Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אנרגיה’

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.

אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.

אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.

אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.

אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.

בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.

אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.

אין לי מושג מה עובר עלינו.

באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.

אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.

ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.

אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

 

סדנת פיזיקה למתחילים
הפוסט הזה מורכב משני חלקים: סיכום קצר של ההתפתחויות סביב חקר האור עד הפיתוח של התורה הקוונטית[2] והחלק השני מוקדש לניוטון.

התפיסה שלנו היום ביחס לאור היא שהאור הוא צורה של אנרגיה הנפלטת מגופים מאירים ומתפשטת במרחב עד שהיא פוגעת בעצם הנראה ומוחזרת ממנו אל העין.

זאת אומרת יש לנו מקור של אור (גם אם זה החזר של אור ממקור קרינה) וחוש ראייה.
בנקודה זו עולה השאלה שפילוסופים ומדענים ממערב ומזרח שאלו את עצמם: עד כמה ניתן להפריד בין התפיסה לאובייקט.
בבודהיזם הקדום אמנם מבחינים בין האובייקט הנתפס והחוש ומדברים על נקודת המגע ביניהם (נקודה ברצף של תהליך) אבל האובייקט תמיד מתואר במונחים של תפיסה (צורה). התודעה, הניסיון האנושי הוא מוקד העניין של החקירה. האם האובייקטים קיימים גם כשאני לא תופס אותם היא שאלה שנתפסת כלא רלבנטית לחקירה הבודהיסטית.
במערב, התפיסה – שהאור הוא אובייקט שאני יכול למדוד במדדים אובייקטיביים בנפרד מתהליך התפיסה – הסתבכה בתחילת המאה ה-20. ההתייחסות לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה והאופן שבו הצופה משפיע על הנצפה הפכו את התמונה למורכבת בהרבה.

בדילוג ענק אני מדלגת היישר לשתי התפיסות של האור שבמובן מסוים מתחרות ביניהן עד היום. האור כזרם חלקיקים מול האור כגל.

ניוטון האמין שהאור הוא זרם של חלקיקים קטנים הנעים במרחב הריק.
דקארט נתפס כמי שבמחשבתו הנצה התיאוריה שהאור הוא גל . דקארט האמין שהמרחב כולו מלא במין חומר חסר משקל אותו הוא כינה " אתר". הוא האמין שהאור הוא תכונה של התווך הזה שנמצא בין הגופים ושהוא מתפשט באופן מיידי, כלומר במהירות אינסופית. מאוחר יותר רמר מצא שמהירות האור סופית והיא בסביבות 300,000 קילומטר לשנייה. העובדה שלאור יש מהירות סופית לא קטלה לחלוטין את התיאוריה של דקראט אלא הובילה לפיתוח על ידי כריסטיאן הויגנס. הוגינס תיאר את האור כגל. גל בסגנון הגלים שנוצרים כשזורקים אבן למים. רק מאוחר יותר התקבלה ההשקפה שהאור הוא גל מחזורי של תנודות בדומה לגלי ים [אני משתמשת כאן בדימוי שמופיע בספרות. האופן שבו אני מבינה את הדימוי הוא התפשטות חד פעמית ממקור נביעה והסוג השני שלי הגל הוא מחזוריות של נביעה – גל שמתפשט בחלל ואחריו עוד אחד ועוד אחד].
גלי האור הם קצרים מאוד. אורך הגל האופייני שלהם הוא כמה עשיריות של אלפית המילימטר. גלי הקול למשל ( שהם תנודות מחזוריות של האוויר) הם בעלי אורכים אופייניים של כמה עשרות סנטימטרים.
שאלה מתבקשת היא – אם גלי הקול הם תנודות מחזוריות של אוויר, גלי האור הם תנודות מחזוריות של מה?

ב-1850 לאון פוקו ערך ניסוי שהראה שמהירות האור בחומר שקוף [לא ברור לי מה זה החומר הזה] נמוכה מהמהירות באוויר, ניסוי שהכריע לטובת התפיסה שהאור הוא גל. תרשו לי לא להיכנס להסבר למה תוצאות הניסוי הוכיחו שהוא גל.
מה שחשוב לעניינינו שהיה איש (וראו איננו עוד) בשם דוהם שטען שהניסוי של פוקו איננו מכריע בין הטענות שהאור הוא זרם חלקיקים או האור הוא גל, אלא בין שני מבנים תיאורטיים מורכבים שבכל אחד מהם משולבות הנחות רבות. התוצאות מצביעות על טעות בהנחות, אולם לא בהכרח ניתן לבודד באיזו הנחה הטעות. כמו כן, גם בפירוש תוצאות הניסוי משולבות הנחות תיאורטיות, כמו למשל ההנחות ביחס לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה, שאולי גם הן בעייתיות.. דוהם פרסם את הטענות שלו ב-1904 רגע לפני שאיינשטיין, ב-1905 טען שהאור מתנהג בניסויים מסוימים לא כגל רציף אלא כאוסף מנות בדידות של אנרגיה. נעצור כאן.

***
כבר בתיאור הקצר הזה יש משהו מהטעם הזה של המאה ה-17, במובן של פילוסופים שהם מדענים. שילוב אחר, נדיר אף יותר בתקופתנו, הם מדענים שהם מיסטיקנים.

ניוטון היה כזה.

***

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, וזה היה לפני חודש בערך חשבתי שגיליתי את אמריקה. זאת אומרת לא בדיוק את אמריקה ולא בדיוק גיליתי – כי ברור שהדברים ידועים אבל לי זה היה חדש והנחתי שיהיו גם אחרים שזה יהיה חידוש עבורם. די התרגשתי למען האמת לקרוא ולכתוב על זה.

הבנתי שניוטון היה תותח רוחני לא קטן. שהוא חקר את התנ"ך לעומק, למד את הרמב"ם, למד קבלה. שהוא כתב על התנ"ך יותר מאשר על המדע ועל המתמתיקה. שהוא עסק באלכימיה באינטנסיביות. שהעיסוק שלו בתנ"ך השאיר מאחוריו אוסף מרשים של כתבים, שהמזרחן שלום יהודה הוריש לספריה הלאומית.

במכתב , משנת 1940 – כותב אינשטיין ליהודה שלום (שגר אז בניו יורק):

יהודה יקירי,

כתבי היד של ניוטון על נושאים תנכיים נראים לי מעניינים במיוחד מכיוון שהם מאפשרים לנו ראייה מעמיקה של יחודו הרוחני ודרך עבודתו של אדם דגול זה. ניוטון היה בעל אמונה בלתי מעורערת במקורו האלוהי של התנ"ך, אמונה שעומדת בניגוד מוזר לספקנות הביקורתית שמאפיינת את עמדתו אל מול הכנסיה. בשל אמונה זו היה ניוטון משוכנע שחלקי התנ"ך המעורפלים לכאורה מכילים נבואות חשובות, ושכדי להבהיר אותם אנו חייבים לפענח את לשון הסמלים שבה נכתבו. ניוטון הקדיש לפענוח זה, כלומר לפרשנות, מחשבה מעמיקה ושיטתית, תוך שימוש מוקפד בכל מקור שעמד לרשותו.

בעוד שבתחום עבודתו הפיסיקלית של ניוטון, דרך התפתחותה של מחשבתו תישאר לוטה בערפל, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, בתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים; לכן כתבים אלה, שברובם לא התפרסמו, מאפשרים מבט מעניין עד מאוד על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.

איינשטיין. ספטמבר 1940, אגם סרנק

כתבתי קצת על החיים של ניוטון. על זה שהוא כפי הנראה היה אדם לא נוח לבריות. על הילדות הקשה שהייתה לו. אביו נפטר ואימו התחתנה עם כומר שניוטון לא ממש הסתדר איתו. שהוא מעולם לא התחתן. שהביוגרפים כותבים שהוא מת בתול. שהוא היה הומו. כתבתי על זה שכאיש בן 47 הוא נראה מצוין. הציור הזה צויר שנתיים לאחר שהוא פרסם את הספר שבו הוא פירט את שלושת החוקים האוניברסאליים של התנועה. הספר שהפך אותו למפורסם.

מתוך תערוכת כתבי היד – פרשנות המקרא של ניוטון שהוצגה בספרייה הלאומית, הצגתי ציטוטים מתרגומים שניוטון תרגם מצרפתית מספר שכותרתו: האור הבוקע בעצמו מן האפילה, או התורה האמיתית של אבן החכמים (1678)- ההתייחסות הרוחנית אל האור. הפיסקה הראשונה עוסקת בהקבלה שבין עבודת האלכימאי-הפילוסוף לעבודת האל הבורא, השוואה שריתקה את ניוטון: "העבודה הפילוסופית דומה לבריאת העולם אשר נברא מאותו חומר המכיל את כל הדברים הדרושים לאמנות".

ועוד פסקה הנוגעת בשאיפה של האלכימאי לחקות את תהליכי הטבע:
"החכמים אינם משתמשים בלהבות אלימות או פחם בוער כמו כימאים פשוטים אלא מחקים את הטבע ומשתמשים באישו: אש מהבילה אך לא קלה, אש מזינה אך לא זוללת, אש טבעית אך עם זאת עשויה ביד אמן, יבשה אך מביאה גשם, לחה אך מייבשת, נוזל מרווה, נוזל השוטף את הגוף אך אינו מלחלח את הידיים".

ואז באמצע הכתיבה גיליתי אותה.

____________________________________

1] המשורר האנגלי אלכסנדר פופ: "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון – ויהי אור".

2] האור הוא אנרגיה. חשוב להבין את האור אם רוצים גם להבין את התופעה האלקטרו מגנטית – וזה כדי שנוכל להגיע אל הפוסט שיתאר את ההילה כשדה אלקטרו מגנטי.

Read Full Post »

אני מקווה להצליח לכתוב יותר מאשר את הפוסט הזה בתקופה הזו שהזמן כה לחוץ אצלי. השאיפה היא לכתוב סדרה של פוסטים שתתמקד בניסיון להבין מה זאת אנרגיה – המושג כפי שהמדע המערבי מבין אותו והמושג כפי שתורות עתיקות מבינות אותו, או כפי שאנשים שעוסקים בריפוי ב"אנרגיה" מבינים אותו. את ההשראה לכתוב על הנושא קיבלתי מהפוסט שכתב תומר פרסיקו בבלוג שלו לולאת האל. בפוסט שלו תומר מספר שהוא מחפש הוכחות לקיומה של ה"אנרגיה" [הוא גם מתייחס לזילות השימוש במושג בעידן הניו-אייג'] בגופנפש האנושיים.

הפוסט שלו מאוד נגע בי. החל מהתיאור של החיבוק המעלף שהוא קיבל וכלה בסוגיית האנרגיה, שגם אותי מעסיקה, אם כי באופן שונה.

לי אין ספק שיש "אנרגיה" שמשמשת כמו תבנית לקיום הפיזי והמנטלי שלנו. אני אנסה כאן במרחב הציבורי הזה לעסוק בסוגיה הזו.
אולם לפני כן חשוב לי לעשות הבחנה לגבי מושג האנרגיה כפי שהוא מוכר מהפיסיקה; תחום שהידיעות שלי בו מוגבלות למדי – בעיקר בתפיסת העומק של הדברים. אני אנסה כאן לסכם את ההתגלגלות של המושג המערבי.

הגלגול של המושג מתחיל מלייבניץ – בטענה שלו שהתייחסה לנוסחאות המכאניקה של ניוטון – נוסחאות שתיארו תנועה. לייבניץ טען שישנם גדלים קבועים שלא משתנים בעת התנועה. בגדלים קבועים הכוונה היא לקבועים מתמטיים בנוסחאות שבאות לתאר תנועה של גופים. לייבניץ דיבר על שימור גודל שנקרא לו "כוח" [שימו לב שזה כוח אחר מהכוח שעליו דיבר ניוטון. הכוח של ניוטון זה הכוח שמופעל על גוף] שיש לו שתי צורות "כוח חי", שכיום מגדירים אותו כמחצית המכפלה של המסה בריבוע המהירות (אנרגיה קינטית), ו"כוח מת" שמוגדר היום, כמכפלת המסה, הגובה שבו היא נמצאת ותאוצת הנפילה החופשית (פוטנציאלית). שני המרכיבים, האלה טען לייבניץ נותנים את הכוח הכללי שכמותו נשארת קבועה תמיד (אנרגיה מכאנית). הסבר: תחשבו על מטוטלת. כשהמטולטלת נמצאת במקום הגבוה שלה והיא לא נעה – אין לה מהירות ולכן אין לה אנרגיה קינטית, אבל יש לה אנרגיה פוטנציאלית. כאשר המטולטלת מגיעה למקום הנמוך ביותר, היא איבדה את האנרגיה פוטנציאלית שלה משום שהיא איבדה את הגובה ההתחלתי שהיה לה, אבל יש לה אנרגיה קינטית הקשורה בתנועה שלה. כאשר המטוטלת מתנדנדת הלוך ושוב, גם האנרגיה המכאנית שלה הופכת מפוטנציאלית למכאנית וחזרה.

[רק בהערה מוסגרת אני אגיד, שבכל פעם שאני מתחילה לחפור בנפלאות הפיסיקה, אני נזכרת במורה המשמים שלימד אותנו פיסיקה. ואני תוהה, איך בשם כל העולמות, אפשר להרוס דבר כל כך נפלא? את תיאור מסע החקירה המרתק הזה?

פיסיקה הייתה השיעור הראשון של היום, ואני באופן קבוע הייתי נרדמת בשעה הזאת. הוא היה כל כך משעמם עם הנוסחאות היבשות שהוא היה מניח על הלוח. נוסחאות שהוא חייב אותנו לשנן בלי שממש הבנו את החשיבות ואת ההקשרים העמוקים שיש למדע הזה לתפיסת העולם המערבית המשתנה. לזכותו יאמר שהוא היה כן: הוא היה מספר לנו שהוא ממש מחכה שייגמר השיעור כדי לרוץ ולאכול את ה"פישקדוס" (דגים) שמכינה אשתו – זאת פחות או יותר מה שנשאר לי מהפיסיקה שלמדתי בתיכון.

כל מה שכתבתי כאן על הפיסיקה נכון כמעט לגבי כל דבר שלימדו אותי בתיכון – למשל מתמטיקה. מתמטיקה לימדה אותנו עולה חדשה מרומניה שפספסה את יעודה כדומינו –מלכה סדיסטית- מוצלחת במיוחד. היא הייתה סופרת את מספר המשבצות שבהן העברנו את קו השוליים במחברת המשבצות שמלכתחילה אסור היה לקנות אותן עם קו שוליים מוכן… מוזיקה לימד אותנו אחיה המופרע וכימיה – זאת הייתה המורה שהעמידה אותי מול הכיתה ובגלל השיער והביגוד הפרוע שלי (מרד הנעורים) שאלה אותי מאיזו קומה נפלתי – לא הבנתי את חוש ההומור הדק שלה; איזה אוסף של פסיכופטים משועממים/אובססיביים/סדיסטים היו המורים שלי. היחידה שקרנה באפלה הזאת הייתה חנה נווה, היום פרופ' חנה נווה – המורה לספרות שפתחה בפני את הנפלאות של ביאליק וטשרניחובסקי. אלוהים, איזה בזבוז היה התיכון הזה – אלמלא – האנשים הנפלאים שאיתם למדתי שתרומתם להתפתחות שלי הייתה מכרעת ושעם חלקם אני בקשר קרוב עד היום].

נחזור לאנרגיה בפיסיקה המערבית:

לאנרגיה יש צורות ביטוי נוספות על זו המכאנית – היא, למשל, יכולה להפוך לחום באמצעות חיכוך. כאן אנחנו מגיעים לג'אול, שהקים את המעבדה שלו במבשלת השיכר שירש מאביו. ג'אול גילה שיש יחס ישר בין כמות האנרגיה הפוטנציאלית שמשתחררת לבין הטמפרטורה שמשתחררת. הוא עשה ניסוי (הוא עשה את זה בשנת 1843 – תמיד מדהים אותי עד כמה קצרה ההיסטוריה של המדע המודרני במובנים מסוימים). הוא הניח למשקולות ליפול מגובה מסוים , תוך שהן מניעות גלגל חתירה שהסתובב לאט בתוך גליל מלא נוזל צמיג. לאנרגיה הפוטנציאלית שהעבירה המשקולת לנושא אפשר לקרוא "עבודה מכאנית". שווה הערך המכאני של החום (קבוע ג'אול?) מתאר יחס קבוע בין כמויות של עבודה מכאנית לבין כמויות החום שהיא מייצרת. שווה הערך המכאני של החום הוא בעצם סוג של תרגום מיחידות של אנרגיה פוטנציאלית ליחידות של חום. זאת אומרת החום וה"כח החי" המכאני (אנרגיה פוטנציאלית) הם בעצם אותו גודל פיסקאלי והקבוע הוא רק היחס בין היחידות שבהן אנחנו מודדים את הגודל הזה.

שלוש שנים לפני כן, ב-1840, הראה ג'אול שקצב החום שנוצר במעגל חשמלי שווה לריבוע עוצמת הזרם כפול התנגדות המעגל (התנגדות המוליכים במעגל) – ושגם התופעות החשמליות הן ביטוי לאותו "כוח חי".

מג'אול אני עושה קפיצה לרוברט מאייר, רופא באוניית מסחר הולנדית שהפליגה לאיי האוקיינוס השקט, שבאותה שנה, הבחין שצבע הדם בורידים של המלחים האיר פאיים על הספינה אדום מהרגיל – אני לא אפתח כאן איך מההבחנה הפשוטה הזאת הוא פיתח את התובנות שלו , אלא אסתפק בסיכום: מאייר סבר שקיומם של שווי ערך מכאניים, כימיים וחשמליים לחום מעדי על מציאותה של ישות פיסיקלית, שבהשפעת של ליבניץ קרא לה "כוח" (Kraft ). על פי מאייר השימוש שעשה ניוטון במושג הזה אינו נכון, ומוטב להשתמש בו כדי לתאר את המהות הפיסיקלית היסודית של העולם, שמופיעה לנגד עינינו בצורות שונות: חום, תנועה, עבודה מכאנית, קשרים כימיים, חשמל, אור וכו'.

כיום מעדיפים לשמור על המינוח הניוטוני ולקרוא לכוח של מאייר בשם "אנרגיה". ביוונית המשמעות המקורית של המילה אנרגיה היא "פעולה". בהקשר הזה מעניינת אותי נקודת הממשק בין המערב לבודהיזם, לפיו הרצון האנושי, שהוא הפעולה של המיינד – הוא הכוח המניע את העולם. האם הרצון האנושי הוא "כוח חי", אנרגיה? אנרגיה כפי שאנחנו במערב מבינים מהי אנרגיה?

מי שטבע את המונח הזה במשמעות המודרנית היה הרמן פון הלמהולץ, שניסח במפורש את חוק שימור האנרגיה. על פי העיקרון הזה, אנרגיה אינה נוצרת או מתכלה, אלא רק מתגלגלת מהופעה אחת לאחרת. צורות ההופעה השונות של האנרגיה מקיפות את כל תחומי התופעות הפיסיקליות – אנרגיה של חום ושל אור, אנרגיה של מיקום בשדה כוח (מגנטי או חשמלי) ואנרגיה גרעינית (האנרגיה שמשתחררת מביקוע של גרעין של אטום). בכל מערכת פיסיקלית – מכל סוג שהוא ניתן לערוך מאזן של אנרגיה – כמות האנרגיה שנכנסת לתוך המערכת מבחוץ, פחות האנרגיה שיצאה ממנה.

ברור לי שהתיאור כאן הוא מאוד לקוני ולא ניכנס לפיקנטריה שעושה את זה עסיסי והופכת את הסיפור שלפנינו לסיפור אמיתי: כמו למשל, מה כל אחד מהם ניסה להבין ובאיזה הקשר.
מה שמעניין לטעמי שכאשר מנסים להיכנס לעובי המושג הזה, "המדעי", מגלים שהמושג הזה הוא מושג שמתאר תופעות בעולם ויחסים ביניהן. זהו תיאור של התבוננות בעולם,שנעשה באמצעים מתמטיים. המתמטיקה כביטוי לתפיסת האובייקטיביות במערב.
אבל אם תחשבו רגע, יש בתיאור הזה משהו מעגלי, שאותו ניתן לסכם בשורה שמאייר ניסח: אי אפשר ליצור אנרגיה או להשמידה.

הנה לכם שאלה – אם אי אפשר ליצור אנרגיה ואי אפשר להשמידה, איך היא קיימת???

Read Full Post »