Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אנטומיה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ראו הוזהרתם!!!
פוסט זה אינו מיועד לקריאה על ידי אנשים רגישים – אני מתכוונת לזה.

מלון קראון פלזה חיפה. אנחנו משחקים בלהיות תיירים דמילקו. זה המלון שבו במקום לעלות אל הקומות הגבוהות יורדים אליהן. כמה סימבולי. [המלון בנוי על צלע ההר והלובי ממוקם בקומה העליונה]. מלון מעפן למדי. נניח שאנחנו מדלגים מעל לחדר הקלסטרופובי שאין בו שולחן עבודה, שצריך לשלם על כל דקת שימוש באינטרנט, על המיטה שלא מחוברת ללוח שלה ומתרחקת מהקיר עם כל מתיחה, נניח שאנחנו מסתפקים בחוויית הנוף שקיבלנו – המפרץ, הנמל, הר החרמון וכו'. נניח. מה שבלתי נסלח בעיני זאת כמות השערות הזרות שמצאתי בין הסדינים כשהשלתי את השמיכה. מה שגרם לי לתהות: האם בכלל החליפו מצעים בחדר? או שמא פקיד/ת הקבלה חגגו כאן עם יותר מפרטנר אחר? השמיכות שקיבלנו הסריחו ואת הבונבון, את הדובדבן שמצאתי בשירותים אני שומרת לסוף:


במשואה זו אני גאה לא להדליק אף אחד לשהות בקראון פלזה חיפה. לתפארת מדינת ישראל.

את הזמן שהיה לנו לבלות כאן, החלטנו להקדיש לתערוכת עולמות הגוף המפורסמת. הביג-גליק של הסיפור זה שלקחו אנשים אמיתיים שמתו ותרמו את גופם למטרה זו, חנטו אותם, קילפו אותם, חתכו אותם בכל מיני חתכי אורך ורוחב, שלפו מהם את הקרביים ועשו מזה תערוכה. בגדול – אכזבה. בקטן – נו, בסדר. 185 ₪ טבין ותקילין עלתה לנו החוויה הזו שעומדת בסימן המומנטו מורי. כל העצמות האלה עשו לזוגי חשק למרק עצמות וגם היה אצלו איזה רגע של תהייה אקסיסטנציאליסטית:  בשביל מה כל החרטא הזו? כל התנועה הזו, שמהצד נראית כמו איזה מסע סיזיפי חסר תכלית, של כל הגופות האלו שנוצרים על מנת להיכחד. בשביל מה זה טוב?

גם עבורי היו שם כמה הי-לייטס – אני אנסה לסכם:

* בעקבות החוויות האחרונות שלי, מדהים עד מאכזב היה הגודל המצוקמק והקטן שיש לאיבר הזה -הרחם. לפי רמת הבלגן שנהייתה ועודנה יש לי ממנו – בחוויה שלי זה משהו גדול לפחות כמו במידה של ראש. והנה אני עומדת ומביטה והוא קטן יותר משלפוחית השתן, שהיא, אם נדבר אקטואלית, בגודל של סופגניית ביס. הרחם הוא משהו כמו חמישית מהגודל הזה.
הכבד זה האיבר הכי גדול בגוף, אחריו במצעד הגודל צועדים הלב והקיבה ואחריהם הטחול והכליות. אה, הריאות ענקיות והמעיים אם מדברים עליהם בשם קיבוצי כולל – אז גם כאן מדובר בגוש לא קטן שיושב בתוך הבטן. בעצם רק אחרי הריאות והמעיים אפשר להציב את הכבד.
יש משהו נפלא ומשחרר בהתייחסות הזו אל הגוף. התייחסות שמאיידת את כל ההבל של גוף יפה ולא יפה ושאר הסיפורים שאנחנו משליכים על הגוף, שמהזווית הזאת נראים מגוחכים להפליא.

* אה, והיו שם עוברים משומרים ואנחנו שיחקנו בלהצביע על השלב המדויק במוקדמות ששלנו הצליח להגיע אליו. היה עובר וראו איננו עוד.

* ועוד תענוג שזימנה לי התערוכה הייתה הגשמת פנטזיה עתיקה שלי והיא לראות חתכי רוחב של זין ואשכים. כמי שבילתה לא מעט עם מיקרוסקופים וגם צפתה בחתכי רוחב של מיקרוסקופ אלקטרוני, וגם כמי שבילתה לא מעט…לא פעם תהיתי איך נראים איבר הרבייה הזכריים בחתך רוחב.  וסוף כל סוף זכיתי לראות חתך רוחב והחוויה הייתה הרבה הרבה פחות מרגשת ממה שציפיתי. בזין, תסלחו לי על השפה ישירה – רואים את הסחוס במרכז ואת הרקמה מסביב ובאשכים – בעיקר מין רקמה כזו ורודה. שום דבר מרתק. התעלומה נשארה תעלומה ושום חתך רוחב לא יפצח אותה.

* מה שמחבר אותי לעניין שבכל התערוכה הזו לא היה חתך רוחב של כוס. היה חתך רוחב של אברי הרבייה הנשיים – אבל אחרי שקיבלת הסברים מפורטים על כל שריר ברגל, מין הראוי היה לקבל הסבר דומה על השרירים הוגינאליים ששותפים לחוויות היותר נעימות שלי. חתך רוחב של דגדגן? כלום. הקטע הזה מצליח להרגיז אותי. לא מספיק שדורות של גברים גדלו על בורות מזוויעה בכל הנוגע לאנטומיה הנשית ומהו זה שעושה טוב לנשים, אז הנה, יש לכם הזדמנות מופלאה לחנך קצת את ההמונים – וכלום. הכוס עדיין נמצא מחוץ לגדר.
להומואים כבר מותר להתחתן, יש טרנסית בבית האח הגדול, אבל חתך רוחב של ה"נרתיק" (שם כל כך דוחה) – לא תקבלו. מעצבן.

ואפרופו האח הגדול, האמת היא שמתחיל לשעמם לי. עד עכשיו, חייבת להתוודות, נהניתי מהנסיעה. המציאות עולה על כל דמיון ויש לנו כאן תסריט שנוצר בלייב. [למביני עניין: " סוזי התאבדה" זה לא היה רגע ענק? או "אני גיליתי את המנהיג שבי"? – לא למות?] וזה מדליק לא בגלל שאני יושבת מול המסך ותופסת תחת על האנשים האלה, אלא בגלל שכל מה שאני רואה על המסך מספר לי עלי.
נכון שיש מסביב פלסטיקה מעצבנת של המשימות המפגרות והקונטקסט התחרותי שבנוי על הזדהות באופן עקום במיוחד, אבל דורון צברי הבמאי של "מחוברות" [עוד תוכנית ריאליטי] הגדיר את זה נכון: "אין בן אדם משעמם" [האתון גורסת שיש, אבל הכל תלוי בחתך הרוחב שעושים לו].


Read Full Post »