכין. הקריאה בספר מקבלת כמו תמיד מימד נוסף. כשפריי כותב "פשוט תחזיק מעמד. פשוט תחזיק מעמד" – המילים האלה חזקות עבורי מתמיד. קשה להאמין איך הדברים מתרחשים לפעמים. איך בתוך הקושי הפיזי הזה, אני פוגשת את התשובות לשאלות ששאלתי בתקופה האחרונה והתשובות הן מאוד פשוטות. מאוד מאוד פשוטות. דוגמא מתוך הספר של פריי: "החיים שלי הם פשוט מה שהם, ובמושגים האלה אני מסוגל להתמודד עם החיים שלי. הם לא מסובכים אלא אם כן אני הופך אותם לכאלה. הם לא בעייתיים אלא אם כן אני עושה אותם כאלה. שנייה איננה אלא שנייה, דקה היא לא יותר מדקה, יום הוא יום ותו לא. הם חולפים. כל הדברים והזמן כולו, חולפים…
אין טוב ואין רע, אין חוטאים ואין מלאכים. פשוט יש מה שיש וזהו. אפשר להשתמש בזה כדי להיות ודי בכך. אין לדבר על כך ואין להטיל בכך ספק. פשוט תן לדברים להיות וזהו.
מה שעתיד לקרות הוא שיקרה. אלה בפשטות הם החיים והאירועים שמתרחשים במהלך תקופת החיים. בדיוק כפי שאני מקבל את זה שעכשיו אני על המיטה ברגע זה לא זז ודומם עיני עצומות וגופי שקט, כך אקבל את האירועים של חיי כאשר יקרו. אני אתמודד איתם. טוב ורע יקרו שניהם. אני אקבל אותם באופן שאני מקבל את עצמי עכשיו. שיקרו".

"אם יש דבר שאני שואף לו, זה הדבר. שלווה. מבחינתי אם יש אלוהים או משהו נעלה יותר זה הדבר. השלווה. אם יש משהו שיחזיק בי כשאני צריך להחזיק בו זה הדבר, השלווה. אין כעס, אין חימה, אין זעם. אין חסכים אין צרכים אין תשובה. אין שנאה אין בושה אין חרטה. אין יגון אין עצב אין דיכאון. אין שום פחד. לגמרי אין פחד. כשאדם חי בלי פחד, אי אפשר לשבור אותו. כשאדם חי בפחד הוא נשבר עוד לפני שהוא מתחיל לחיות. השלווה שאני מרגיש עכשיו מהי?"

וגם: "אני יודע שכשהמצב קשה וכשאני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד אפילו עוד דקה, אז אני פשוט מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד בכל הכוח, אז מתישהו הכול עובר ונעשה קל יותר".

בשלוש לפנות בוקר זה מתחיל. בבוקר, כבר אין כאבים. ולא רק. זה תמיד ככה. התבונה מפציעה מתוך הסבל. מתוך הסבל ומתוך חוסר הנכונות להמשיך ולסבול. 

Read Full Post »

magritte.jpg

הצהוּבוּת של הציור. ערפל צהוב. מרחוק אם מסתכלים בקירוב רואים את העיר, בניינים. ערפל מואר. הטשטוש חסר הפרטים שיש בו אור. הוא עומד לבדו על הגשר ומביט אל תוך הערפל הזוהר. מה הוא רואה? האם הוא רוצה לקפוץ? לעוף? זהו מבט חסר אופק אל נוף חסר צורות.

היותו לבד במובן העמוק, האמיתי, המדויק. חליפה, השיער המסורק בקפידה.  שייך, נורמטיבי, לכאורה. הניגוד בין החליפה השחורה לערפל הצהוב. כנפיים תואמות חליפה. כנפיים שחורות, כמעט משרדיות. השלמה לכובע ולמטריה השחורים של האנגלים[1], של הבנאליה העדרית. כמעט שייך ובעצם לא. הסטייה שכמעט אינה מורגשת. כמו צבע הסוואה. אם יסיר את החליפה, האם יאבד את היכולת לעוף?
עומד נשען על גשר. גשר בצבע ניטראלי, בין חלקים שאינם קשורים, גשר מעל. כשעומדים עליו מתאפשר מבט מלמעלה. היות בין לבין.
לא באמת לבד. האריה רובץ תחתיו כמו כלב. הארי המבוית? הכפיר השומר? הביטוי האחר לכנפיים? חייב להיות. סטייה מסוגננת אחרת. כאילו הלך לרגע להתבונן מעל הגשר ובעצם שייך לעולם אחר. כנפיים, אריות, ערפל לא מוכר. האם האריה הוא השלמה של עוצמה למיומנות לעוף? השלמה שמאפשרת קפיצות שאינן הורגות? מאפשרת יכולת להעיז? לעמוד לבד על הגשר מבלי לראות את האופק?

עכשיו תורכם: האם הציור הזה מדבר אליכם בכלל? נוגע בכם? ואם כן, באיזה אופן?

 


  [1]  כובעים ומטריות כאלה אפשר לפגוש אצל מגריט בשפע. פקידים שנופלים כמו גשם משמיים.

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

אללה ירחמי

איזה חלומות אני חולמת.
לחלום הזה שלי ניתן ללא חשש לתת את הכותרת "חלום תל-אביבי". שנים שאני חולמת על ירושלים אהובתי, שהחיבור שלי אליה מאוד משמעותי (זה היה לפי שהיא התחרדה ומשהו לא ממש טוב קורה לה), ולראשונה בחיי (למרות שאני כאן כמעט עשור) תל-אביב מופיעה אצלי בחלום.

ובחלומי אני יושבת בבית קפה/מסעדה תל אביבי טיפוסי ומזמינה מזון לי ולחברתי. למה תל-אביב? משהו באווירה, בעיצוב, לא יודעת. מההזמנה אני זוכרת רק שני יוגורטים (????) אמה מה מה? אין לי כסף לשלם ואני אומרת שאני הולכת להביא כסף. אני אכן הולכת ומגיעה למקום שהוא מעין גן, מעין מבנה פתוח ויש בו מין פלטפורמה כזו ובקצה שלה על שולחן רעוע עומדות כל מיני כוסות ובקבוקי זכוכית חלקם שבורים שבתוכם תקועים צמחים כאלה, כמו ששמים במים להשרשה. נראה שהמים בכלים זה מים שנקוו מגשמים וכל העסק נראה די מוזנח ומרקיב ולא מי יודע מה באיזה תהליך צמיחה. פה ושם עוד מזדקר לו איזה צמח שנראה חי. ואף על פי כן אני לוקחת קנקן מים ומחדשת את המים בתוך הכלים האלה. אני מרוצה ממה שאני עושה וחושבת שכל הכבוד לי על הנאמנות וההתמדה שלי – על זה שאני מקפידה להגיע ולשפוך מים. בצד על ספסל יושבת אישה עם ילד ואני שומעת שהיא מצחקקת. 'אה? בטח מצחיק אותך שאני משקה כאן, לא ממש נראה שיש מה להשקות אה?' , אני פותחת איתה בשיחה. האישה נדה בראשה להסכמה. 'אני מבינה אותך ואני דווקא מאוד גאה בעצמי, זה יפה העניין הזה שאני משקה. שתדעי', אני אומרת לה, 'אני משקה את גן האבסורד'.

אומרת וממשיכה ללכת. לא כל כך ברור לי איפה אני הולכת, אלא שתוך כדי הליכה אני קולטת שאני מסתובבת ברחובות העיר בבגד ים ואני קצת תוהה, איך זה שמרגיש לי כל כך נוח בלהסתובב חשופה ככה בבגד ים, ושוב אני מבסוטה מעצמי על זה שאני לא מחשבנת ושאני מרגישה נוח. אין לי מושג איך אבל הדרך שלי עוברת דרך אוטובוס. זאת אומרת אני עולה לאוטובוס מהדלת האחורית, ובאוטובוס יושבת חבורת גברים שמשחקת איזה משחק. משחק קוביות או קלפים. הם נראים כולם טוב כאלה. אני מנסה לעבור כדי לצאת מהדלת הקדמית ומישהו מהם אומר לי משהו. אנחנו צוחקים. יש אנרגיה מינית באוויר. אני לא יודעת איך זה מתפתח אבל נוצר מצב שאחד מהם מתחיל להיאבק איתי – זאת אומרת אני צריכה להיאבק איתו כדי להצליח לעבור ולהמשיך הלאה. הם שמים כזה שולחן שחוסם לי את הדרך. הכל נעשה באווירה עליזה וצחקנית כזו. שום דבר מלחיץ או מאיים. אני והוא מתחילים בהתחלה עם כאלה כיפופים הדדיים (כמו בג'ודו) שום דבר רציני ואחר כך אני לאט לאט עוברת לאגרופים, אבל עדיין לא ממש אגרופים של קסאח, אבל האגרופים הולכים ונהיים רציניים. ואני אומרת לעצמי, אה, הנה הוא בטח מופתע ואני מצפה ממנו לפרגון על איזה אגרוף נאה שאני מצליחה לתקוע בו, אגרוף עם משקל שפוגע אצלו יפה בבית החזה.

כאן אני מתעוררת. אני מתעוררת כדי למנוע או כדי לא לראות את האסקלציה של ההאבקות.
קמתי קצת מבועתת. מהו הגן הרקוב, חסר החיים שאני משקה? מהם הכלים השבורים והמוזנחים? מים – אלו הם רגשות, את זה אני כבר יודעת. אני שופכת מטען רגשי חדש, מטהרת משהו שהוזנח. וגן האבסורד, מה זה? אולי האמירה הזו היא המפתח – שאני משקה מקום שלא כדאי להשקות. שעצם הניסיון להשקות אותו הוא האבסורד. שתהליך הזה של ההשקיה שלי הוא חסר תוחלת. אני משקה את ההבל שבמילא אף פעם לא צומח. אני משקה משהו חסר סיכוי. ואולי זה משהו שאני חושבת שהוא חסר סיכוי. שהגברת המצחקקת היא החלק האחר שלי שמביט בציניות על הגינון שנראה בלתי רציונאלי בעליל. והאמירה "גן האבסורד" – זה משהו שנאמר כדי לסתום לה את הפה. כן, אני מתחזקת אבסורד, זה מה יש. התפיסה הרציונאלית שלך יקירתי מוגבלת.

ומה זה הגבר הזה שאני הולכת איתו מכות בצחוק ועוד מצפה לפרגונים על אגרופים מוצלחים? האם יש איזו היאבקות שאני פוחדת לראות אותה מתפתחת? האם זאת האבקות בין הצד הגברי, האסרטיבי, הפרגמטי שלי, מול הצד הנשי שלי – שמחפש את היצירתיות, הנאה, התת מודע. מה הולך שם? אוטובוס בחלומות זה בדרך כלל ביטוי לפוטנציאל אדיר לביטוי.

והמשחק, המשחק של הגברים והמשחק שלי איתם. איך החלק הראשון של החלום הוא על טהרת הנשים – חברה, בעלת המסעדה, האישה שמצחקקת שיש לה ילד ופתאום חבורה של גברים ומאבק ביני לבינם. אולי אני צריכה ללמוד לשחק מבלי שזה מיד יהפוך לתחרותיות, לרצון להשיג? הנה משהו שמתחיל עליז, משחקי ואני הופכת אותו לקרב.

לפותר נכונה מוצע פרס. משלוח שוקולדים לפתח הבית. אפשר גם במיילים. תזרקו אסוציאציות, חופשי.

Read Full Post »

Older Posts »