Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אפס’

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

מודעות פרסומת

Read Full Post »