Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמסטרדם’

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »

ועוד מהיום

וגם -סאדו-מזו בצבעי תכלת תואמים.

והכיתוב שיושב לו בדיוק על הזין : "get greedy".

Read Full Post »

זה עבר לי

אני מנסה להבין מהו זה שנשאר מיום עמוס חוויות כמו זה שהיה היום. חרשנו את העיר. סוג חדש של שיחת נפש. כזאת שנעשית תוך כדי הליכה וצילום. אמסטרדם תוקפת את החושים, הארכיטקטורה, העיצוב של החנויות, ההתמחויות שהן חנויות הפרחים, השוקולד, גבינה. עיצובי האופניים.

התחושה היא שהתפאורה נשארה, אבל במובנים מסוימים היא ריקה מתוכן. מה שהיה פעם מרכז אדיר של מחשבה ויצירה רוחנית. במאות ה-15 -17. מקובלים, אלכימאים, מדענים, פילוסופים, תיאולוגים, כל זה היה ונעלם. נשארה הבמה, הד קלוש למחזה שהעלו השחקנים שנעלמו.
אני מסתובבת בעיר ומחפשת אחריהם. מחפשת עקבות. מתגעגעת.

קניתי שני ספרים עבי כרס ועתירי רישומים. האחד עוסק בתיאוריה של הארכיטקטורה והשני באלכימיה ובמיסטיקה – שניהם משתלבים נהדר עם אמסטרדם. את האלכימיה אני רוצה להכיר יותר מקרוב כדי להבין טוב יותר את יונג ולא רק. זהו שורש לעולם חשאי של סימבולים וסמלים שמלווה את העולם המערבי, תת- מודע שאנחנו יונקים מתוכו מבלי דעת.

שוקולד ועוגות

חנויות פרחים

בתים


קישוטי אופניים

והעניין המוזר הזה, מוזר כמובן לעין הישראלית, זה האופן שבו ההולנדים שגרים בקומת קרקע הופכים את חלונות הבית שלהם לחלון ראווה. קידמת הוילון שמסתיר את הבית מעיניהם של העוברים והשבים הופכת להיות פינת מיצג. להסתובב ולצלם פינות מיצג כאלה כשלעצמו יכול להוות נושא לפרויקט צילום. חלקם הגדול של הפסלונים הוא אוסף של קיטש, בסגנון עדות הדובונים,הלבבות, העציצונים,פרחי הפלסטיק. חלקם מקורי.

Read Full Post »

אמסטרדם

רק התחלנו כאן את השבוע ו-
אני עייפה ממקומות, מאנשים. מלארוז, מלפרוק. משפות זרות. מבתי מלון. אני רוצה הביתה.

Read Full Post »