Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמא יש רק אחת’

הרעש והצפיפות מסביבי בלתי נסבלים. אנחנו שש בחדר וכמות המבקרים כאן לא הייתה מביישת חתונה קטנה, צרחות, רינטונגים, טלפונים, שיחות בקולי קולות. בית החולים הדסה הר הצופים, ירושלים. ארבע ערביות ושתי יהודיות. איך שנכנסתי לחדר, התיישבתי עם הערביות. אחת מהן דיברה עברית רהוטה, השאר לא דיברו עברית. החלפנו חוויות. כמו בקורס ויפאסנה, גם כאן את מספרת את סיפור חייך בשתי הדקות הראשונות למפגש. היא הפילה את ההיריון הראשון כי היא לא רצתה ועכשיו היא בחודש השישי. אשפזו אותה כי היו לה אתמול כאבים קשים. מאוחר יותר במשך היום הסתבר שהכל בסדר ושיש לה בן והיא שמחה נורא. היא לא רצתה בת. בשום פנים ואופן היא לא רצתה בת. העברית הרהוטה היא בגלל בית הספר היהודי שבו היא למדה. " אני לודאית" היא אמרה לי ואני תהיתי אם זאת איזו כת של ערבים שמזדהה עם יהודים או ילדים להורים מעורבים ורק אחר כך הבנתי שהיא בעצם מלוד. השנייה, זאת ששכבה מימיני היא מענתות, לא מדברת עברית בכלל. הלודאית תרגמה. היא בחודש רביעי ולא ברור מה גורל ההריון. היא אוהבת את בעלה. מתוקה של ממש. מאוחר יותר הגיע הבעל האהוב והביא איתו את אמא שלה. חאג'. גם ממול למיטה של זאת מענתות שכבה חאג', בגללה לא פתחנו את החלון, כי צריך לכבד זקנים. כולן היו מכוסות ראש ולא זאת בלבד אלא שהחאג' נידנדה להן למה הן מסתובבות בטרניניג ולא מתכסות. זה תורגם עבורי.

לבחורה מענתות יש משפחה ענפה. השלושה בחדר תקשרו איתם במירס. השיחות התנהלו בקולי קולות כולל קולות הרקע והצפצופים. אחר כך הם הגיעו בשלשות. לחאג' היה רינטונג מסתלסל של "אללה הוא אכבר" שחזר על עצמו, זה כנראה להיט כי גם לזו ששכבה לידה היה רינטונג דומה. בלילה כשנהיה קשה במיוחד הזוגי כדי להצחיק שר לי את הרינטונג וחיקה את הזקנה: קיפ אינטי? חמדולאללה, וכל שאר הסלסולים. הוא הצליח להצחיק אותי.

ליהודיה הייתה דיקציה של מורה, כזו שישר מביאה לי את הסעיף וכל מי שישב מולה וישבו מולה לא מעט (גם בשלשות) דיברו ככה.  הייתה שם מישהי שטחנה במשך זמן שנראה נצח – איזה מהחולצות שלה היא מכבסת בטקסטיל שמפו ואיזה במכונת כביסה. "את השחורה אני לובשת המון, אני מכבסת, תולה ומיד לובשת…חולצה נהדרת. את הוורודה אני מכבסת במכונת כביסה"…רציתי לרצוח אותה. עכשיו.

והצפיפות? מה שהפריד ביני ובין ישבנה השמן של האמא של הבחורה מענתות ששכבה לידי היה בד וילון דק, שממש לא עזר למנוע את האפקט שבכל פעם שהאישה הזאת ניסתה לעבור במעבר הצר בין המיטה שלי למיטה של הבת שלה היא הזיזה לי את המיטה. בשלב מסוים נשברתי הסטתי את הוילון, בהסכמה של השכנה מענתות והפכנו לקומונה. אם כבר חוסר אינטימיות, אז שיהיה עד הסוף. האמא הציעה לי ולזוגי לאכול איתם מהאוכל שהיא הביאה.

וכל זה היה סרט הרקע לעובדה ששעתיים לפני כן, באופן שהזכיר לי פרוצדורות וטרינריות דחפו לי נרות שאמורות ליצור אפקט של זירוז לידה.  המטרה: לידת העובר המת שאני נושאת בתוכי. סאגה. טיפולים, הריון, שק, עובר. דופק, אין דופק. אולי יש דופק, ציפייה מורטת עצבים ועכשיו בית החולים. " זירוז לידה".

שכבתי שם על המיטה כשמפלס הכאבים התחיל לטפס וחשבתי לעצמי – איך לעזאזל אמור בן אדם להתמודד עם ייסוריו בתוך סערת רעש כזו, בתוך חוסר הפרטיות המזוויע הזה? אמא של ענתות ישנה עכשיו על הכורסא לידי ונחרה בקולי קולות.

החומר בנוסף לזה שהוא מזרז לידה גם מזרז דברים אחרים. ביליתי בריצות מהמיטה לשירותים, ובירכתי את עצמי שהגעתי מתוקתקת – כאילו הכנתי את עצמי למסע הישרדות בקוטב הארקטי, כזה שתלוי בתכנון מדוקדק של הציוד שתביא איתך. על כל דבר קטן חשבתי, כולל קנייה של ניירות מגן לאסלה בסופר-פארם, הם הצילו אותי. 

תוך כדי קראתי את "מיליון רסיסים קטנים"  של ג'יימס פרי, סיפור אמיתי של אלכוהוליסט, שתיין ועבריין בן 23, שמתמקד בתקופה שהוא בילה במוסד גמילה. אהוד תגרי תרגם את זה נפלא.
זה מוטיב חוזר אצלי, ככל שהחוויה שאני מתמודדת איתה קשה יותר, אני מחפשת סיפור אמיתי, רצוי כתוב בגוף ראשון, שמספר על התמודדות קשה. אני קוראת את זה בריל טיימ ומקבלת כוח. אם הוא יכול היה לעבור טיפולי שורש בלי הרדמה, גם אני יכולה לכאבים שלי, מין סוג כזה של היגיון.

הכאב הולך ומתחזק ואני לא לוקחת משככי כאבים. יש כל מיני תיאוריות סביב הנושא של הכאב. אני מאמינה לרופא שלי שטוען שכאב הופך את הטיפול של הגוף ליעיל יותר ראינו את זה גם אצל הזוגי, כשהוא נותח (המעי העיוור) בפינלנד. היה קצת זיהום בחתך והזוגי הוריד במיידי את השימוש במשככי כאבים והפצע התחיל להתרפא בצורה הרבה יותר יעילה.

זה וגם הרצון להשתמש בחוויה כדי ללמוד לא לדחות מצבים לא נוחים ולא לפחד מהם. עיקר הסבל מתחיל להיווצר ממקום שמתנגד לסיטואציה, חסר סבלנות בעניין של "מתי זה ייגמר", שפוחד מהכאב.

בארבע אחה"צ אני מודיעה לצוות הרפואי שאני הולכת הביתה.  הגיהנום הזה של החדר – עם הצרחות והאנשים והרינטוגים – גדול עלי, אני לא מצליחה לאסוף את הכוחות המנטאליים שנדרשים ממני להתמודדות. בשלב הזה אין דימום, לא נראה לי שאני אדמם למוות ואני בעד "לידת בית". הם נותנים לי "חופשה", שזה לא "שחרור", ומתרים בי שאם מתחיל דימום כזה וכזה או כך וכך אני מבהילה את עצמי למחלקה. אנחנו נוסעים הביתה, כל חיבור בכביש, כל מהמורה, אני זוכה להכיר מקרוב.

הכאבים חזקים ממש ואין שום סימן לכלום, שזה לא סימן טוב, כי זה אומר שהשלב הבא הוא שלב הסכין. הקריאה בספר מקבלת כמו תמיד מימד נוסף. כשפריי כותב "פשוט תחזיק מעמד. פשוט תחזיק מעמד" – המילים האלה חזקות עבורי מתמיד. קשה להאמין איך הדברים מתרחשים לפעמים. איך בתוך הקושי הפיזי הזה, אני פוגשת את התשובות לשאלות ששאלתי בתקופה האחרונה והתשובות הן מאוד פשוטות. מאוד מאוד פשוטות. דוגמא מתוך הספר של פריי: "החיים שלי הם פשוט מה שהם, ובמושגים האלה אני מסוגל להתמודד עם החיים שלי. הם לא מסובכים אלא אם כן אני הופך אותם לכאלה. הם לא בעייתיים אלא אם כן אני עושה אותם כאלה. שנייה איננה אלא שנייה, דקה היא לא יותר מדקה, יום הוא יום ותו לא. הם חולפים. כל הדברים והזמן כולו, חולפים…
אין טוב ואין רע, אין חוטאים ואין מלאכים. פשוט יש מה שיש וזהו. אפשר להשתמש בזה כדי להיות ודי בכך. אין לדבר על כך ואין להטיל בכך ספק. פשוט תן לדברים להיות וזהו.
מה שעתיד לקרות הוא שיקרה. אלה בפשטות הם החיים והאירועים שמתרחשים במהלך תקופת החיים. בדיוק כפי שאני מקבל את זה שעכשיו אני על המיטה ברגע זה לא זז ודומם עיני עצומות וגופי שקט, כך אקבל את האירועים של חיי כאשר יקרו. אני אתמודד איתם. טוב ורע יקרו שניהם. אני אקבל אותם באופן שאני מקבל את עצמי עכשיו. שיקרו".

"אם יש דבר שאני שואף לו, זה הדבר. שלווה. מבחינתי אם יש אלוהים או משהו נעלה יותר זה הדבר. השלווה. אם יש משהו שיחזיק בי כשאני צריך להחזיק בו זה הדבר, השלווה. אין כעס, אין חימה, אין זעם. אין חסכים אין צרכים אין תשובה. אין שנאה אין בושה אין חרטה. אין יגון אין עצב אין דיכאון. אין שום פחד. לגמרי אין פחד. כשאדם חי בלי פחד, אי אפשר לשבור אותו. כשאדם חי בפחד הוא נשבר עוד לפני שהוא מתחיל לחיות. השלווה שאני מרגיש עכשיו מהי?"

וגם: "אני יודע שכשהמצב קשה וכשאני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד אפילו עוד דקה, אז אני פשוט מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד בכל הכוח, אז מתישהו הכול עובר ונעשה קל יותר".

בשלוש לפנות בוקר זה מתחיל. בבוקר, כבר אין כאבים. ולא רק. זה תמיד ככה. התבונה מפציעה מתוך הסבל. מתוך הסבל ומתוך חוסר הנכונות להמשיך ולסבול. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »